הבלוג של אורי הייטנר

אילו עניינה של "הקשת המזרחית הדמוקרטית" היה, באמת ובתמים, צדק חברתי, סולידריות, תיקון עולם – הם היו מתייצבים לצד הקיבוצים, הנאבקים על הזכות לדיור.

למרבה הצער, עניינה של "הקשת" אחר לגמרי – עניינה הוא להמשיך וּלְהִבָּנוֹת משיח השנאה והפירוד. עניינה של "הקשת" אינו האבחנה בין טוב ורע, צדק ועוול, אלא אנחנו והם. הם, הנם "האשכנזים" השנואים. והקיבוצניקים הם, כביכול, "אשכנזים" ולכן הם הרעים. הקיבוצים הם סמל האשכנזיות, לכן הם סמל ה"הם", לכן הם סמל הרע. ולכן, כאשר הקיבוצים נאבקים על זכותם הבסיסית – הזכות לבנות לבני הקיבוץ ולמצטרפים אליו, מול עוול משווע של הקפאה מתמשכת של הבניה בקיבוצים, הוציאה "הקשת" פשקוויל הסתה ושנאה נגד הקיבוצים, עם ביטויים כמו "מאבק חצוף וגרגרני", "אוכלוסיות מדושנות", "דורשים בניה ובנותיה יפי הבלורית מהקיבוצים עוד ועוד שטחים להגדלת הונם הפרטי והמשך קיום מנגנוני שימור חוסר הצדק המשווע".

אין כמעט משפט בפשקוויל הזה שאינו שקר. למשל, "עוד ועוד שטחים" – כלל אין מדובר בדרישה לשטחים חדשים, אלא לבניה בתוך שטח הקיבוץ, כדי לאפשר קליטה וצמיחה של מצטרפים חדשים ושל בני הקיבוץ.

מאבק הקיבוצים על הזכות לבנות ולהתרחב, הוא מאבק על היכולת להתקיים. זאת הסיבה האמתית לכך ששונאי הקיבוץ, דוגמת "הקשת המזרחית", מתייצבים נגד המאבק הזה. שנאתם מעבירה אותם על דעתם.

יש לזכור כמה עובדות היסטוריות. חברי הקיבוץ אינם בעלי בתים ואינם בעלי זכויות בבתים, מתוך אידיאולוגיה השוללת קניין פרטי, והרואה בכל האדמות – אדמות הלאום, השייכות לכלל. בשנים האחרונות, מסיבות שונות, חלו שינויים בקיבוץ, בהשפעת שינויים שחלו בחברה הישראלית ובעולם המערבי. השינוי כלל מרכיבים של הפרטה מסוימת במרבית הקיבוצים. בין השאר, כולל השינוי הזה בעלות חלקית של החבר על דירתו, עיגון חלקי של זכויותיו ויכולת הורשה. לשמחתי, הקיבוץ שלי, אורטל, הוא קיבוץ שיתופי, שבו חבריי ואני ממשיכים לבחור בדרך של ויתור על זכויות קניין בדירותינו. אולם שיוך הדירות במרבית הקיבוצים, הוא מימוש זכות מוקנית כל אזרח, ומן הראוי שמדינת ישראל תכבד זכות זו, ותקל על הדרך לממש את השינוי.

למרבה הצער, פקידות צרת אופק וקטנונית, בעיקר ברשות מקרקעי ישראל, מנהלת מו"מ צייקני על תנאי השיוך, וכאמצעי לחץ מקפיאה כבר שנתיים את הבניה בקיבוצים. הרשות מציבה לחברי הקיבוצים ולמצטרפים לקיבוצים תנאי חכירת קרקע חמורים לאין ערוך משל משתכנים בעיר.

התנועה הקיבוצית הלכה לאורך כל שנות הציונות והמדינה אל אזורי הספר והפריפריה המרוחקים והקשים ביותר, ועיצבה את גבולות המדינה. הקיבוצים שבמרכז הארץ, שומרים על השטחים הפתוחים החיוניים כל כך לאיכות חיינו. הקיבוצים היו ועודם, גם אחרי השינויים באורחות החיים, מופת לחיי צדק חברתי וערבות הדדית ויצירה ישראלית ייחודית, שהיא מקור לגאווה למדינת ישראל. המאבק על הזכות לבנות בקיבוצים, הוא מאבק על קיום הקיבוץ. זהו מאבק על דמותה של מדינת ישראל.

מצוקת הדיור היא אחת המצוקות הקשות והחמורות עמן מתמודדת החברה הישראלית. ממשלת ישראל נושאת את דגל פתרון הבעיה הזאת. התנועה הקיבוצית מציעה הקמת 40,000 יחידות דיור בקיבוצים, רבע מהן בנות פחות מ-55 מ"ר להשכרה לזוגות צעירים וסטודנטים, כדיור בר השגה.

פתרון הבעיה הזאת הוא אינטרס לאומי. הקפאת הבניה המתמשכת מתנקשת באינטרס הלאומי. 

* "ישראל היום", "שווים"