הסלע האדום / אריק לביא
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 24.3.14
אני מקדיש היום את הפינה לזכרו של מאיר הר ציון, מטובי הלוחמים
והמפקדים בתולדות צה"ל, לוחם ומפקד ביחידה 101, בסיירת הצנחנים ובסיירת
מטכ"ל, בעל עיטור העוז, שהלך לעולמו לפני למעלה משבוע.
מאיר הר ציון היה סייר מעולה, סייר טבעי, והוא אהב לטייל ואהב את
א"י. עוד כנער הרבה לטייל בא"י, אך לאו דווקא בתוך גבולות המדינה. הוא
סייר במדבר יהודה ובגולן, ואף נתפס בטיול בגולן, בבקעת הבטיחה, יחד עם אחותו, וישב
חודשים אחדים בכלא הסורי בקונייטרה, בהיותו בן 17 ואחותו בת 14 בלבד.
יעד נוסף אליו הגיע במאי 1953, היה העיר הנבטית פטרה בהרי אדום
שבירדן, שכינויה – הסלע האדום. מאיר הר ציון סייר שם, במקום מלא ההוד והקסם הזה,
יחד עם ידידתו מעין חרוד, רחל סבוראי, פלמ"חניקית, המבוגרת ממנו בשמונה שנים.
פטרה הייתה יעד להרפתקנים צעירים רבים, והעובדה שמאיר הר ציון היה דמות נערצת,
אגדית, הפכה את מסעו למודל לחיקוי. אלא שמרבית ההולכים לפטרה, 12 במספר, נהרגו
בידי הירדנים במסעות המסוכנים.
המסעות הללו הציתו את דמיונו של חיים חפר, הפזמונאי הפלמ"חניק,
והוא כתב את השיר "הסלע האדום", שיש בו מצד אחד הזדהות עם המטיילים
ההרפתקנים, אך תובנה מציאותית של תוצאות המסעות – "מקום שאיש ממנו חי עוד לא
חזר". השיר מתאר מסע שגיבוריו הגיעו אל הסלע האדום, הגשימו את חלומם, אך מטח
היריות היה קצר, וגם הם לא חזרו חיים. יוחנן זראי הלחין את השיר ואריק לביא שר
אותו. יש בשיר מידה רבה של הרואיזציה למטיילים חרף המחיר הכבד והתחושה הייתה שהשיר
עודד צעירים לצאת למסע. מתוך רצון להילחם בתופעה, הוחלט ב-1958 לאסור את השמעת
השיר, בהסכמת חפר עצמו, ולטענתו – ביוזמתו.
אני גדלתי על סיפורי יחידה 101 והצנחנים, קראתי את הספרים עליהם ואריק
שרון, שלמה באום, מאיר הר ציון, קאצ'ה, סמסון, גוליבר וחבריהם היו שמות שליוו את
ילדותי ונעוריי. בין השאר, קראתי ואהבתי את "פרקי יומן" של מאיר הר
ציון, שהוציא יחד עם הסופרת נעמי פרנקל, וראיתי בו ובטיוליו מודל לחיקוי. בשנות
נעוריי, יצאתי עם חבריי לטיולים רגליים רבים, במדבר יהודה, בגולן ובמקומות אחרים,
וראינו את עצמנו כממשיכי דרכם. חוות הבקר של קיבוץ נווה איתן, "החווה של
קאצ'ה", הייתה נקודת המוצא לטיולינו לזוויתן וליהודיה, והתרגשנו מאוד לראותו
אותו על סוסו.
בבגרותי זכיתי להכיר רבים מן הלוחמים הללו. במאבק על הגולן הכרתי את
אריק שרון, שלמה באום וקאצ'ה וכן את רחל סבוראי. וכמובן, זכיתי להיות חתנו של לוחם
ה-101 אריק שליין, ודרכו הכרתי רבים מחבריו ליחידה, ששמרו עמו על קשר עד יומו
האחרון.
את מאיר הר ציון לא זכיתי להכיר. בהיותי בשל"ת בבית השיטה, בשנת
81', יצאתי עם אחדים מחבריי באחת השבתות במסע רגלי לאחוזת שושנה, החווה של מאיר הר
ציון בכוכב הרוחות וקיווינו לפגוש אותו ולשוחח אתו, אך הדבר לא הסתייע. עם השנים, גישתי
אליו הייתה מורכבת יותר וביקורתית, בעיקר בכל הנוגע לפעולת הנקם שערך בשבט הבדואי
שממנו יצאו רוצחי אחותו. ועם זאת, נותרה בי הערכה רבה למי שתרומתו לצה"ל
ולמדינה הייתה אדירה, בהיותו מופת של ערכי דבקות במשימה, חתירה למגע, רעות, דוגמה
אישית וערכים צה"ליים נוספים.
מעבר להרים ולמדבר,
אומרות
האגדות, ישנו מקום,
שאיש
ממנו חי עוד לא חזר,
והוא
נקרא הסלע האדום.
הו,
הסלע - האדום - האדום.
שלשה
יצאו לדרך עם שקיעה,
מנגד
להטו הרי אדום,
חלום
ישן, מפה ומימיה,
לקחו
הם אל הסלע האדום.
הו,
הסלע האדום - האדום.
ראשון
הלך גשש, מרים פניו,
מביט
בכוכבים שבמרום,
אך
המראה אשר ראו עיניו -
היה
מראה הסלע האדום
הו,
הסלע האדום - האדום.
בוואדי,
עת חנו בין אבנים,
אמר
אחד, כמו מכה חלום:
רואה
אני - פניה לבנים.
ענו
רעיו: הסלע האדום.
הו,
הסלע האדום - האדום.
גלגל
השמש על ראשם הלם
והם
נושמים אבק מדבר וחם
ולפתע
- כמו קפא בהם דמם -
ראו הם
את הסלע האדום.
הו,
הסלע האדום - האדום.
מטח
היריות היה קצר.
גנח
אחד: נפצעתי - ויידום.
ענו
רעיו בפה מלא עפר:
הגענו
אל הסלע האדום.
הו,
הסלע האדום - האדום.
מעבר
להרים ולמדבר,
אומרות
האגדות, ישנו מקום,
שאיש
ממנו חי עוד לא חזר,
והוא
נקרא: הסלע האדום.
הו,
הסלע האדום - האדום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
