במאמרה "כולם מדברים על שלום",
קוראת דליה גבריאלי נורי, להוסיף ללוח השנה הישראלי את חג השלום – חג שימקד תשומת
לב לערך השלום.
ספק אם גבריאלי נורי מודעת לכך, אך היא
כיוונה לדעת גדולים. קדם לה בכ-125 שנים, הרב זאב יעבץ. הוא אף עשה זאת מעל
גיליונות עיתון הנושא את שם העיתון שבו כתבה גבריאלי נורי את מאמרה, אף שאין כל
קשר בין העיתונים; יעבץ ערך כתב עת ספרותי, שנקרא "הארץ".
יעבץ – רב,
סופר, מורה, חוקר והיסטוריון, מנהל בית הספר בזיכרון יעקב, עורך כתב העת הספרותי
"הארץ", וממייסדי תנועת "המזרחי", הוא הראשון שהנהיג טקס
נטיעות בט"ו בשבט, בבית הספר שניהל, בט"ו בשבט תר"ן 1890. יעבץ הציע
גם תחיית חגים נשכחים אחרים. במאמר שפרסם בעיתונו, הוא הציע להחיות ולחוג ארבעה
חגים, שלא ממש נחוגו בגולה: חנוכה, ט"ו בשבט, ל"ג בעומר וט"ו באב.
את ט"ו באב הוא הציע כחג השלום.
לוח השנה העברי, כולל גם מספר חגים ומועדים
ותיקים, שלא נחגגו, או שרק צוינו באופן סולידי ביותר, והתרבות הציונית הוציאה אותם
ממחסן הגרוטאות, מירקה אותם, הפיחה בהם
חיים חדשים ויצקה בהם תכנים רלוונטיים. התרבות הציונית חידשה את חנוכה כחג הגבורה,
את ל"ג בעומר – אף הוא כחג של גבורה, את ט"ו בשבט, ראש השנה לאילן, שהיה
לחג של נטיעות. ליעבץ היה תפקיד מרכזי
בתחיה הזאת. אולם את הצעתו לתחייתו של ט"ו באב והגדרתו כחג השלום, הוא לא
הצליח להטמיע.
תקצר היריעה לתאר את המקורות ההיסטוריים של
ט"ו באב, ואיך קישר יעבץ את החג הזה לרעיון השלום. חלפו כמה עשרות שנים, ואכן
חלה תחיה של ט"ו באב בתרבות הישראלית, אולם לא כחג השלום, אלא כחג האהבה. והאמת
היא, שיש קשר הדוק בין האהבה והשלום.
* "הארץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
