הבלוג של אורי הייטנר

פרשת השבוע היא פרשת "אחרי מות", הנפתחת אחרי מות בניו של אהרון, נדב ואביהו, שנספו כאשר הדליקו אש זרה על המזבח. הפרשה עוסקת בעיקר במשימותיו של הכהן הגדול ובחלקה האחרון – בדיני עריות, כלומר ביחסי מין אסורים. פסוק אחד בפרשה, חשוב במיוחד בעיניי: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". "וחי בהם" – זאת תורת חיים. תורה המותאמת לחיים, שבני אדם נורמטיביים, בני אדם מן היישוב, יכולים לחיות אתה.

השבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול. בשבת זו אנו קוראים קטעים מתוך ההגדה ודורשים דרשה על הלכות הפסח. אנו, כאן, לא נדרוש בהלכות הפסח, אלא במשמעות הפסח לימינו.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נאמר בהגדה. המהות של חג הפסח ושל סדר פסח אינה הכרתו של הסיפור שהתרחש לפני אלפי שנים, אלא יציקת הסיפור עתיק היומין לתוך חיינו היום, כסיפור המעניק לחיינו משמעות והשראה.

יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחירות, והמשמעות שעלינו להפיק ממנה היא שנאת העבדות ומאבק נגד גילויי עבדות בתוכנו. אין בתוכנו היום עבדות במובנה הקלאסי, אולם עלינו להתקומם נגד כל עוול חברתי ונגד כל סוג של העסקה שאינה מכבדת את העובדים. עלינו להתקומם נגד העסקת עובדי קבלן ללא זכויות בסיסיות, נגד העסקת עובדים בשכר שאינו מאפשר לעובד לפרנס בכבוד את משפחתו; עלינו להיאבק נגד מעסיקים האוסרים, בניגוד לחוק, על התארגנות עובדיהם; עלינו להיאבק נגד העסקה פוגענית המשפילה את העובדים, במיוחד כאשר היא נעשית במקום שאמור לשמש דוגמה ומופת לציבור – בית ראש הממשלה.

יציאת מצרים היא היציאה מן הגולה והעליה למולדת. זכינו לחיות בתקופה הציונית, תקופה של יציאת מצרים מחודשת. למרבה הצער, אנו נדרשים להתמודד עם תופעות של פוסט ציונות ואנטי ציונות בתוכנו. בחודשים האחרונים, אנו עדים לקמפיין המעודד ירידה מן הארץ, ומכל המקומות – דווקא לברלין. אפילו השימוש במונח "ירידה" הפך לבלתי לגיטימי במקומותינו; הרי זהו מונח שיפוטי, ובעידן הפוסט מודרני, החטא הגדול ביותר הוא להיות שיפוטי... אבל אובדן הזכות להיות שיפוטי, משמעותו אובדן היכולת להיאבק על דמות החברה, להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהיאבק ברע. כן, מקומו של יהודי הוא בישראל, ובוודאי של יהודי ישראלי. מבחינה ערכית, הגירה של יהודי מהגולה לישראל היא עליה, והגירה של יהודי מישראל לגולה, היא ירידה. עלינו לחזק את התודעה הציונית, תודעה של דבקות בארצנו.

מחרתיים נסב לליל הסדר, ונקרא על ארבעת הבנים, ובהם הבן הרשע. "מה העבודה הזאת לכם"? הוא שואל. "לכם, ולא לו". בכך שהוא מוציא את עצמו מן הכלל, הוא כופר בעיקר. ההגדה מנחה אותנו להקהות את שיניו ומבהירה בפירוש, שאילו היה שם, במצרים, לא היה נגאל. מיהם אלה שהיום כופרים בעיקר, מוציאים עצמם מן הכלל? מיהם אלה הפוצעים את הסולידריות הלאומית, את המהות הבסיסית ביותר של עם ישראל – "כל ישראל ערבין זה בזה?" בקיצור, מיהו הבן הרשע תשע"ד?

מי שממשיכים להשתמט משירות בצה"ל ומגדירים את הגיוס כ"גזירה", אפילו כ"גזירת שמד". הישראלים המשתתפים בקמפיין הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, הצגתה כמדינת אפרטהייד, כביכול, והסתה לחרם נגדה. הישראלים המרשים לעצמם להילחם נגד צה"ל ונגד מדינת ישראל, כפי שראינו רק השבוע, בחדירה העוינת למוצב צה"ל ביצהר.

ולמרות כל אותם חוליים רעים שהזכרתי, ושחובה עלינו להיות ערים להם ולהיאבק בהם, אני מאמין שבסך הכל אלו ירידות בעליה, ומדינת ישראל ועם ישראל נמצאים כל העת בהמשך התהליך הציוני הגדול של יציאת מצרים.