הבלוג של אורי הייטנר

בינו נא מורדים / חיים לוק

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 2.6.14

בפרשת "נשא", הפרשה שקראנו בשבת האחרונה, מתואר טקס "המים המרים המאררים". על פי הכתוב, אם גבר חושד באשתו בניאוף, עליו להביא אותה אל הכהן. הכהן משקה אותה במים קדושים המעורבבים בעפר מקרקע המשכן. המים הללו הם מעין פוליגרף. אם אכן האישה בגדה, ברגע שהיא שתתה, מופיעים עליה סימנים: "ירכה נופלת ובטנה צבה". מה זה? לא ברור.

בראיה שלנו, מדובר בטקס פרימיטיבי מכוער. כמובן שהטקס מיועד רק לנשים. אין טקס מקביל לגבר שאשתו חושדת בו.

אולם מוטב שלא נקרא את הטקסט המקראי קריאה אנכרוניסטית, כאילו נכתב היום. כפי שהמשמעות של חוקי העבד העברי במקרא, אין משמעותם השלמה עם עבדות, אלא חקיקה סוציאלית מתקדמת ורדיקאלית ביחס לנורמות התקופה, כך ראוי לקרוא גם את הטקס הזה.

מי שהאירה את עיניי בנדון, היא הסופרת יוכי ברנדס. בספרה "היהדות שלא הכרנו" היא מציגה את הטקס כהגנה חברתית ודתית על האישה, בעידן שבו חיי אישה היו הפקר, ואם בעלה חשד בה, הנורמה החברתית הייתה שהוא רשאי ואולי אף חייב לרצוח אותה. הדבר מופיע גם בתנ"ך, למשל בפרשת יהודה ותמר. בתוך הנורמה הזאת, התורה אוסרת על הגבר לפגוע באשתו, חרף חשדו. אתה חושד בה? יש תהליך. יש פרוצדורה. והרי ברור שכל הסיפור של שיקוי הפוליגרף הוא קשקוש. בסך הכל, התורה מצאה פטנט להגן על נשים מפני גברים קנאים. ואכן, כך הכתוב מגדיר את המניע לטקס: "ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו", כלומר אין זה פתרון לבעיה של אישה בוגדת, אלא של גבר מקנא. גם היום, עם כל הנורמות השונות, לבושתנו – עדין נשים נרצחות ומוכות בידי גברים אלימים וקנאים. וכפי שלא נאשים את המקלטים לנשים מוכות בכך שהטיפול הוא בקורבן ולא באדם האלים, אלא נבין שזה אמצעי התגוננות בפני תופעה, כך יש לראות גם את "המים המרים המאררים".

הגישה הזאת באה לידי ביטוי גם בשירו של ר' דוד בוזגלו, גדול הפייטנים של יהדות מרוקו במאה ה-20, "בינו נא מורדים". בוזגלו מתייחס לחלק אחר בטקס – מחיקת שמו המפורש של הקב"ה, שבכל מקרה אחר הוא איסור חמור ביותר. ומהי המטרה של הרשות הזאת? "להשכין שלום בין אישה ובעלה". כלומר, בוזגלו מתייחס לטקס לא כאל טקס לגילוי אישה בוגדת והענשתה, אלא טקס להתמודדות עם קנאותו של הבעל, והשכנת השלום בבית.

הפיוט "בינו נא מורדים" הוא שיר שלום, המעלה על נס את ערך השלום כערך עליון בחברה אנושית וביהדות. השיר נכתב על פי מנגינת "באב אל-ואד", והוא מעין תשובה שוחרת שלום לשיר, שהכותב רואה בו שיר מיליטריסטי. אני ממש לא רואה ב"באב אל ואד" שיר מיליטריסטי, אלא שיר הקורא לזכור את החללים שבזכותם קמה המדינה, במלחמה שנכפתה עלינו. אולם את הפיוט אני אוהב מאוד.

בפיוט, בוזגלו מתווכח עם חיים גורי על סוגיית הזיכרון. לטענתו, לא את הנופלים במלחמות עלינו לזכור, אולי מתוך הנחה שזיכרון כזה עלול להביא לנקם ולמעגל מלחמה, אלא את בריאת האדם. האנושות חוטאת לייעודה, כאשר מאז בריאתה היא עסוקה במלחמות ושפיכות דמים, במקום לבנות עולם ולחיות בשלום ובשלווה.

הוא פונה אל המורדים, כאומר שבני האדם הנלחמים ושופכים דמים, מורדים באלוהים. על האדם לאהוב שלום ולרדוף שלום.

אכן, כפי שכותב בוזגלו, נזר הבריאה, האדם, נוצר כמלך, כלומר כיצור רם ונישא לעומת שאר הנבראים, "כדי לבנות ציה ולנטוע ישימון", כדי ליצור תרבות ולפתח את הארץ משממתה. אולם למיטב הכרתי, כיוון שאיננו חיים באוטופיה, שמשמעותה המילולית היא "שום מקום", אלא בחיים הממשיים, לצד רדיפת השלום והמחויבות לבניין, עלינו לאחוז ביד אחת בשלח, כדי שנוכל לקיים את היצירה, ולא נהיה מרמס לחורשי רעתנו.

השפה של בוזגלו מקסימה ועשירה, רוויה בהיכרות מעמיקה עם מקורות ישראל ומלהטטת בהם בווירטואוזיות. נשמע את השיר בקולו המקסים של הפייטן והחזן חיים לוק, מגדולי הפייטנים בימינו, וממובילי תחיית הפיוט היהודי המזרחי בשנים האחרונות.