* בכל
שנותיו הרבות של מנחם בגין בראשות תנועת החירות והליכוד, הוא מעולם לא הציג
פוליטיקאי כמועמד לנשיאות, רק אנשי רוח. ב-1949 תנועת החירות הציבה מול פרופ' חיים
ויצמן את פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריון וחוקר ספרות דגול, חוקר תקופת בית שני וספרות
התחיה, העורך הראשון של האנציקלופדיה העברית, איש רוח חשוב ומשפיע ולימים – חתן פרס
ישראל. אגב, הוא היה דודו של עמוס עוז. ב-1952 "חירות" לא הציבה מועמד
מול יצחק בן צבי, אולם בקדנציה השניה שלו היא הציבה מולו את המזרחן וההיסטוריון הדגול,
הראשון שתרגם לעברית את הקוראן ואת סיפורי אלף לילה ולילה, פרופ' יוסף יואל
ריבלין, אביו של רובי ריבלין. לבסוף, ריבלין חזר בו, ובן צבי נבחר ללא מועמדים
מולו. "חירות" לא הציבה מועמד מול זלמן שז"ר ב-1963. ב-1973, היא
הציבה מול פרופ' אפרים קציר את פרופ' אפרים אלימלך אורבך, חתן פרס ישראל, נשיא
האקדמיה הישראלית למדעים, הוגה דעות חשוב ומהחשובים בחוקרי מדעי היהדות ובעיקר מחשבת
ישראל. ב-1978, כבר בהיותו ראש הממשלה, כפה בגין על מפלגתו, שמרבית חבריה תמכו
במועמדותו של אלימלך רימלט, מנהיג המפלגה הליברלית בליכוד, את מועמדותו של פרופ'
יצחק שווה (שוויקה), פרופסור לפיסיקה גרעינית וחוקר תלמוד. שלושה שבועות לפני
הבחירות, שווה חזר בו ממועמדותו, לאחר שנוכח שסיכוייו להיבחר קלושים, ויצחק נבון
נבחר ללא התמודדות. ב-1983, הציב ראש הממשלה בגין, מול חיים הרצוג, את חתן פרס
ישראל פרופ' מנחם אלון, משפטן, היסטוריון ומומחה עולמי למשפט העברי והמשנה לנשיא
בית המשפט העליון.
איזו גלריה מפוארת!
לאחר פרישתו של בגין, כל המועמדים שהציב הליכוד, היו פוליטיקאים – דב שילנסקי (מול
ויצמן בקדנציה הראשונה), שאול עמור (מול ויצמן בקדנציה השניה), האנס הסדרתי משה
קצב (שגבר על פרס) ורובי ריבלין (שהפסיד לפרס). איזו נפילה!
מאחר ותפקיד
הנשיא הוא בעיקרו ייצוגי, סמלי, רוחני ולא פוליטי, וכך היה בתקופת הנשיאים חיים
ויצמן עד חיים הרצוג, עד שחולל בידי שלושת הנשיאים האחרונים, אין כל סיבה שכל
הנשיאים יבואו מן המערכת הפוליטית. לאחר כל כך הרבה שנים, מאז כהונתו של פרופ'
אפרים קציר, שנבחר נשיא שאינו פוליטיקאי. חתן פרס נובל דן שכטמן הוא המועמד הראוי ביותר
לנשיאות.
* אם ראובן
ריבלין יבחר לנשיא, הוא ישחזר את המסלול של שמעון פרס, שהפסיד בהתמודדות הראשונה,
התמודד שנית וניצח. אם ריבלין יפסיד, הוא ישחזר את המסלול של פרץ ברנשטיין, איש
"הציונים הכלליים" – לימים המפלגה הליברלית, שהתמודד פעמים והפסיד ליצחק
בן צבי ולזלמן שז"ר.
* ההתמודדות
לנשיא העשירי כבר שברה שיא – מספר המועמדים הגדול ביותר שהתמודד אי פעם על התפקיד,
ששה במספר. השיא הקודם היה לאחר פטירתו של חיים ויצמן, ב-1952. אז התמודדו 4
מועמדים, כולם פוליטיקאים ובהם 3 ח"כים מכהנים – יצחק בן צבי ממפא"י
(שנבחר בסיבוב השני), פרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים והרב מרדכי נורוק
מ"המזרחי" (לימים המפד"ל). המועמד הרביעי היה יצחק גרינבוים, לשעבר
איש הציונים הכלליים, שנתמך דווקא בידי מפ"ם.
* בעוד התנגדותו
של נתניהו למועמדותו של ריבלין כנשיא (הרי אף אחד אינו מתרשם מהודעת
ה"תמיכה") נובעת מנקמנות אישית, על כך שהוא לא סר למרותו, בתפקידו
כיו"ר הכנסת, התנגדותו של ליברמן היא באמת אידיאולוגית. הוא באמת מתנגד לו
מטעמים של השקפת עולם. אבל אם ריבלין "שמאלני" מדי בשביל ליברמן, איך זה
שהוא מעדיף על פניו את פואד, שטרית ודליה איציק, שהם לבטח הרבה יותר
"שמאלנים"?
זו רק דוגמה לכך
שהמציאות הרבה יותר מורכבת מהדיכוטומיה הפשטנית של "שמאל" – "ימין".
אם "שמאל" הוא נכונות לוויתור על שטחים ו"ימין" הוא התנגדות
לוויתור על שטחים, הרי שליברמן קרוב הרבה יותר לדליה איציק ופואד מאשר לריבלין, אך
לא כי ריבלין "שמאלני" מדי בעיניו, אלא להיפך. מן הבחינה הזאת, ריבלין
הוא ה"ימין" שב"ימין", מאחרוני הדוגלים באמת ובתמים בארץ
ישראל השלמה, בהחלה ללא פשרה של ריבונותנו על כל שעל בא"י, תוך נכונות לשלם
את המחיר הדמוגרפי הכרוך בכך. ליברמן, לעומת זאת, הוא "שמאל" מובהק,
המוכן לוויתורים עמוקים, על בסיס קווי 49' וחילופי שטחים.
אולם אם
"ימין" הוא יחס עוין ונוקשה כלפי ערביי ישראל ו"שמאל" הוא יחס
ליברלי ומקבל, אין ספק שליברמן הוא הסמן ה"ימני" של הכנסת והממשלה, בעוד
ריבלין הוא בקצה ה"שמאלי".
נכונותו של
ליברמן לנסיגה נובעת מרצון בהיפרדות מקסימלית מן הפלשתינאים, ותכניתו לחילופי
שטחים ואוכלוסיות, נועדה להיפרד מחלק מערביי ישראל. לעומת זאת, רצונו של ריבלין
בסיפוח יהודה ושומרון, מכיל בתוכו רצון להעניק אזרחות מלאה ותנאים שוויוניים גם
לפלשתינאים ביו"ש.
אז מיהו
"ימין"? ומהו "שמאל"?
עוד לא הזכרנו את
הסוגיות החברתיות כלכליות, אך די בכך כדי להיווכח שהחלוקה בין "ימין"
ו"שמאל" אנכרוניסטית ואינה תואמת את המציאות המורכבת של חיינו.
* בשעת כתיבת
שורות אלו טרם הגיעו תוצאות הבחירות לנשיאות סוריה. המתח הורג אותי.
* מהדי נמוש,
החשוד כמחבל שביצע את הטבח בבריסל, שהה בסוריה ונלחם לצד ארגוני הג'יהאד המורדים
בשלטון אסד. רגע, המורדים הם לא הטובים? לא, המורדים, ברובם המכריע, הם אנשי
אל-קאעדה. אם כך, מי הטובים? אנשי אסד? לא, מדובר ברודן רצחני שטבח ברבבות בני עמו,
כולל רצח מכוון בדם קר של אלפי ילדים, ובאויב מר של ישראל. בני בריתו העיקריים,
הלוחמים עמו ולצדו, הם חיזבאללה. שותפיו המרכזים הם האיראנים.
המלחמה בסוריה
היא מלחמת רע ברע. מלחמת בני חושך בבני חושך. ולכן, מן הראוי שישראל תשמור על ניטרליות
מוחלטת ולא תיגרר לכל צעד שעלול לסבך אותה במלחמה לא לה.
* על ממשלת ישראל
לעמוד בנחישות על האינטרסים הלאומיים, בכל מו"מ ובכל עשיה מדינית. אולם אל לה
להיכנס לפינות או לטפס על עצים, כמו החרמות, לא מדברים עם... וכו'. אפשר לחשוב
שפת"ח הם אוהבי ישראל והבעיה היא רק חמאס. עם כל ההבדלים בין שתי המפלגות,
אין ביניהן הבדל משמעותי ביחס לישראל. וכפי שבצדק, השיקול הפרגמטי חייב אותנו
להתנהל מול הרש"פ בראשות פת"ח, כך הוא מחייב אותנו להתנהל גם מול ממשלת
האחדות הפלשתינאית. ההחרמות הללו מבודדות את ישראל ומציגות אותה כסרבנית וכאשמה בקיפאון.
זה מחיר שראוי לשלם אותו כאשר מתעקשים על עיקרון מהותי, אך לא בגלל עקשנות סתם.
בלאו הכי, יחלוף קצת זמן וישראל תדבר עם הממשלה החדשה, וכך נשלם את מלוא המחיר,
נפגע באמינות של עצמנו ונתבזה, והכל לשווא.
* משרד החינוך
החליט על לימוד תורת האבולוציה בחטיבת הביניים, כלימודי חובה. מה שאמור היה להיות
מובן מאליו לפני עשרות שנים. ומה שמעניין, הוא שההחלטה הזאת לא התקבלה כאשר בראש
המשרד עמדו שולמית אלוני, יוסי שריד או אמנון רובינשטיין, גם לא בתקופת גדעון סער
או לימור לבנת, אלא דווקא כאשר שר החינוך הוא הרב שי פירון, רב דתי אורתודוכסי, עד
לאחרונה ראש ישיבה.
נכון, ההחלטה היא
חלקית, לא כוללת עדין את האבולוציה של האדם. אך סביר להניח שבמרבית המקומות, עצם
העיסוק בתורת האבולוציה יוביל בהכרח לדיון על האבולוציה של האדם, והיכן שלא...
התלמידים יבינו זאת בעצמם מתוך הלימוד.
* מזה שלוש שנים
וחצי, יש לי פינה שבועית ברדיו "אורנים", בה אני משמיע שיר עברי ומשוחח
עליו. לרוב, השיר שאני בוחר, נוגע בענייני דיומא – נושא בחדשות, יום הולדת או יום
השנה לפטירת אמן, חג קרוב או פרשת השבוע. את הפינה אני מעלה על הכתב ומפרסם אותה
בבלוג שלי, בחשבון הפייסבוק שלי ובקבוצות פייסבוק רבות העוסקות בזמר העברי. בבוקר
שלפני השידור, אני מפרסם באותה תפוצה את שם השיר שאשמיע בערב, עם תדר התחנה וקישור
לאתר של התחנה.
זו הייתה הודעתי
השבוע: "והערב
נאזין לפייטן חיים לוק בשירו של ר' דוד בוזגלו, גדול פייטני יהדות מרוקו במאה ה-20,
'בינו נא מורדים'". אחת הקבוצות בהן אני מפרסם את הפינה, נקראת "קלסיקה ישראלית".
כעבור זמן קצר קיבלתי הודעה ממנהלת האתר, שבו היא מזכירה לי שמדובר בקבוצה של
קלסיקה עברית, ואת ההודעה הזאת מוטב לפרסם בקבוצה של מסורת ויהדות.
מסתבר,
ששערי הקלסיקה העברית נעולים בפני חזן ופייטן, בפני מי שלשמו נהוג להקדים את האות
רי"ש, אולי הלוק של בוזגלו לא מתאים להם. אגב, השיר נכתב על מנגינת "באב
אל ואד". לפני חודשים אחדים השמעתי את "באב אל ואד", וכמובן שההודעה
המקדימה והפינה עצמה פורסמו גם פורסמו בקבוצה. טוב... חיים גורי. הוא משלנו.
מהקלסיקה.
את
הקלסיקה הישראלית אנו יוצרים. אני מאמין בכור ההיתוך הישראלי, אך ככור תרבותי
הנוצר מהשיח והחיבור של היצירה היהודית המגוונת שנוצרה בכל הגלויות והיצירה
הציונית ישראלית שנוצרה בארץ.
מיותר
לציין, שאני לא מתכוון עוד לתרום מפרי עטי לקבוצה הזאת.
* ביד הלשון
יו"ר המועצה
הלאומית לספורט עודד טירה כינה את שחקניה כהי העור של "מכבי" ת"א
"כושים", ועורר סערה רבתי וקריאות להתפטרותו, חזר בו והתנצל.
ממתי המילה
"כושי" הפכה למילה פוגענית, בלתי תקינה פוליטית, גזענית?
בשבת הקרובה,
נקרא בפרשת "בהעלותך" על האישה הכושית שלקח משה. אחותו, מרים, לקתה
בצרעת כיוון שריכלה והביעה אי שביעות רצון מבחירתו של משה. מכאן, שבחירה זו הייתה
לרוחו של האלוהים. אולם העונש לא היה על השימוש במילה "כושית", שהרי
המקרא מגדיר זאת בפירוש, "כי אישה כושית לקח".
הפסוק "כי
אישה כושית לקח", היה לשיר שכתב דן אלמגור למחזמר "אל תקרא לי
שחור", לפני 41 שנה. המחזמר היה יצירת הזדהות עם מחאת השחורים בארה"ב
באותה תקופה. השיר "כי אישה כושית לקח", ממש לא מחה על השימוש במילה
"כושית", אלא להיפך, לומר שהאירוע המכונן בחייו של משה היה לקיחתה של
כושית לאישה, ובזכות מעשה זה זכה להיות גדול הנביאים. במחזמר המזדהה עם המחאה
השחורה, המילה "כושי" הייתה תקינה לחלוטין ואף מכובדת מאוד.
ובצדק. במסורת
היהודית ובשפה העברית המילה "כושי" אינה מילה של גנאי, אלא של כבוד. כשעמוס
הנביא רצה לבטא את היותו של עם ישראל העם הנבחר, החביב על ה', הוא אומר: "הלא
כבני כושיים אתם לי, בני ישראל".
רק בעשרים - שלושים
השנים האחרונות, הפכה המילה היפה "כושי" לבלתי תקינה פוליטית. הסיבה
לכך, להערכתי, הייתה הצורך במילה מקבילה ל-niger, שנחשבה למילת גנאי כלפי השחורים
בארה"ב והפכה לבלתי תקינה. וכך, ה- nigerתורגם בדיעבד ל"כושי", והביטוי היפה
והעדין "כושי" הפך למילה פוגענית, וחבל. אפילו ה"כושי קרמבו"
של ילדותנו הפך לסתם "קרמבו", מטעמי פוליטיקלי קורקט.
מקור המילה
"כושי" הוא מן הארץ כוש שבאפריקה, שיש מחלוקת על זיהויה, באתיופיה או
בסודן. על פי התורה, כוש היה בנו של חם ונכדו של נוח.
היום, לא אעלה על
דל שפתיי את המילה הזאת, הנחשבת לפוגענית, אך אני בהחלט מיצר על כך.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
