*
עיתוי החקירה של בנימין בן אליעזר, ארבעה ימים לפני הבחירות לנשיאות, הוא ללא ספק
אומלל. אולם הביקורת על המשטרה והיועה"מ אינה מוצדקת. סביר להניח שהמידע הגיע
רק בימים האחרונים. סביר להניח שמי שמסר את המידע, עשה זאת כדי להכשיל את מועמדותו
של פואד, ובעיתוי נבזי. אולם מה היה על המשטרה והיועה"מ לעשות? לא לחקור? האם
חקירה אחרי שהוא היה נבחר לנשיא, עדיפה? הרי אם אכן הוא סרח, המידע הזה חייב
להתברר לפני הבחירות.
טוב עשה בן
אליעזר, כשהחליט לפרוש מן המרוץ. אלמלא עשה כן, ראוי היה לדחות לזמן מה את מועד
הבחירות, תוך הסכמה משותפת עם המשטרה והפרקליטות על לוח זמנים קצר ביותר לקבלת
החלטה. עם פרישתו, אין עוד כל סיבה לדון בדחיה.
ללא קשר לפרשה,
לא ראיתי ואיני רואה בפואד מועמד מתאים לנשיאות. אין מדובר באדם בעל שיעור קומה
שעשוי להחזיר את עטרת הנשיאות ליושנה, ומדובר במי שלבטח היה ממשיך לצעוד בדרך
הקלוקלת של הנשיאים מעזר ויצמן ואילך, של הפיכת התפקיד הסמלי לתפקיד מדיני, וניהול
מדיניות חוץ פרטית, לעומתית לזו של הממשלה הנבחרת. אולם צר לי שהוא פרש בנסיבות
אלו. חובה לבדוק את החשדות עד תום ולמצות עם פואד את הדין, אם יתברר שהוא נגוע
בשחיתות, או לטהר את שמו ואת כבודו.
* לפני שנים
אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הגעתי לביקור פרטי באתר תיירות בגולן. בעל
המקום, שבמשך שנים היה פעיל לצדי בוועד יישובי הגולן, ומאז אנו ידידים, ראה אותי,
ומיהר להציע לי להיכנס בחינם. הוא ממש נעלב כשסירבתי. "מה יש? אני לא יכול
להציע לחבר להיכנס אליי בחינם? אתה יודע כמה חברים אני מארח? מה לא בסדר
בזה?". השבתי לו שזה בסדר גמור, אלא שאני לא רק חבר, אלא בעל תפקיד ציבורי.
אלמלא הייתי בעל תפקיד ציבורי, הייתי נענה בשמחה להזמנה. אילו היה מדובר בחבר מחוץ
לגולן, שם איני נושא בתפקיד ציבורי, הייתי נענה בשמחה להזמנה. אולם כבעל תפקיד
ציבורי, איני יכול לקבל כל טובת הנאה. איך אוכל, אם ארצה, לעשות אצלך אירוע של
המתנ"ס?
לא מדובר
בפנטהאוז, לא בטיסות לחו"ל, לא בחליפות יוקרה, לא במעטפות של מאות אלפי דולרים.
מדובר בכרטיס של איזה 25 ₪. וממש איני רואה בכך משהו מיוחד, אני מניח שרוב מי שהיו
במקומי היו נוהגים כמוני. אין זו צדיקות, לא חסידות, ולא פוריטניות. זו הנורמליות.
זו יושרה פשוטה. זו דרך ארץ. אז למה אנו מוכנים לקבל התנהגות אחרת באופן כל כך
קיצוני, כאשר מדובר במנהיגי המדינה?
* באיחור של 66
שנים יונח על שולחן הכנסת חוק יסוד המגדיר את מהותה, צביונה וזהותה של ישראל
כמדינת הלאום של העם היהודי. חוק זה הוא ה"אני מאמין" של מדינת ישראל,
שייעודה הוא הגשמת החזון הציוני.
* ח"כ יריב
לוין, ממנסחי החוק, אמר שהחוק מבהיר שישראל היא מדינה יהודית ולא "מדינת כל
אזרחיה". בכך הוא נופל למלכודת של ממציאי המושג השקרי "מדינת כל
אזרחיה" כהסוואה לביטול יהדותה של ישראל. כל מדינה דמוקרטית היא מדינת כל
אזרחיה, וכך גם מדינת הלאום של העם היהודי. שוויון הזכויות לכל, מופיע גם בהצעת
החוק. חשוב להקפיד לא ליפול בפח של תעשיית השקרים האנטי ציונית.
* זהבה גלאון
גינתה את הצעת החוק, וטענה שהוא נועד להסיר מקדמת הבמה את ישראל כמדינה דמוקרטית.
שקר וכזב. אין כל סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, והצגת שני ערכים אלה כסותרים,
שמתקיימת ביניהם תחרות סך אפס, וככל שהמדינה יותר יהודית היא פחות דמוקרטית
ולהיפך, הינה מצג שווא. דמותה היהודית של ישראל ודמותה הדמוקרטית הן כלים שלובים. לצד
חיזוק מעמדה כמדינת הלאום היהודי, יש לחזק את הדמוקרטיה. אין שמץ של סתירה בין
השניים, ויש לדחות את תעמולת הכזב.
* גלאון רק מוכיחה
את חשיבות החוק. מדוע חוק אלמנטרי כזה לא נחקק לפני 66 שנים? כנראה שזה היה אז כמו
לחוקק חוק על פיו השמש זורחת ממזרח. כלומר, זה היה מובן מאליו. היום, מול תעשיית הכזב,
הקיימת גם בתוכנו, יש חשיבות לכך. עם זאת, ברור שאילו חוקקה חוקה לישראל, הדברים היו
נכתבים בה בבירור, כפי שנכתבו במגילת העצמאות.
* בהצעת החוק
החדשה, לא מופיעה הגדרת העברית כשפתה הרשמית של מדינת ישראל, והגדרת הערבית כשפה
בעלת מעמד מיוחד במדינת ישראל, כפי שנכתב בהצעה המקורית של ח"כ דיכטר. חבל
מאוד. כך ימשך המצב שבו אין לישראל שפה רשמית ואין הגדרה ממלכתית לשפה העברית, שפת
הלאום של העם היהודי, כשפתה של המדינה. כל זאת, ככניעה לתעמולה הכזב, שהציגה את
החוק, שהעניק מעמד מיוחד ומכובד מאוד לשפה הערבית, כהדרת הערבית ממעמדה כשפה
הרשמית (מעמד שכלל אינו קיים, לא לערבית ולא לעברית, בחוק הישראלי). אני מקווה
שהעיוות הזה יתוקן, אם לא בחוק היסוד הזה, אזי בחקיקה נפרדת בעתיד.
* חוק היסוד יעגן
את "התקווה" כהמנון הלאומי של ישראל. גם על ההמנון מונפת יד גסה, הנלחמת
נגד המנון שמבטא את ייעודה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום היהודית, ומנסה לחפש
המנון שלא יבטא את לאומיותה היהודית של המדינה. כחלק מאותה הנפת יד, נשמע תירוץ
נבוב, על פיו "התקווה" הוא המנון "אשכנזי", כיוון שהוא מדבר
על ארץ ישראל כנמצאת "בפאתי מזרח". כמובן שזאת שטות, הרי מדובר בשירה,
לא במפה גיאוגרפית. ברור שהכוונה היא מבט כלפי ארץ ציון וירושלים. נפתלי הרץ אימבר
הביט מזרחה לעבר ציון, אך מי שהביט מערבה, מעיראק או מפרס, מגאורגיה או מסמרקנד, מזדהה
עם המילים הללו, כי הכיוון הגיאוגרפי חסר חשיבות. מה שחשוב הוא הכמיהה לציון,
שאותה הגשימה הציונות, בהקמת מדינת ישראל. ומבחינה גיאוגרפית, לא רק
ה"אשכנזים" הביטו מזרחה לציון, אלא גם היהודים במרוקו, אלג'יריה, תוניס,
לוב, מאוריטניה, סודן, מצרים, אתיופיה. וגם ר' יהודה הלוי, שחי בספרד, הקרובה
למרוקו הרבה יותר מאשר לערבות פולין, ושממש לא היה "אשכנזי", שורר "לבי
במזרח ואנוכי בסוף מערב".
* "חייל משוחרר
המשלים את השכלתו התיכונית עד לקבלת תעודת בגרות, או המתכונן ללימודים אקדמיים, לרבות
ללימודי הכנה למבחנים פסיכומטריים במכינה קדם-אקדמית או בבית ספר חיצוני, זכאי להשתתפות
בתשלום שכר הלימוד במכינה כאמור מכספי הפיקדון. חייל משוחרר הלומד במוסד
להשכלה גבוהה או בישיבה על תיכונית זכאי להשתתפות בתשלום שכר הלימוד במוסד כאמור
מכספי הפיקדון".
אלה הם סעיפים 12
ו-13, סעיפי הליבה בחוק קליטת החיילים המשוחררים, 1994. בזכות החוק הזה (לצד
הרפורמה המשמעותית של הקמת המכללות האקדמיות), מספר הלומדים באוניברסיטה גדל באופן
משמעותי בעשרים השנים האחרונות, בעיקר מקרב אזורי הפריפריה והשכבות המוחלשות,
שהתמריץ הזה היה ההזנק שלהם לאקדמיה.
היום, אחרי עשרים
שנה, חקיקת חוק כזה הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית. היום, חוק כזה היה מוגדר כחוק
גזעני ומפלה. היום, המפלגות שהרכיבו את הקואליציה שחוקקה את החוק לפני עשרים שנה –
מפלגת העבודה, מרצ וש"ס, היו מרעישות עולמות כנגד החוק. אילו חוק כזה היה
מתקבל היום, אין ספק שמיד הייתה מוגשת עתירה נגדו לבית המשפט העליון, וקרוב לוודאי
שהוא היה נפסל בטענה שאינו שוויוני.
משהו רע קרה
בשנים האלה בחברה הישראלית. אם לפני עשרים שנה, היה קונצנזוס רחב של הוקרה לחיילי
צה"ל ובעיקר לקרביים שבהם (החוק מגדיר בפירוש פער בתשלומים לחיילים קרביים, לתומכי
לחימה, למשרתים בשירות צבאי אחר, ולמשרתים בשירות אזרחי), והבנה שהם ראויים להעדפה
מתקנת, בזכות תרומתם למדינה. היום, המובן מאליו היה לסלע מחלוקת, וטענות שווא על
"גזענות" ואפליה, הפכו את המובן מאליו לבלתי לגיטימי.
מן הראוי לשנות
את המגמה הזאת. ראוי לעשות כן, לא רק באמצעות הרוב הפרלמנטרי, אלא בעיקר בשיח
ציבורי, שיחזיר את הערכים הללו ללב הקונצנזוס.
* נכון, חוקים
אלה אינם שוויוניים, והם יוצרים פערים בין אוכלוסיות. נכון, הפערים הללו שליליים
ומזיקים וראוי שהחברה הישראלית תפעל לצמצומם. הדרך לצמצם אותם, היא עידוד
האוכלוסיות שאינן משרתות לשרת. עידוד כזה, יכול להיעשות גם באמצעות תמריצים ייחודיים,
לבני אוכלוסיות שאינן משרתות, הבוחרים לשרת.
* איני אוהב את
ההחלטות על בניה והתיישבות כענישה (ובמקרה זה, כפי שכבר ציינתי כאן, איני מתרגש
יותר מדי מהקמת הממשלה הפלשתינאית החדשה. אין כאן כל שינוי מהותי). התיישבות היא
עניין רציני. מדיניות התיישבות אינה צוות תגובות, אלא אסטרטגיה לאומית של עיצוב
גבולות הקבע של המדינה. על המדינה להגדיר את הגבולות אליה היא חותרת, וליישב את
האזורים המיועדים לריבונות ישראל. בלי קשר ליסוד הענישה, אני תומך בהחלטה על הבניה
באזורים עליהם הוחלט, כיוון שכולם בגושי ההתיישבות המיועדים לריבונות ישראל בכל
הסדר קבע (אפרת שבגוש עציון, אריאל, אלפי מנשה הסמוכה לכפר סבא, ביתר עילית וגבעת
זאב) וכמובן בירושלים, בירת ישראל.
* בספר הזיכרונות
שכתבה על כהונתה כמזכירת המדינה האמריקאית, מבקרת הילרי קלינטון, קרוב לוודאי
מועמדת לנשיאה הבאה של ארה"ב, את מדיניותו של אובמה בנושאים שונים. בין השאר,
היא מבקרת את "עמדתו הנוקשה" כלפי ההתנחלויות. אם לתרגם את לשונה
הדיפלומטית ללשון בני אדם – היא יוצאת נגד האובססיה שלו לנושא.
יש לזכור, שמעולם
לא נדרשה ישראל להקפיא את הבניה בהתנחלויות בעת המו"מ. רבין, פרס, ברק, שרון
ואפילו אולמרט, לא העלו על דעתם הקפאה כזאת ואף לא נדרשו לה. ראש הממשלה היחיד
שהקפיא את הבניה היה נתניהו. הוא עשה זאת על פי דרישתו של אובמה, שהנו אובססיבי
לנושא. נתניהו הקפיא את הבניה לשנה, תמורת פתיחת המו"מ עם הפלשתינאים. הייתה
זו שגיאה חמורה ביותר – שבירת העיקרון של מו"מ ללא תנאים מוקדמים. ומה יצא
מזה? אבו מאזן הקשיח את עמדתו, והמו"מ לא נפתח במשך שלוש שנים. וכשנפתח
המו"מ, התקדים ההרסני של תשלום לפלשתינאים תמורת עצם קיום המו"מ, כבר
הפך להרגל. מכאן הדרישה מישראל לשחרר מחבלים תמורת המו"מ או להקפיא שוב את
הבניה.
האובססיה של
אובמה לנושא הבניה בהתנחלויות, העלתה את אבו מאזן על עץ גבוה – הרי אפילו ערפאת לא
דרש דרישה כזאת בעת המו"מ עם ישראל. עיקר הנזק, בסופו של דבר, היה למו"מ
עצמו. כך, שניתן בהחלט לומר, שגם לשיטתו, מדיניותו של אובמה היא אווילית.
* אי אפשר לומר על
אובמה שאינו אדם חכם. ודאי שהוא פוליטיקאי חכם. אבל הוא מדינאי טיפש.
* בעקבות הכרזתה
הרשמית של אוסטרליה, שאין היא רואה במזרח ירושלים שטח כבוש, יש לפעול להצבת
השגרירות שלה בישראל, בירושלים. כן, יש לפעול למהלך כזה עם קנדה, צ'כיה, פולין
ועוד כמה מידידותיה הקרובות של ישראל.
* אני קורא את
מאמריו של צבי כסה, ועלה רעיון במוחי, להציע לו סטרטאפ. ללקט את המאמרים לספר. ויש
לי אפילו הצעה לשם לספר: הפרוטוקולים של זקני ההתנחלויות. הספר יתורגם לשפות רבות
וצבי יוכל לעשות מזה הרבה כסף.
* הייתה לי הרגשה
שאסד ינצח בבחירות. אגב, נספרו כבר קולות הימאים?
* ביד הלשון
ה-6.6 היה
ה"בליינד דיי", יום העיוור, שיאו של שבוע המודעות לעיוורים.
סגי נהור, הוא
כינוי בארמית לעיוור. סגי נהור, פירושו – רב אור. אולם הוא הודבק ככינוי לעיוורים
דווקא, שאינם רואים את האור. ומכאן, צירוף המילים "לשון סגי נהור", המתאר
שימוש בביטוי מסוים, כדי לומר את ההיפך הגמור. לדוגמה – "בית החיים"
כביטוי לבית קברות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
