הבלוג של אורי הייטנר

בפני רובי ריבלין, הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ניצב אתגר גדול. לשקם את מוסד הנשיאות. לא פחות.

איני מתכוון רק למערכת הבחירות הבלתי סימפטית, בלשון המעטה. אני דווקא רואה את צד הזכות במערכת הבחירות – דומני שפרשת פואד הנה אבן דרך במאבקה של החברה הישראלית להדברת השחיתות.

אני מתכוון להתדרדרות מוסד הנשיאות, ממוסד המגלם ומסמל את הממלכתיות הישראלית, לעוד תפקיד במערכת הפוליטית. בחברה מקוטבת ושסועה, שיש בה מחלוקות עמוקות בין "שמאל" ו"ימין", בין דתיים וחילונים, בין מזרחים ואשכנזים, בין יהודים וערבים, ושהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, מטבע מהותם, מבליטים את המחלוקות ומעמיקים את השסעים, תפקידו של הנשיא להיות הגורם הממלכתי, המסמל את האחדות, את המשותף, את האתוסים המכוננים של החברה, את הערכים והמוסר; שעליו להיות מעל המחלוקות, ולעתים לרפא פצעים, לנחם פגועים, להעניק כבוד לנדחים, לקרב את המודרים, להבליט את ההישגים ולהתריע על כשלים, להיות  דמות-על ממלכתית.

ניתן לחלק את נשיאי ישראל לשניים – מחיים ויצמן עד חיים הרצוג ומעזר ויצמן ואילך. הנשיאים הראשונים היטיבו למלא את תפקידם הממלכתי. עזר ויצמן לא רצה להיות סמל הממלכתיות. הוא לא רצה להיות סמל. הוא לא רצה להיות ממלכתי. הוא רצה להיות הנשיא בלי להיות נשיא. ויצמן קרא את החוק, וראה שהחוק מרוקן מתוכן. לא כתוב בו מה על הנשיא לעשות. כתוב רק ש"הנשיא הוא ראש המדינה". אם כך, אמר, אני אצק בו את התוכן שאני מבין. והתוכן שהוא יצק, הוא של פוליטיקאי ומדינאי, המנהל מדיניות חוץ עצמאית במקביל לראש הממשלה הנבחר.

על האנס הסדרתי שחילל את בית הנשיא אין צורך להכביר מילים. אולם יש לציין, שעד הפרשה, אף הוא הלך בדרכו של ויצמן – נשיא שהוא פוליטיקאי ומדינאי. אך מי שהרחיק לכת יותר מכל בדרך זו, היה שמעון פרס.

"האם אתה תוכל להיכנס לנעליו הגדולות של פרס?" נשאלו המועמדים לנשיאות בשלב השאלה הזהה ב"ידיעות אחרונות". תעשיית שטיפת המוח בעיצומה.

בעיניי, פרס פגע פגיעה קשה במוסד הנשיאות. מדובר באדם בעל מעמד בינלאומי חריג, ספק אם יש עוד מדינאי בעולם הנהנה מהוקרה כזו. שעה שישראל, הציונות והעם היהודי מצויים תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה, ראוי היה שפרס יגייס את מלוא השפעתו למתקפת אמת מול תעשיית השקר. אולם פרס, שמעולם לא ויתר על חלומו להיות ראש הממשלה, לא עמד בפיתוי וניצל את מעמדו לרעה, לחתירה תחת הממשלה הנבחרת, ולניהול מדיניות חוץ חלופית, ללא כל סמכות. הן בנושא הפלשתינאי והן בנושא האיראני, הוא הוביל מדיניות לעומתית לזו של הממשלה החוקית של ישראל. בכך הוא פגע פגיעה קשה בדמוקרטיה וגרם למדינת ישראל לנזק מדיני כבד.

החיים הפוליטיים מבוססים על מפלגות, שכשמן כן הן – הן מבטאות את התפלגות הדעות בעם. וטוב שכך, שהרי המחלוקת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. אולם לצד המחלוקת, יש מקום לאחדות לאומית, ותפקיד הנשיא הוא לסמל את ערכיה של מדינת ישראל – ערכי הציונות והדמוקרטיה. על הנשיא העשירי של מדינת ישראל, להחזיר עטרה ליושנה, ולשקם את מוסד הנשיאות.

ביכולתו של רובי ריבלין לעשות כן. כיו"ר הכנסת, הוא ניהל את הכנסת בממלכתיות, בהגינות וביושר. הוא הגן על מעמדה וכבודה של הכנסת, סירב להיות קבלן ביצוע של הקואליציה, של סיעתו ושל ראש הממשלה. הוא הגן על מעמדה של האופוזיציה. הוא פתח מחדש את הכנסת לעם, אחרי שקודמתו אסרה על כניסה לכנסת במכנסי ג'ינס. הוא אדם עממי ובעל חוש הומור. התכונות שהוא גילה בתפקידו הקודם, מהותיות ומשמעותיות לתפקיד הנשיא. האם הוא יעמוד באתגר?

* "ישראל היום"