זה חודשים אחדים, יש לי מדור בנושאי השפה העברית, בעיתון האינטרנטי "חדשות
בן עזר" – "ביד הלשון". עד כה היו כבר למעלה מ-70 פינות. להלן מבחר
קטן מתוכן (בשינויים קלים):
לדחות את הקץ - בדיון
הציבורי על מינויה של קרנית פלוג לנגידה, נאמר על התנהלותם של נתניהו ולפיד,
שלאורך התקופה הם רצו "לדחות את הקץ". את הביטוי הזה שמעתי
לאחרונה גם בנוגע להתנהלותם של נתניהו ואבו מאזן במו"מ המדיני ובעוד
הזדמנויות שונות. בד"כ השימוש במונח הזה נועד לבטא דחיית הכרעה לאין קץ. אולי
בינתיים הפריץ ימות, אולי הכלב ימות...
אולם הביטוי הזה הוא שיבוש של הביטוי "לדחוק את הקץ"
שמשמעותו הפוכה. כאן, "הקץ" פירושו הגאולה השלמה, שהנָה קץ ההיסטוריה
הנוכחית, קץ הגלות וכו'. לדחוק את הקץ = לא להמתין לגאולה נסית, משיחית, אלא
להתערב באופן אקטיבי בהיסטוריה בניסיון לזרז את הגאולה בעצמנו. מדרש חז"ל על
הפסוק המופיע שלוש פעמים (בניואנסים שונים) בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות
ירושלים ... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", מדבר על שלוש שבועות
שהקב"ה השביע את ישראל: "לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את
הקץ" (ויש גם גרסאות אחרות). כפי שהרעיה בשיר השירים מבקשת מחברותיה לא לדחוק
את האהבה, אלא לתת לה להבשיל עד שתחפץ, אומר המדרש שאל לנו לדחוק את הגאולה, אלא
להמתין לה עד שהקב"ה יחפוץ בה. המסר של המדרש הזה, הוא דיכוי הרוח הלאומית,
המרדנית, בעקבות המחיר הכבד של מרד בר כוכבא. החרדים שהתנגדו לציונות, הציגו אותה
כהפרת השבועה וכניסיון לדחוק את הקץ, כלומר להביא בעצמנו את הגאולה, במקום לחכות
למשיח צדקנו.
כל מילה בסלע - לא
אחת אני מקבל בטוקבקים או בתגובות בפייסבוק, מחמאה על מאמר שכתבתי, בנוסח:
"כל מילה בסלע". ואיני יודע אם להיעלב או להיות שבע רצון. מי שכותב את
המחמאה, רוצה להביע את הסכמתו הרבה עם המאמר, עם כל מילה שכתבתי. כל מילה כל כך
חזקה – כמו סלע. כל מילה חקוקה בסלע – איתנה, בלתי מחיקה.
אלא שמקור הביטוי... מציב משמעות אחרת לגמרי. הסלע, במקרה הזה – אינו
אבן. אין הוא החומר המוצק של כדור הארץ. הסלע הוא סוג של מטבע עתיק. בהשאלה לימינו
– כל מילה בשקל...
מקור הביטוי הוא תלמודי: "מילה בְּסלע, שתיקה בִּתְרֵי".
הביטוי אינו משבח דווקא את המילה, את הדיבור, את האמירה, אלא להיפך – את השתיקה,
את ההימנעות מהמילה. בעברית: מילה בסלע, שתיקה בשנים (בתרי = בשנים. כמו
"דזבין אבא בתרי זוזי, חד גדיא" = אבא קנה בשני זוזים גדי אחד). כלומר –
אם מילה שאמרת שווה סלע, השתיקה שווה כפליים. ולכן, מוטב היה שלא היית אומר זאת.
חשבון כלכלי פשוט.
אז איך להתייחס לטוקבק בנוסח: כל מילה בסלע?
פוסח על שתי הסעיפים - פעמיים
בעבר, עורכים לשוניים ש"תיקנו" לי שגיאה, "תיקנו" למעשה את
התנ"ך. כתבתי: "פוסח על שתי הסעיפים", ודבריי תוקנו ל"פוסח על
שני הסעיפים".
כנראה שהעורך חשב על סעיפים בחוזה, שהם באמת בלשון זכר. אולם מה הקשר
הסעיפים הללו לביטוי?
הביטוי הזה לקוח מהתנ"ך. "סְעִיפִּים" הם ענפים. אליהו
הנביא גוער בעם ישראל, על שהוא אינו בוחר בין עבודת ה' לבין עבודת הבעל, ומשווה
זאת למי שמהסס על איזה ענף לעמוד, אינו מסוגל לבחור. וכך אמר אליהו לעם: "
עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?!"
זה המקור היחיד לביטוי, והוא מופיע בלשון נקבה – "שתי
הסעיפים".
השיבוש ההזוי ביותר של עורך לדברים שלי, לפני למעלה מעשרים שנה, היה של
עורכת מקומון ששינתה את "חרף פיפיות" ל"חרב ציציות".
כשהתקשרתי אליה אמרה שאינה מכירה מילה כזאת וחשבה שזאת טעות. את המילה ציציות, היא
כנראה מכירה. אך עד היום איני יודע על איזו חרב היא חשבה.
לכסף אין ריח - אספסיאנוס, קיסר רומי, הטיל אגרה על השימוש בשירותים
ציבוריים. כל מי שנדרש לנקביו ונכנס לשירותים הציבוריים, השאיר מס לקופת האימפריה.
בנו של אספסיאנוס, טיטוס, סבור היה שזה לא נאה. הגיש לו אספסיאנוס מטבע וציווה
עליו להריח. טיטוס הריח, ולא עלה ריח מיוחד לאפו. "אתה רואה? לכסף אין
ריח", קבע אספסיאנוס, וטבע מטבע לשון לדורות, בכל השפות.
אנו משתמשים בביטוי הזה, כדי לתאר את
הנכונות להקריב עקרונות למען בצע כסף. מצעד העסקים הגלובליים המשחרים לפתחה של
איראן וממוטטים את משטר הסנקציות, מאז הסדר הביניים עם איראן, מאושש את האבחנה
הצינית של אספסיאנוס.
עצת אחיתופל - מהי עצת אחיתופל? השימוש המקובל במושג
הוא עצה רעה, המכשילה את מי שקיבל אותה ופעל על פיה. אבל האמת היא, שעצת אחיתופל
הייתה עצה טובה. אחיתופל היה יועצו של דוד המלך ולאחר מכן חצה את הקווים והיה
יועצו של בנו אבשלום, שמרד בו.
"וַעֲצַת אֲחִיתֹפֶל,
אֲשֶׁר יָעַץ בַּיָּמִים הָהֵם, כַּאֲשֶׁר יִשְׁאַל-(אִישׁ), בִּדְבַר הָאֱלֹהִים;
כֵּן כָּל-עֲצַת אֲחִיתֹפֶל, גַּם-לְדָוִד גַּם לְאַבְשָׁלֹם "(שמואל
ב' ט"ז, כג). הפסוק
מעיד על חוכמת היועץ ונכונות עצותיו.
עצת אחיתופל המפורסמת, הייתה עצתו השניה
לאבשלום. אבשלום קיבל את עצתו הראשונה, לשכב עם פילגשי המלך בפומבי, כדי לקבוע
עובדה שלטונית וכדי להשפיל את דוד. את עצתו השניה – לרכז כוח גדול ומיומן ולהתנפל
על צבאו העייף של דוד, דחה אבשלום וקיבל את עצתו של חושי הארכי, לעצור ולהתארגן.
אילו קיבל את עצתו הנכונה של אחיתופל, היה הורג את דוד, מביס את צבאו, חיילי דוד
היו עורקים אליו והמרד היה מצליח. חושי הארכי היה נאמנו של דוד, ועצתו נועדה לאפשר
לדוד ולצבאו להתארגן. כך היה, והמרד נכשל. כשעצתו נדחתה, אחיתופל התאבד.
מוזר מאוד, שמשום מה עצת אחיתופל התאזרחה
בשפה כעצה רעה. הרי נאמר בפירוש שעצתו הייתה טובה: "וַיהוָה צִוָּה, לְהָפֵר אֶת-עֲצַת
אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה, לְבַעֲבוּר הָבִיא יְהוָה אֶל-אַבְשָׁלוֹם,
אֶת-הָרָעָה":
דוד, שהכיר את חכמתו של אחיתופל ואת חכמת עצותיו, חשש יותר מכל מן העצות שישיא
לבנו המורד. תפילתו לאל הייתה שיסכל את עצות אחיתופל: "וַיֹּאמֶר
דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְהֹוָה:" אולי התפילה הזאת היא שיצרה בתודעה את עצת
אחיתופל כעצה רעה, שראוי כי תסוכל. אך האמת היא, שעצת אחיתופל ראויה לסיכול, כיוון
שהיא עצה טובה לאויב.
אין נביא בעירו - הביטוי אין נביא בעירו, מדבר על הקושי של נביא או בכלל של בעל
בשורה, בעל רעיון, מנהיג, אמן לפעול ולהצליח דווקא בסביבתו הקרובה.
מניין לקוח הביטוי? מן התנ"ך? מן
המשנה? מן התלמוד? ומיהו הנביא? משה? ירמיהו? ישעיהו? עמוס? יונה?
הביטוי הזה שגור בשפתנו, אך מקורו הוא
דווקא בברית החדשה (ואין זה הביטוי העברי היחיד שמקורו בברית החדשה). הנביא הוא
ישו הנוצרי, והוא גם הדובר, המסביר את הצורך שלו להרחיק נדוד כדי להביא את בשורתו,
כיוון שבכל מקום הוא מצליח, זולת עירו נצרת. "אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: אֵין
נָבִיא בְּעִירוֹ וּבְבֵיתוֹ, וְלֹא עָשָֹה שָׁם נִסִּים רַבִּים בִּגְלַל חֹסֶר
אֱמוּנָתָם (הבשורה על פי מתי, יג).
אולם אף שהמדובר בברית
החדשה ובישו, האמור כן מתייחס לנביא מקראי, מנביאי ישראל. כדי להסביר את הקורה לו,
מדבר ישו על אליהו הנביא, שנאלץ לנדוד צרפתה אשר בצידון, ושם כלכלה אותו אישה
אלמנה (מלכים י"ז).
על פי האמונה הנוצרית,
אליהו הוא הנביא שהביא לישו, על הר התבור, את הבשורה על מותו הקרב.
אגב, המושג
"עיר" בתקופת בית שני והמשנה, מתייחס לכפר חקלאי גדול. עיר, כמקובל
בימינו, נקראת כרך. המושג כפר, מדבר על יישוב כפרי קטן, של מספר משפחות בודדות.
כושי - יו"ר
המועצה הלאומית לספורט עודד טירה כינה את שחקניה כהי העור של "מכבי"
ת"א "כושים", ועורר סערה רבתי וקריאות להתפטרותו, חזר בו והתנצל.
ממתי המילה "כושי" הפכה למילה פוגענית, בלתי תקינה פוליטית,
גזענית?
בפרשת "בהעלותך", אנו קוראים על האישה הכושית שלקח משה.
אחותו, מרים, לקתה בצרעת כיוון שריכלה והביעה אי שביעות רצון מבחירתו של משה.
מכאן, שבחירה זו הייתה לרוחו של האלוהים. אולם העונש לא היה על השימוש במילה
"כושית", שהרי המקרא מגדיר זאת בפירוש, "כי אישה כושית לקח".
הפסוק "כי אישה כושית לקח", היה לשיר שכתב דן אלמגור למחזמר
"אל תקרא לי שחור", לפני 41 שנה. המחזמר היה יצירת הזדהות עם מחאת
השחורים בארה"ב באותה תקופה. השיר "כי אישה כושית לקח", ממש לא מחה
על השימוש במילה "כושית", אלא להיפך, הוא רצה לומר, שהאירוע המכונן
בחייו של משה היה לקיחתה של כושית לאישה, ובזכות מעשה זה זכה להיות גדול הנביאים.
במחזמר המזדהה עם המחאה השחורה, המילה "כושי" הייתה תקינה לחלוטין ואף
מכובדת מאוד.
ובצדק. במסורת היהודית ובשפה העברית המילה "כושי" אינה מילה
של גנאי, אלא של כבוד. כשעמוס הנביא רצה לבטא את היותו של עם ישראל העם הנבחר, החביב
על ה', הוא אומר: "הלא כבני כושיים אתם לי, בני ישראל".
רק בעשרים - שלושים השנים האחרונות, הפכה המילה היפה "כושי"
לבלתי תקינה פוליטית. הסיבה לכך, להערכתי, הייתה הצורך במילה מקבילה ל-niger, שנחשבה למילת גנאי כלפי השחורים בארה"ב והפכה לבלתי תקינה.
וכך, ה-
nigerתורגם בדיעבד ל"כושי", והביטוי היפה והעדין
"כושי" הפך למילה פוגענית, וחבל. אפילו ה"כושי קרמבו" של
ילדותנו הפך לסתם "קרמבו", מטעמי פוליטיקלי קורקט.
מקור המילה "כושי" הוא מן הארץ כוש שבאפריקה, שיש מחלוקת על
זיהויה, באתיופיה או בסודן. על פי התורה, כוש היה בנו של חם ונכדו של נוח.
היום, לא אעלה על דל שפתיי את המילה הזאת, הנחשבת לפוגענית, אך אני
בהחלט מיצר על כך.
לשון סגי נהור - ה-6.6 היה
ה"בליינד דיי", יום העיוור, שיאו של שבוע המודעות לעיוורים.
סגי נהור, הוא כינוי בארמית לעיוור. סגי נהור, פירושו – רב אור. אולם
הוא הודבק ככינוי לעיוורים דווקא, שאינם רואים את האור. ומכאן, צירוף המילים
"לשון סגי נהור", מתאר שימוש בביטוי מסוים, כדי לומר את ההיפך הגמור.
לדוגמה – בית החיים כביטוי לבית קברות.
עיר ואם בישראל - לכבוד יום ירושלים, בירת ישראל, נעסוק
במושג "עיר ואם בישראל".
הביטוי הזה מתייחס לעיר גדולה, מטרופולין.
אנו מדמים אותה לאם, ואת הכפרים והיישובים הקטנים שסביבה לבנותיה.
12 פעמים בתנ"ך מופיע הצירוף של עיר
גדולה "ובנותיה", הכפרים שסביבה. לדוגמה: "וַיְהִי לִמְנַשֶּׁה בְּיִשָּׂשכָר
וּבְאָשֵׁר בֵּית שְׁאָן וּבְנוֹתֶיהָ וְיִבְלְעָם וּבְנוֹתֶיהָ
וְאֶת יֹשְׁבֵי דֹאר וּבְנוֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי עֵין דֹּר וּבְנֹתֶיהָ
וְיֹשְׁבֵי תַעְנַךְ וּבְנֹתֶיהָ וְיֹשְׁבֵי מְגִדּוֹ וּבְנוֹתֶיהָ
שְׁלֹשֶׁת הַנָּפֶת" (יהושע
י"ז, י"א). וכך גם בעוד 11
פסוקים ברחבי התנ"ך.
מכל צירוף כזה משתמע שהעיר הגדולה, בית
שאן, יבלעם וכו', היא אם. אולם המושג "עיר ואם בישראל" מופיע רק בשמואל
ב', פרק כ'.
הפרק מספר על המרד של שבע בן בכרי,
"איש הבליעל", בדוד. הוא נמלט מירושלים ונערך אחריו מצוד בפיקודו של
יואב בן צרויה. יואב דלק אחריו עד אבל בית מעכה, עיר באצבע הגליל, בקרבת מטולה
בימינו. הוא צר על העיר ועמד לפרוץ לתוכה ולהשמידה. העיר ניצלה כאשר "אישה
חכמה" שכנעה את יואב להסיר את המצור, ולאפשר לתושבי העיר להרוג את שבע בן
בכרי. ואכן, האישה שכנעה את בני עירה לכרות את ראשו של שבע בן בכרי ולהשליכו
ליואב, כדי להציל את העיר. במו"מ עם יואב, פנתה האישה החכמה אל מצפונו ואל
אחריותו: "אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית
עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל? לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְהוָה?" יואב, שהיה
בעיצומן של ההכנות לפריצה, מושפע מדבריה ומשיב כנבהל מעצמו וממשמעות הפעולה שעמד
לבצע: "חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם-אֲבַלַּע וְאִם-אַשְׁחִית". ומכאן
נמשך המו"מ שהציל את אבל בית מעכה, עיר ואם בישראל.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
