* אחת
הטענות המוטחות מצד קהילת הטרוניה למבצע "שובו בנים", היא שהממשלה
וצה"ל מנצלים את החטיפה כתירוץ לפעולה הגורפת נגד "חמאס". זה נכון,
כמו שנכון שישראל ניצלה את פיגועי ההתאבדות במתקפת הטרור שגבתה חיי למעלה מאלף איש
כדי לבצע את "חומת מגן" ואת מתקפות הטילים על יישובים אזרחיים כדי לבצע
את "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן". זה ממש לא יפה לנצל לרעה את
הטרור כתירוץ למלחמה בטרור. יורים טילים על אזרחים? מותר להפעיל את "כיפת
ברזל". חוטפים נערים ישראלים? כפעולת גמול יש לשחרר מחבלים תמורתם.
אז למה כבר עשור מתקיימות הפגנות אלימות בלתי
פוסקות נגד צעד הגנתי מובהק כמו גדר הביטחון?
* ועוד טענה של קהילת הטרוניה, היא על ה"עונש
הקולקטיבי" לתושבי חברון. באמת לא בסדר. צריך היה לפנות לחמאס, ולבקש מהם
בנימוס שיתנו לנו כתובת מדויקת, היכן הם מסתירים את החטופים, ולפעול שם נקודתית.
איך לא חשבנו על זה קודם?
* הלחץ הכבד המופעל על הפלשתינאים במבצע
"שובו אחים" חשוב מאוד. אולם יותר מכל, חשוב מעצרם של המחבלים ששוחררו
בעסקת שליט. החטיפה, ועשרות ניסיונות החטיפה שקדמו לה, הם תוצאה ישירה של העסקה
וניסיון לשחזר את תוצאותיה. כאשר התוצאה היא הפוכה – מעצרם של משוחררי העסקה, זו
מכה לחוטפים.
* אחרי שישה ימים של מבצע "שובו אחים",
אבו מאזן אמר דברים כדורבנות נגד החוטפים. האם הוא יפרק את הקואליציה שהקים אתם?
* מתי תתאפשר השתלבות אמתית ומוצלחת של ערביי
ישראל במדינה? כאשר יהיו יותר מוחמד זועבי מחנין זועבי.
* אני מעריך את החלטתו של שר החוץ ליברמן להמשיך
כרגיל את ביקורו במדינות אפריקה, חרף משבר החטופים. הוא נהג בכך בניגוד לאינסטינקט
הפופוליסטי, להיות בעין המצלמות עוטה בטלדרס והפגין משמעת עצמית וקור רוח. אני
משוכנע שהוא מעודכן ושותף לעיצוב דרכי התגובה, אך ממשיך למלא את שליחותו הממלכתית.
בניגוד לנבואות הזעם אודות "בידוד מדיני", כביכול, ישראל מחממת מאוד את
יחסיה עם מדינות אסיה, אפריקה ואירופה, ויש לכך חשיבות רבה. ביקורו של ליברמן
באפריקה משמעותי מאוד לתהליך, ולא פשוט לתאם ביקור מקיף כזה. קיצורו, היה עלול
להזיק למהלך החשוב. על כך ראוי ליברמן לשבח.
לעומת זאת, על מפכ"ל המשטרה היה לקצר באחת את
ביקורו ולחזור לארץ, כדי לפקד על פעילות המשטרה במשבר.
* במשך ארבע שנים עבדתי במכללה האקדמית תל-חי. לאורך התקופה, מדי בוקר מילאתי את הרכב בארבעה סטודנטים/ות טרמפיסטים/ות מצומת מצודות שבקריית שמונה למכללה.
הסטודנטים חייבים להגיע ללימודים, ואין תחבורה ציבורית הנותנת מענה ראוי לסטודנטים שאין ברשותם רכב. אין להם ברירה אלא לנסוע בטרמפים. ואם חלילה סטודנטית תפגע מנהג שיטריד או יתקוף אותה, בשום אופן אין לתלות את הקולר בקורבן.
* ד"ר גיא בכור מדווח, שמרכיב במתקפה הסלפית
על עיראק לשעבר, הוא מהלך אכזרי להטיית אפיקי הפרת והחידקל על מנת לייבש ולהמית
בצמא אזורים שיעיים. מה שמזכיר ניסיון דומה, בשנות ה-60, של סוריה, בשעה ששלטה
בגולן, להטות את אפיק הירדן, כך שמימיו לא יזרמו לכינרת, וישראל תתייבש.
צה"ל הצליח לשבש את הפעולה, בהפצצות חיל
האוויר והפגזות ארטילריות, ועד היום ניתן לראות את תוואי ההטיה – העבודות שהסורים
הספיקו לבצע. בסופו של דבר, מה שמנע את האסון, היה שחרור הגולן במלחמת ששת הימים.
וכך, הגולן לא היה עוד בסיס להתייבשות של ישראל, אלא יעד להתיישבות של ישראל. כך
הגשמנו את נבואת ישעיהו: "לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת
אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה".
יש לציין שהניסיון להטות את אפיק הירדן, היה רק
מרכיב אחד בתוקפנות הסורית נגד ישראל, שעה שהגולן היה בידיהם, תוך הפרה יומיומית
בוטה של הסכם שביתת הנשק. זאת, להבדיל מכיבוד קפדני של הסכם הפרדת הכוחות מ-1974,
כאשר הגולן בידינו. אין צורך בדמיון מפותח כדי לשער איך היה מכובד הסכם
"שלום", אילו היה מבוסס, כמו הסכם שביתת הנשק ב-1949, על שליטה סורית
בגולן.
* הטבח ההדדי בסוריה ובעיראק, שעלול לזלוג לירדן, חייב
ללמד אותנו להבין שאנו חיים בתוך מרחב דמים. בתוך אותו מרחב, נמשיך לקיים ולפתח
מדינה יהודית, ציונית, דמוקרטית, מפותחת, מתקדמת, צודקת וחסונה. ונמנע מרעיונות
עוועים כמו הרעיון ההזוי של נסיגה מהגולן, אותו הובילו ממשלות ישראל בשנות ה-90 של
המאה שעברה; רעיונות, הנמצאים היום במקום היחיד הראוי להם – פח האשפה של ההיסטוריה.
* לאחר הפלתו של סדאם חוסיין, נאמר שכעת, כאשר
בעיראק יש שלטון פרו אמריקאי ויש לנו הסכם שלום עם ירדן, אין עוד חזית מזרחית,
ולכן אין עוד כל משמעות ביטחונית לבקעת הירדן. והנה, דאע"ש (ענף של אל קאעידה)
משתלט על עיראק וגובר החשש שהמתקפה הסלפית תתפשט לירדן. אם זה יקרה, חלילה, ואין
לנו כל השפעה על השאלה האם זה יקרה – השאלה האם התנופה הזאת תבלם בנהר הירדן או
בכביש 6, תלויה אך ורק בנו.
* שחיתות היא שחיתות היא שחיתות, שוחד הוא שוחד
הוא שוחד, גניבה היא גניבה היא גניבה. ומי שחטא צריך לבוא על עונשו. ואף על פי כן,
כאשר מי שהשתמש בכספי השוחד למען עמותת חסד כ"יד שרה" מקבל בדיוק אותו
עונש כמו מי שלשל את השלמונים לכיס חליפת הפאר שלו, כדי לממן את אורח חייו הנהנתני
ואת חובות אחיו, יש בכך יותר ממראית עין של חוסר צדק ועיוות הדין.
* ביקורת נמתחה על כך שניתן לחנן גולדבלט לביים,
לאחר שחרורו מן הכלא. איני שותף לביקורת. אדם נענש וריצה את עונשו. הוא לא נענש
לנידוי לכל חייו ולא לאבטלה עד יומו האחרון. הוא נדון למאסר וריצה את עונשו. כעת,
יש לאפשר לו לחזור לחיים ולהשתקם. כך נוהגת חברה מתוקנת.
איך עמדתי זו מתיישבת עם הביקורת החריפה שמתחתי על
חזרתו של אריה דרעי להנהגה ציבורית? אני מבחין בין הנהגת ציבור, לבין חזרה לעבודה.
אריה דרעי ריצה את עונשו, וכעת זכותו להיות אדם חופשי, וזכותו לפרנס את משפחתו
בכבוד. אולם אין הוא ראוי להיות מנהיג ציבור. אין הוא ראוי לאמון הנדרש ממנהיג
ציבור. בדיוק כפי שהשופט לשעבר דן כהן שהורשע בנטילת שוחד לא יוכל לחזור לכס המשפט
גם אחרי שיחזיר את חובו לחברה וירצה את עונשו, כך גם נבחר ציבור. עם זאת, אני
מתנגד לחקיקה בנדון, וסבור שיש להשאיר זאת לשיח הציבורי.
* משפט שעמו הזדהיתי במיוחד, בעיתוני סופשבוע, הוא
של ד"ר יאיר כספי, "העסקה החילונית-דתית", מוסף "הארץ":
"שונאי הדתיים זקוקים ליהדות חשוכה, פגאנית ופרימיטיבית
לצורך הגדרה עצמית, והדתיים מספקים אותה בשפע. שתי הקבוצות הנדמות כהפכים מוחלטים,
דתיים ושונאי דתיים, נבנות למעשה זו מזו. הדתיים זקוקים לחילונים שונאי דתיים ובעיקר
שונאי היהדות. החילוני הזה הוא ההוכחה שאסור להכניס פנימה את החומרים של ההשכלה והנאורות,
כי התוצאה תהיה ביטול היהדות.
וכך הולכת ומתרקמת לה עסקה המספקת את צורכי ההישרדות
המאובנת והמפוחדת של שתי הקבוצות: אני אספק לך דתיות עלובה ושתוכל לפטור עצמך בקלות
ממנה, ואתה תספק לי חילוניות הרוצה להשמיד את הדת, כך שאני אהיה פטור מללמוד ממנה".
המחשה לאותה שנאת דתיים ובעיקר שנאת יהדות, מופיעה
בע' 2 של אותו גיליון "הארץ" - מאמרו של אורי משגב: "לא רוצה להתפלל".
* ביד הלשון
בתחקיר שערכתי למאמר שכתבתי, קראתי את הפרוטוקולים
של הוועידה ה-20 של תנועת הקיבוץ המאוחד, שנערכה ביוני 1976 בשפיים.
בהצגת תכנית ההתיישבות של התנועה, דובר על
התיישבות מואצת באזורים שונים, והראשון שבהם – רמת הגולן.
לאחר הקראת התכנית, בפי מזכירת התנועה עדנה
סולודר, ראשון המסתייגים היה ציר מטעם קיבוץ בית השיטה, עזריה אלון. אלון,
"מר ארץ ישראל", מייסד החברה להגנת הטבע ולימים חתן שני פרסי ישראל (אחד
אישי ואחד בשם החברה להגנת הטבע), שהלך לפני חודשים אחדים לעולמו, היה אז בן 58,
וכבר שנים רבות היה מוכר כגדול יודעי הארץ ומאהביה. איזו הסתייגות יש לו מן ההצעה?
הסתייגותו הייתה לשונית. הוא ביקש להחליף את "רמת
הגולן" במילה "הגולן" והסביר, שהמסמך צריך להיות כתוב עברית, ולא
פרט. מי יתווכח עם ידען כעזריה? לשון ההחלטה שונתה כבקשתו, ללא דיון.
אני תמיד כותב "הגולן", כתיבה
אינטואיטיבית, אך מעולם לא חשבתי שיש בעיה כל שהיא ב"רמת". סקרן, נועצתי
בפרופ' גוגל, ומצאתי מעט אזכורים למחלוקת כזאת, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נקשרים בעזריה
אלון. מסתבר, שכבר בגיליון החגיגי של "טבע וארץ", מיד לאחר מלחמת ששת
הימים, עזריה יצא נגד הביטוי "רמת" הגולן, וטען שאין לביטוי זה כל
משמעות לשונית, היסטורית וגיאוגרפית.
ועדין לא מצאתי נימוק משכנע לעמדתו. הצגתי את
השאלה בפניי חבריי לשתי קבוצות שוחרי עברית בפייסבוק – "העברית שלנו"
ו"קול העברית כולה", אך אף תשובה לא סיפקה אותי.
פניתי לחברי, הארכיאולוג פרופ' חיים בן דוד, ראש
החוג ללימודי א"י במכללת "כינרת", בר סמכא שאין שני לו לתולדות הגולן.
ומסתבר שגם חב"ד שמע לראשונה על המחלוקת ולא היה מודע לעמדתו של עזריה אלון.
אולם ההשערה שהוא הציע, היא המתקבלת ביותר על
דעתי. טרם קום המדינה, לא היה שימוש מקובל בכינוי "רמת הגולן", אלא
"הרי הגולן". בתקופה השלטון הסורי בגולן, שבו במשך 19 שנים הגולן היה
בסיס לתוקפנות יומיומית כנגד תושבי הצפון מן "ההר שהיה כמפלצת", הגולן
קיבל את הביטוי המאיים "הרמה הסורית". לאחר שחרור הגולן, הומר השם
בביטויים "הרמה" ו"רמת הגולן". יתכן שהחיבור הזה, הוא שהפריע
לעזריה אלון. זו רק השערה, אך היא משכנעת למדי.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
