הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע הבא, תתארח המועצה הציבורית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית, שבה אני חבר, בבית הספר החקלאי בן שמן, לדיון בסוגיית שנות השירות. על הפרק, מגמה בתוך התנועה הקיבוצית, לצמצם ואף להפסיק את שנות השירות בפנימיות ובמוסדות חינוך ורווחה, ולהתמקד בשנות שירות בתנועות הנוער. בעיניי, זו מגמה הרסנית.

המלצות המועצה הציבורית תובאנה בשבועות הקרובים לדיון במזכירות התנועה. אם תתקבל המגמה ההרסנית, יש לערער על כך בפני מועצת התנועה. במקרה כזה, אני מקווה שאורטל תהיה בין המערערים. מרבית השינשינים שיצאו מאורטל שירתו בפנימיות, ולא בכדי – אני רואה בעשיה הזאת, לצד השירות בתנועת הנוער, את התגלמות הערכים עליהם התחנכו בנותינו ובנינו באורטל.

להלן מאמר בנדון, שפרסמתי ב"ידיעות הקיבוץ":

אל כפר הנוער נווה עמיאל, שבשדה יעקב, מגיעים נערים בני העדה האתיופית, שהתדרדרו אל סף עולם הפשע או אף חצו אותו, וזה החבל האחרון שהחברה הישראלית מגישה להם. זו ההזדמנות האחרונה שלהם. בתום התקופה, הם אזרחים נורמטיביים, תלמידים שרובם מקבלים תעודת בגרות, מתגייסים לצה"ל, חלקם אף מתנדבים לשנת שירות, רבים מהם מצטרפים למכינות קדם צבאיות. הם חיילים טובים, המשרתים ביחידות קרביות ואף מובחרות, חלקם משרתים כקצינים, ארבעה מתוכם השתתפו השנה ביום העצמאות בטקס חיילים מצטיינים בבית הנשיא.

אל אותו כפר נוער, מגיעים גם נערים ממשפחות חרדיות, שעזבו את העולם החרדי ומשפחותיהם התנכרו אליהם והשליכו אותם אל הרחוב. אין צורך בדמיון רב כדי לשער לאן מתדרדרים נערים נטושים כאלה. אלה שהגיעו לנווה עמיאל, נצלו מן הגורל הזה. הם יהיו בני נוער, אח"כ חיילים ולאחר מכן אזרחים טובים ומועילים.

כל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. וכפר הנוער הזה מציל עשרות עולמות מלאים מדי שנה.

מנין אני מכיר את הכפר ואת פועלו? מכך שבני הבכור, עמוס, משרת בו בשנת שירות. אגב, שנת השירות היא מטעם הקיבוץ הדתי. בני וחבריו עושים מלאכת קודש. בפעולתו, עמוס ממצה את הערכים עליהם חונך בבית, בקיבוץ, בתנועת הנוער, בגולן; ערכים של אכפתיות, של אחריות חברתית, של סולידריות, של מחויבות לזולת, של שירות – להיות במקום שבו הוא הנחוץ ביותר, שבו יכולתו לתרום לתיקון עולם היא הגדולה ביותר ולתת מעצמו למען הכלל, למען החברה, למען הזולת, למען הזקוקים לו ביותר.

כמעט כל בני אורטל ששירתו בשנת שירות, שירתו במקומות כאלה – בכפרי נוער ובפנימיות. השנה, במקביל לבני, שני אחיינים שלי, בני קיבוץ שמיר, משרתים אף הם בפנימיות כאלו. הם תורמים תרומה אדירה.

ומשום מה, יש בתנועה הקיבוצית מי שרואים בתרומה הזו דבר נחות, משני בחשיבותו ובתרומתו למשימות אחרות, כביכול חשובות יותר, ומנסים לתעל את בני הנוער רק אליהם, ואולי אף לחסום את ערוצי ההתנדבות לפנימיות. שם הקוד של הניסיון, הוא תרומה למשימות התיישבות וביטחון ולתנועות הנוער.

כל בת ובן 18 מתגייסים לצה"ל כדי לתרום לביטחון. המתנדבים לשנת שירות דוחים בשנה את תרומתם לביטחון, על מנת לתרום שנה לחברה, לחינוך, לקליטת עליה. הם יתרמו לביטחון יותר מאחרים, כיוון שמדובר באמת ובתמים בנוער האיכותי ביותר, מן הבחינה הערכית, וכיוון ששנת השירות מעצימה את המרכיבים הערכיים, האלטרואיסטיים והמנהיגותיים באישיותם. הם יגיעו לצבא בשלים ומוכנים יותר, ותרומתם תהיה גדולה יותר. אבל בשנה הזאת, תרומתם אינה לביטחון הפיזי, אלא לביטחון החברתי של ישראל. ומהי תרומה למשימות התיישבות? הרי התנועה הקיבוצית אינה מייסדת קיבוצים חדשים, המשוועים לסיוע, בראשית דרכם, של בני קיבוצים, כפי שהיה בעבר.

למעשה, מדובר כאן ברצון להציב את תנועת הנוער כיעד הבלעדי לשנת שירות של בני קיבוצים. אני מאמין גדול בתנועת הנוער ובתרומתה לחברה הישראלית, ורואה חשיבות רבה וברכה רבה בהתנדבות לשנת שירות בתנועת הנוער. אולם תרומתם של המתנדבים לפנימיות, לכפרי נוער ולמוסדות של נוער במצוקה, אינה נופלת כמלוא הנימה, מתרומתם של המתנדבים לתנועות הנוער. כל ניסיון להציג תמונה אחרת, הוא הולכת שולל; בסך הכל מדובר בניסיון של תנועות הנוער למשוך אליהם את מיטב הנוער. חבל שהם עושים זאת באמצעות הקטנת ערך התרומה של המתנדבים לתחומי הרווחה.

מדובר במאבק כוחני על כוח אדם, המחופש למאבק אידיאולוגי "בין צדק וצדקה". לכאורה, תנועות הנוער נאבקות לשינוי פני החברה (צדק), ולכן הן עדיפות על הפנימיות המשלימות עם חוליי החברה ומסתפקות בטיפול נקודתי בפגועיה (צדקה), ובכך הם משחררים את המדינה מתפקידה ומסייעים להנציח את חולייה.

איזו גישה מעוותת! אין צל של סתירה בין צדק וצדקה. הדמיון האטימולוגי בין המילים נובע מהזיקה המהותית ביניהן – שתיהן מבטאות ערכים של סולידריות וערבות הדדית. יש מקום למאבק על חברה צודקת יותר, אך אין להשליך הכל על המדינה. הצדק מתחיל מן העשיה והמחויבות של הפרט ושל הקהילה. היהדות היא מוסר של חובה, המעמיד במרכז את מחויבותו וחובתו של הפרט לזולת, לחברה, לחלש, לנזקק. מי שגס לבו למחויבות הזאת, אל ידבר גבוהה גבוהה על צדק, כיוון שגישתו נשמעת כמו אלה האוהבים את האנושות, אך לא כל כך אוהבים אנשים.

אסור לפגוע כהוא זה בשנת השירות, ובפרט בשנת השירות למוסדות חינוך, חברה ורווחה. שנת השירות הזאת היא התגלמות המחויבות לערכי הקיבוץ. יש להיאבק להגדלת מכסת היוצאים לשנת השירות, על מנת לתת מענה רחב יותר למצוקות החברה הישראלית ועל מנת לאפשר לבני קיבוצים רבים יותר, להוסיף על שירותם בצה"ל שנת התנדבות למען החברה הישראלית. 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל