* בילדותי הרחוקה, בשנים שלאחר מלחמת ששת
הימים, אמי נהגה לומר לי, שבטח עד שאגיע לגיל גיוס, כבר יהיה שלום ולא יהיה עוד
צורך בצבא. אני, לילדים שלי, כבר לא הבטחתי זאת. ואני מניח שגם הנינים שלי לא
יגשימו את החלום.
אז איזה עתיד יש לי להציע לדורות הבאים?
אם נביט אחור, ונראה מה היה כאן לפני 100
שנה, מה היה כאן לפני 50 שנה ומה יש כאן עכשיו; לאלו הישגים בלתי נתפסים הגענו על
אפם וחמתם של אויבינו, ובלי שיכולנו להחזיר את החרב לנדנה ולו לרגע אחד, ברור איזה
עתיד יש לי להציע לדורות הבאים. מדינת ישראל תמשיך לשגשג ולהתפתח, לתקן את החברה,
לחזק את הכלכלה, לקדם את החינוך, את האקדמיה, את המדע, למשוך עליית יהודים ויישוב
הארץ ביהודים – על אפם וחמתם של אויבינו, גם אם פה ושם נדרש להמשיך ולהילחם ולהגן
על העם והארץ.
* טרור הטילים המאסיבי לעבר אזרחי ישראל,
הוא פשע נורא נגד האנושות. שום פעולה ישראלית נגד הטרוריסטים, בכל עוצמה שהיא,
אינה "בלתי מידתית".
* מבצע "צוק איתן" צריך להכות
מכה כואבת, במלוא העוצמה, בחמאס, כולל הוצאת מנהיגיו – הפוליטיים, הצבאיים והדתיים
מכלל שימוש, כפי שעשינו בהצלחה לשייך יאסין, לרנתיסי, לג'עברי ולעוד רבי מרצחים
מסוגם. ועם זאת, המבצע צריך להתנהל ברוחו של צה"ל, כלומר תוך הימנעות, ככל
הניתן, מפגיעה בבלתי מעורבים. ב"עופרת יצוקה" נפגעו הרבה מאוד בלתי מעורבים,
והמחיר המדיני היה כבד מאוד. הלקח הופק ב"עמוד ענן", שבו נפגעו פחות בלתי
מעורבים, והמבצע היה יותר מקצועי, יותר ממוקד, יותר אפקטיבי וגרם פחות נזק לישראל.
רוחו של צה"ל, מאז ומתמיד, התבססה על ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, וכך הושגו
הגדולים בניצחונותינו. כמובן שאי אפשר להימנע לגמרי מפגיעה באזרחים, כאשר האויב משתמש
באזרחים ובילדים העזתים למגן אנושי. אולם המטרה של האויב היא לגרור את ישראל ל"כפר
כנאות", ואין כל סיבה שניתן לאויב את מבוקשו.
* אולי ננסה הפעם משהו אחר? להבליג, להתאפק. איפוק
זה כוח. הבלגה זו עוצמה. שקט יענה בשקט. אולי ננסה? ניתן לזה לדעוך מעצמו.
... הנה, ניסינו.
* ההבלגה והאיפוק של ישראל התפרשו בידי
האויב כחולשה ופחדנות, שחקו את ההרתעה והעצימו את הפגיעה באזרחי ישראל. היתרון של ההבלגה,
הוא שהוכחנו בעליל לכל אזרחי ישראל ולעולם כולו, שעשינו הכל ויותר מכך, כדי למנוע
את העימות, ומתקפת הנגד, קשה ככל שתהיה, היא פעולת אין ברירה.
* מה צריך לחשוב ולהרגיש ילד בממ"ד בשדרות,
כאשר הוא שומע שירי טיל לעבר ת"א הוא חציית קו אדום?
* למה הם יורים עלינו עשרות טילים?
הכל בגלל הטרמפים.
* שום מעשה טרור ערבי אינו מצדיק מעשה
טרור יהודי ואינו ממעיט מחומרתו, ושום מעשה טרור יהודי אינו מצדיק מעשה טרור ערבי
ואינו ממעיט מחומרתו. ואין הבדל בין מי שממעיטים בחומרת טרור יהודי ומתרצים זאת
בטרור הערבי, לבין מי שממעיטים בחומרת טרור ערבי ומתרצים זאת בטרור יהודי.
* אין כל הבדל בין דם לדם, בין טרור
לטרור, בין רצח לרצח, בין רוצח לרוצח. אין שמץ של הבדל בין רוצחי הנער הערבי
לרוצחי הנערים היהודים.
יש הבדל בין החברה היהודית לחברה
הפלשתינאית. אצלנו – גינוי מקיר לקיר, הוקעה מקיר לקיר. ואילו אצל הפלשתינאים הם
גיבורי האומה. אצלנו הפושעים יעמדו לדין ואם יורשעו ישפטו למאסר עולם. אצלם (וגם
אצל כמה מאתנו, כמו גדעון לוי למשל) הם יוגדרו "אסירים פוליטיים" שיש
לפעול לשחרורם, ומותר ורצוי לחטוף בני ערובה כדי לשחררם, והממשלה הפלשתינאית משלמת
להם משכורות של 12,000 ₪ לחודש, יותר מכפול מאשר לשוטריה, וכשהם משוחררים הם מתקבלים
כגיבורים, ילדים מתחנכים על מורשתם וכיכרות נקראים על שמם.
* אני
שותף בחודשים האחרונים למהלך הידברות, שעדין אי אפשר לתת לו פומבי ואני מודה שעדין
אין לי ביטחון שהוא יישא פרי, עם מנהיגות מוסלמית דתית במגזר הערבי, המבקשת לקדם
דו קיום במדינת ישראל. במפגש שהתקיים עם מנהיג דתי חשוב ומקובל, הוא אמר: "עלינו
להחליט האם אנחנו אזרחי ישראל או אויבי ישראל. אי אפשר להיות גם אויב וגם
אזרח". ואכן, זאת הברירה של ערביי ישראל. הם אינם יכולים לפסוח על שתי
הסעיפים. אי אפשר יהיה להמשיך לאורך זמן את האנומליה הקיימת, שבה מגזר בקרב אזרחי
ישראל, מזדהה עם אויביה ובכל עת שאנו נמצאים בעימות אלים עם אויבי ישראל הוא פותח
חזית פנימית כגיס חמישי. מאורעות הימים האלה במגזר הערבי, אינם מחאה לגיטימית של
אזרחים, אלא התקוממות של אויב. דמויות כאחמד טיבי, ראאד סלאח וח"כ זועבי, הנן
התגלמות הבחירה להיות אויב, וליהנות מן האזרחות.
הסובלנות הישראלית מרחיקת לכת, וכזו גם ההתחשבות במצב
הבעייתי של ערביי ישראל, הקרועים בין זהותם הלאומית וזהותם האזרחית, כאשר המדינה
שבה הם אזרחים נמצאת במלחמת קיום עם הלאום שלהם. אף פעם לא ציפיתי מהם להפוך
לציונים, איני מצפה מהם להזדהות עם המדינה ואיני בוחן את נאמנותם. אולם בהיותם אזרחים,
אני מצפה מהם לנהוג כאזרחים, לא כאויב. בסופו של דבר, התפרצויות אלימות מן הסוג של
הימים האחרונים, יגרמו לכך שהחברה הישראלית תאבד את סבלנותה כלפי ערביי ישראל. מי
שישלם את עיקר המחיר, הם ערביי ישראל. יהיה זה המחיר על הבחירה שלהם, רק שלהם.
* הקמתה של מנהיגות מתונה לערביי ישראל, שתציב
אלטרנטיבה למנהיגות הפוליטית הנוכחית, המדרדרת את היחסים בין העמים לקרע שעלול
להיות בלתי ניתן לאיחוי, היא בראש ובראשונה אינטרס של ערביי ישראל. הם יהיו
הנפגעים העיקריים של קרע כזה, אליו מובילים האנשים שבהם הם בוחרים שוב ושוב.
* בעימות בין בן דרור ימיני ואחמד טיבי בynet-, האשים בן דרור ימיני את טיבי, שאין הבדל
בינו לבין מנהיגי הימין הרדיקלי. טיבי השיב לו, שהוא מייצג את המיינסטרים של ערביי
ישראל. שניהם צודקים.
* המסר של טיבי בראיון, מסר שהוא חוזר עליו כבר
שנים עד לזרא, הוא: אתם הכובשים ואנחנו הנכבשים, אתם השולטים ואנחנו הנשלטים, ולכן
מותר לנו לעשות הכל. כן, מותר להם לרצוח, מותר לחטוף, מותר להם לבצע פיגועי תופת,
מותר להם לירות טילים מכוונים לעבר אוכלוסיה אזרחית. הכל מותר להם.
* אגב, "הנשלטים" הם גם אזרחי ישראל
הערבים – הערבים היחידים במזה"ת כולו שהם באמת ובתמים אזרחים, הנהנים משוויון
אזרחי ופוליטי מלא, היחידים הנהנים מזכויות האדם והאזרח, היחידים הנהנים מחופש
הביטוי, מחופש העיתונות, מחופש ההפגנה, מחופש ההתארגנות הפוליטית. ומנצלים את
החופש הזה לרעה – הופכים את חופש הביטוי לחופש ההסתה וההמרדה, את חופש ההפגנה
לחופש לאלימות קשה, ליידוי אבנים ובקבוקי תבערה. את חופש ההתארגנות לחופש לעצור
נהגים, לשאול אותם האם הם יהודים, ולנסות לבצע בהם לינץ'.
* ואולי האירועים הקשים הם הזדמנות להיווצרות הנהגה
חלופית, מתונה, שפויה, פרגמטית למגזר הערבי? מתוך כתבה בynet-: "ראש העיר נצרת עלי סלאם תקף את חברי הכנסת
הערבים בטענה שהתסיסו את השטח. 'הם הגיעו ביום שבת וחיממו את האווירה'".
* מי שמכנה התפרעויות אלימות, יידוי אבנים ובקבוקי
תבערה לעבר מכוניות חולפות והצתות – "הפגנה", מַזְנֶה את השפה ואין לו
מושג בכללי היסוד של הדמוקרטיה.
* הגדרה מן המילון: מנוולת = מי שמאשימה את הממשלה
שהסתירה את העובדה שהייתה ידועה לה, שהחטופים נרצחו, כדי לבצע את הפעולה נגד חמאס,
שאין לה כל קשר למציאת החטופים = אריאנה מלמד.
* משבר ביטחוני הוא גורם לאחדות. אצל ליברמן הוא
גורם לפיצול. ואולי תירוץ לפיצול.
* ליברמן חבר לליכוד, מאחר וחש שמיצה את מקסימום יכולותיו
האלקטורליות בריצה נפרדת של "ישראל ביתנו". זה היה, מבחינתו, הזמן המתאים
לחבור לליכוד, על מנת להתמודד על הנהגתו אחרי נתניהו. אלא שמתחריו הפוטנציאליים חסמו
את דרכו, והוא חיפש את התירוץ לנטוש. העיתוי כל כך לא אלגנטי...
* ליברמן ידע שצפויה פעולה ישראלית בלילה, ולכן
הוא מיהר לפרוש מהליכוד בבוקר, לפני שהתירוץ שלו יהיה בלתי רלוונטי.
* האם דברי חוצפה וזלזול בוטים בראש הממשלה, הם
ה"משילות" עליה מרבה אביגדור ליברמן ללהג? האם ביקורת פומבית של שר החוץ
על מדיניות הממשלה שבה הוא חבר, היא דוגמה ל"משילות"?
* בנאומו בוועידת השלום של "הארץ", הצהיר
הנשיא שמעון פרס שאבו מאזן הוא הפרטנר הטוב ביותר שהיה לישראל בכל תולדות הסכסוך.
פרס הוא, כידוע, גדול המדינאים בתולדות המין האנושי, ומי אנו, בני תמותה רגילים,
שנחלוק עליו.
ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לזכור ולהזכיר כמה
עובדות. למשל, שאותם הדברים אמר פרס על מי שחלק עמו את פרס נובל ל... שלום(!), רב
המרצחים ערפאת. או, למשל, שבשובו של פרס מטקס החתימה על הסכם אוסלו, הוא התרברב
בזחיחות יהירה, או שמא הייתה זו יהירות זחיחה, ש"תמו מאה שנות טרור".
ואפשר גם לזכור את הלעג שלו על "אנשי האתמול": "הם גם אמרו שיירו
טילים על אשקלון! על אשקלון!!!! חחחחח".
* פה ושם אני נתקל במישהו שעדין טוען שישראל הייתה
צריכה לסגת מהגולן. קשה להאמין, אבל עובדה. איך אפשר להסביר את התופעה המוזרה?
ההסבר שלי, הוא שמדובר באנשים שמהלקסיקון שלהם נעדרת המילה הקטנה אבל החשובה:
"טעיתי".
* לפני שנים אחדות, שודרה בטלוויזיה סדרה מצוינת
שעסקה בעשרת הדברות. כל פרק הוקדש לדיבר אחד, והעמיק בהשלכות הדיבר על חיינו, על
המציאות האנושית והישראלית בימינו.
אהבתי מאוד את הסדרה, ובהשראתה קיימתי ואני מקיים
עד היום פעילויות ותכניות מן הסוג הזה.
ומי יצר, ערך והגיש את הסדרה? רונאל פישר... וזה
כואב לי אפילו יותר מעצם העובדה שעורך דין בכיר מסתבך כך בשחיתות ופלילים.
* בפעם הקודמת שגרמניה עשתה זאת, קראו לזה Blitzkrieg.
* ביד הלשון
אנו בעיצומה של תקופה קשה וסוערת מבחינה ביטחונית,
המעוררת את השאלה הקבועה: הלנצח נאכל חרב?
אופס. אין שום משמעות לביטוי "נאכל
חרב".
הדימוי הזה נובע משאלתו האלמותית של אבנר בן נר ליואב
בן צרויה "הלנצח תאכל חרב?" (שמואל ב', ב', כ"ו). הטעות הנפוצה,
היא בהבנה לפיו הנושא בפסוק הוא יואב והחרב היא הנשוא ושהמילה "תאכל"
היא בגוף שני. ההבנה השגויה של הפסוק, מפרשת אותו כ"האם לנצח אתה תאכל את
החרב?"
אולם לאמתו של דבר, הנושא בפסוק הוא החרב. המילה
"תאכל" היא בגוף שלישי נקבה, כלומר החרב, היא אשר תאכל. משמעות הפסוק היא
"האם לנצח החרב תאכל בנו?"
הטעות העיקרית היא בהבנת המילה "תאכל". משמעות
המילה אינה קשורה לאכילת מזון. איך אפשר לאכול חרב? ואיך חרב יכולה לאכול? הפסוק אינו
מדבר על אכילת מזון, אלא על הרג, שחיטה. למשל, המילה "מאכלת" היא סכין שמשתמשים
בה לשחיטה ולהרג. משמעות הפסוק, היא "האם לנצח החרב תהרוג, או שמא נגיע ליום בו
היא תשבות?"
מי שהיטיב להשתמש במילות הפסוק היה יענקלה רוטבליט
בשירו "אִם": "עד מתי תאכל החרב?"
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
