הבלוג של אורי הייטנר

מדרש פטירת משה, מתאר את המו"מ שקיים משה עם הקב"ה טרם מותו, בניסיון נואש להעביר את רוע הגזירה. "עוון אחד יש לי", מתריס משה, "ואין אתה מכפר לי?" הרי, כידוע, חטאו של משה היה שהיכה בסלע ולא דיבר אליו, כפי שהצטווה. ועל כך משיב לו האלוהים, שלא עוון אחד יש לו, אלא ששה. מעניין להיווכח בתעוזה של חז"ל, שהיטיבו לראות את האבות ואת גדולי המנהיגים ובהם משה כבני אדם, עם כל חולשות האנוש, ולא היססו לפרש מעשים שלהם כחטאים. אלוהים מונה באוזני משה עוונות שונים, במהלך השנים, ואז מגיע לטיעון המחץ: "כלום ביקשתי ממך שתהרוג את המצרי"?

זוהי אמירה חז"לית חתרנית ביותר. הרי מקובל שמנהיגותו של משה נבנתה משלושה מעשים בהם התגלה חוש הצדק שלו – הרג המצרי, שבו פגע בנוכרי שפגע בעברי, ההתערבות בריב בין שני עברים נצים ולבסוף הצלת בנות יתרו מהצקת הרועים בבאר המים, אף שמדובר באנשים הזרים לו לחלוטין. "והנה איש מצרי מכה איש עברי", ובשפת המקרא "מכה" אינו ביטוי לסטירה או אגרוף, אלא להרג. "לא תעמוד על דם רעך" אנו מחויבים, ומשה עשה את המתבקש ממנו, לא עמד על דם רעו והציל את העברי, בדרך היחידה האפשרית – הרג המצרי. אחד העם מצביע על שלושת המעשים הללו כמופת של מנהיג ונביא מעורר השראה והזדהות, בזכות האקטיביזם שלו, המעורבות שלו למניעת עוול. זהו המופת למנהיגות יהודית ... ועל פי המדרש, אלוהים מעניש אותו, כעבור עשרות שנים, על אותו מעשה.

תמה משה ומשיב לאלוהים: "ואתה הרגת כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?" השיב הקב"ה: "ואתה דומה אליי, ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמוני?!" הרג הוא מעשה בלתי הפיך, ולכן הוא אסור באיסור חמור.

המדרש הזה חשוב מאוד. חשיבותו אינה באמת בשאלה האם חטא משה בהרג המצרי. על פי כל שיפוט מוסרי, הוא היטיב לפעול. חשיבותו של המדרש, הוא באמירה הנחרצת נגד שפיכות דמים. וכפי שדוד המלך לא זכה להקים את בית המקדש כיוון ששפך דמים, אף שעשה זאת במלחמות ישראל, כך משה לא יזכה לחיי נצח, כיוון ששפך דמים, אף שהמעשה היה מוצדק.

אם כך, קל וחומר שמעשה רצח שאינו עומד בסטנדרטים של הריגת המצרי, אסור בתכלית. המדרש הזה אינו חריג. דומה לו המדרש בו גער אלוהים במלאכי השרת שחגגו את טביעת פרעה וכל חילו בים סוף: "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפניי?" ואברבנאל מפרש את המנהג של הטפת היין בעת קריאת עשרת הדברות בליל הסדר, שמאחר ויין ישמח לבב אנוש, אנו גורעים משמחת הניצחון את הצער על מותם של האויבים, והרי נאמר "בנפול אויבך אל תשמח".

כן, אני יודע. ניתן למצוא במקורותינו גם אמירות הפוכות. הרי על אותם מעשי ידי הקב"ה הטובעים בים, נאמר במקום אחר "הטוב שבגויים הרוג". אולם המוטיב המרכזי ביהדות הוא הבחירה החופשית. אמור לי מה אתה בוחר מתוך האוקיאנוס של מקורות ישראל, ואומר לך מי אתה.

אני רואה במדרשים שהבאתי כוכב צפון שלאורו עלינו ללכת. אני שולל את הפציפיזם, שהינה אידיאולוגיה בלתי מוסרית, כיוון היא שוללת את עצם המלחמה, בעוד המוסר מחייב מלחמה ברע. ברור לי שללא כוח צבאי ונכונות להרוג ולהיהרג, מדינת ישראל לא תתקיים אף יום אחד, באזור השולל את זכות קיומנו. ברור לי גם, שבמלחמה נגד אויב הפועל מתוך אוכלוסיה אזרחית, תמיד יפגעו גם אזרחים. אולם המסרים של המדרשים הללו, מעמידים את קדושת חיי אדם כערך מרכזי ואת שפיכות הדמים כאחד הדברים עליהם נאמר ייהרג ובל יעבור. המדרשים הללו מציבים רף מוסרי גבוה כל כך של קדושת חיי אדם, כדי להזהיר מפני כל נטילת חיי אדם, שאינה הכרחית.

אני כותב את הדברים מתוך זעזוע כבד, בעקבות הרצח המזוויע של הנער מחמד אבו חדיר. הרצח הזה חייב להרעיד את אמות הספים של עם ישראל; ראוי היה להכריז על תענית ולקרוע קריעה. איך יצאו מתוכנו מפלצות אדם כאלה, שהתארגנו יחד לפשע נתעב כל כך – חטיפת ילד, שכל חטאו הוא שנולד ערבי, ושריפתו חי. איך זה קרה?

מדוע נדרשים זקני עיר שבקרבתה נרצח אדם לרחוץ בניקיון כפיהם ולהכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"? וכי מישהו מעלה על דעתו שזקני העיר הם הרוצחים? ודאי שלא. אולם הטקס הזה נועד לחייב את הקהילה ואת מנהיגיה לחשבון נפש – האם הם עשו הכל כדי למנוע את הרצח?

גם החברה הישראלית נדרשת לחשבון נפש. הוקעת הרצח היא מקיר לקיר, מימין ומשמאל. אך האם באמת לחמה החברה הישראלית בתופעות שיצרו אווירה שאפשרה לרצח כזה להתקיים? לצערי, התשובה על כך שלילית.

במקום שבו יצרחו "מוות לערבים" במערכה הראשונה, תתגלה גופה חרוכה של ילד במערכה השלישית. כאשר אני מלין על כך שלא עשינו הכל כדי למנוע את הפשע, כוונתי בעיקר ביחס הסלחני של החברה הישראלית כלפי הקריאה הנוראה הזאת. מי כמונו, שידענו את הקריאות "מוות ליהודים" ונוכחנו שהן לעולם אינן מסתיימות בדיבורים, מחויבים להילחם בקריאה הזאת.

הקריאה הזאת מבטאת הלך רוח, המתייחס לבני עם שלם כבעיה שיש לה פתרון סופי – מוות. וגם אם הקוראים אינם מתכוונים לכך באמת ואינם נותנים לעצמם דין וחשבון מלא על מה שיוצא מפיהם, האווירה שהם יוצרים בעצם הקריאה, גורמת לכך שיהיו מי שיקומו לעשות מעשה.

ביום שבו נרצח הנער, אולי באותה שעה, הייתה התפרעות של עשרות בירושלים, שצרחו "מוות לערבים" וחיפשו ערבים מזדמנים כדי לכלות בהם את זעמם, ורק התערבות המשטרה מנעה מעשי לינץ'. היה זה ניגוד כה חריף להתנהגותן האצילית והמופתית של משפחות אייל, גיל-עד ונפתלי, של חבריהם לישיבה, של קהילותיהם ושל הציבור הישראלי ברובו המכריע. אין ספק שמדובר במיעוט זעיר, שולי. חשבון הנפש שאני קורא לו, אינו בגלל אותו מיעוט, אלא בגלל היחס הסלחני שבו החברה הישראלית בכללה הכילה לאורך עשרות שנים את המיעוט הזה.

"זה רק גרפיטי" התייחסו רבים לפשעי השנאה, לניסיונות להצית מסגדים וריסוס כתובות "ערבים החוצה", שהן ממש תרגום ישיר של "גרפיטי" דומה, מן השפה הגרמנית. איך זה שהחברה הישראלית לא הצליחה לדכא את הקריאות הגזעניות במגרשי הכדורגל? והאם אנו, קהילת הגולן, הוקענו את עורך הספר "ברוך הגבר", שהאדיר את המחבל, רוצח ההמונים, שהפך ל"צדיק" ו"קדוש" כיוון שרצח עשרות ערבים?

במשפט הפתיחה של מגילת העצמאות, אנו מתהדרים בזכות הגדולה שלנו, לתת לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. ליבת ספר הספרים היא עשרת הדיברות, ובראשם הדיבר "לא תרצח!"

אסון כבד קרה לנו, כאשר מתוכנו יצאו חייתו אדם, שביצעו את הרצח האכזרי הזה. וכולנו חייבים לתקן את דרכנו ולהחמיר את התייחסותנו לקנאות המטורפת, שקריאות המוות הן הסמל שלה, כדי לגדוע את התופעה הזאת ולעקור אותה מחברתנו. וביערנו הרע מקרבנו. 

* "שישי בגולן"