הבלוג של אורי הייטנר

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם". כך פתח, לפני ששים שנה, ב-1954, הרמטכ"ל משה דיין את הספדו לרועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מחבלים.

לא השמש סנוורה את רועי. "האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

ששים שנה חלפו. את נחל עוז הפכנו מחדש ליישוב ספר. וביום שבו מחבלים ניסו לחדור לקיבוץ באמצעות מנהרה כדי לבצע בו טבח המוני, קשה שלא להשתחרר מאותה אמירה, האקטואלית כל כך: הערגה לשלום החרישה את אוזנינו ולא שמענו את קול הרצח האורב.

הדרך שהובילה אותנו עד הלום, הייתה רצופה בכוונות טובות; הכמיהה לשלום עיוורה את עינינו, ולא ראינו את ברק המאכלת.

ההספד שנשא דיין, הוא אחד הניתוחים החדים והמדויקים של המציאות הישראלית, ולמרבה הצער, הם חדים ומדויקים גם היום, בחלוף 60 שנה, באותה מידה. זה היה שנים רבות לפני "הכיבוש". בוודאי שנים רבות לפני "המצור". אך דיין היטיב לראות, בעינו האחת, שאין זה סכסוך על מיקומו של הגבול, אלא על זכות הקיום ויכולת הקיום של מדינת ישראל. הם רואים בארץ ישראל את ארצם, את ארץ אבותיהם, וכאשר הם רואים אותנו הופכים אותה לנחלה, עזה שנאתם אלינו. ומאחר ואיננו יכולים לוותר על קיומנו, אין כאן שאלה של נכונות לפשרות ולוויתורים, כי הפשרות והוויתורים אינם רלוונטיים לסכסוך על עצם הקיום. כל כך אקטואליים דבריו על "שגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו". היום קוראים להם אובמה וקרי. אז היו להם שמות אחרים.

מלחמת "צוק איתן" קשה, כואבת ועקובה מדם. מלחמה היא דבר רע, אך האלטרנטיבה נוראה. אילו הצליחו במזימתם, וערב אחד הייתה נפערת האדמה בקיבוצים רבים ומאות מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש היו יוצאים מהם וטובחים מאות או אלפי נשים וילדים, גברים וזקנים, חוטפים רבים מהם אל תוך עזה, והופכים ילדים ישראלים למגן אנושי שלהם בתוך יישובינו – היה זה האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, ואין צורך בדמיון רב כדי לשער את השלכותיו. ולכן, המלחמה הרעה הזאת, היא אולי הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנו, כי זו מלחמת הצלה שאין כדוגמתה. לא בכדי, העם כולו, זולת קומץ עשבים שוטים, תומך בכל לבו במבצע.

מן הראוי שתהיה זו מלחמת ההתפכחות שלנו. עלינו להתפכח מהמחשבה שהמאבק הפלשתינאי הוא נגד "הכיבוש"; הרי ברצועת עזה אין כיבוש. עלינו להתפכח מן האשליה ששטח שניסוג ממנו יהיה לסינגפור של המזרח התיכון – הוא יהיה מפלצת טרור ורצח מעל ומתחת לקרקע. עלינו להשתחרר מסיסמאות שווא, כאילו בעידן הטילים אין משמעות לשטח ולעומק טריטוריאלי ואין צורך בגבולות בני הגנה – ספרו את האגדה הזאת לתושבי עוטף עזה, שמחבלים חופרים תחת בתיהם, במטרה לערער את יסודותיהם ולהחריב אותם. ספרו את האגדה הזאת למי שאין אפילו טווח זמן להתריע בפניהם מפני ירי פצמ"ר (כל אלפי הטילים שנורו על מדינת ישראל, לא גרמו להרג, להבדיל מהפצמ"רים שנורו מטווח קצר ליישובי הגדר). עלינו לקחת במלוא הרצינות את האיומים עלינו, וכאשר מזהירים אותנו מפני פצמ"רים על נתב"ג, מן הראוי שלא נתייחס אליהם כאל נביאי זעם תימהוניים, זורעי אימה, כפי שהולעגו מי שהזהירו מפני קטיושות על אשקלון (!), בוויכוחים על אוסלו ועל ההתנתקות.  

השלום הוא ערך נשגב, הוא מטרה נעלה, הוא מחוז חפץ, שראוי לחנך עליו, וראוי לערוג לו ולהתגעגע אליו, אך יש להדיר אותו מן השיח הפוליטי המעשי, כיוון שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ואי אפשר לכפות שלום על מי שחותר להשמדתנו.

יש חלומות אחרים, שאינם תלויים באויב אלא בנו ורק בנו, ומן הראוי שהם יהיו היעד הלאומי שלנו; יצירת חברת מופת, דמוקרטיה יציבה, צדק חברתי, מערכות חינוך, השכלה, מדע ותרבות מפותחים ומתקדמים, כלכלה משגשגת. עלינו להעצים את האחדות הלאומית, הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, את כל אותם ערכים שבאו לידי ביטוי באופן כה יפה ומרשים במלחמה הזאת. עלינו להעמיק את אמונתנו בצדקת הציונות ולחנך עליה את הדורות הבאים. וכדי לאפשר את ההישגים הללו, יש צורך בצבא חזק, ובנחישות להגן על המדינה מפני אויביה.

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית", אמר דיין בדברי ההספד. הדברים נכונים גם היום, בדור הזה, בחלוף למעלה משני דורות. "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו".

אם נביט 60 שנה אחורה, ונראה איפה היינו אז ואיפה אנו היום – כמה התפתחנו, כמה התקדמנו, לאן הגענו על אפם וחמתם של אויבינו, יש לנו כל הסיבות להיות אופטימיים ביותר אודות העתיד. על אפם ועל חמתם של חורשי רעתנו, נבנה ונעצים את מדינת המופת היהודית בארצנו. 

* "ידיעות הקיבוץ"