אחד מן הגח"ל / אריק איינשטיין
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 28.7.14
מטרת הטרור היא להטיל אימה על הציבור, לזרוע דמורליזציה ולשבור את
החברה הישראלית. במלחמת "צוק איתן", נחל הטרור כישלון חרוץ בהשגת מטרה
זו. מלחמה זו מעידה על חוסן לאומי יוצא דופן, שבא לידי ביטוי בגילויים מרגשים של
ערבות הדדית, סולידריות חברתית, פטריוטיזם ואחדות לאומית (גם אם פה ושם יש קצת עשב
שוטה המפגין נגד זכותנו להגנה עצמית).
אחד הגילויים היפים ביותר במלחמה הזאת, הוא היחס לחיילים הבודדים.
נפילתם של שון
כרמלי, ג'ורדן בן סימון ומקס שטיינברג, שלושת
החיילים הבודדים, האירה לעין הציבור את התופעה של אותם צעירים, עולים חדשים או בני
יורדים שחזרו, שהגיעו ארצה ללא משפחתם והתנדבו להגן על המדינה ביחידות הקרביות של
צה"ל. רבבות ליוו את הנופלים לדרכם האחרונה, ומשפחותיהם זכו לחיבוק חם ואוהב
של החברה הישראלית. המונים ביקרו את החיילים הבודדים הפצועים בבתי החולים. יוסי
גמזו שורר שיר נפלא לזכרם, אריאל הורביץ כתב לזכרו של שון את השיר המקסים
"עשרים אלף איש".
התנועה הקיבוצית היא אחד הבתים החמים של החיילים הבודדים. בקיבוץ
אורטל היו עד כה 5 גרעיני עולים, שרוב חבריהם חיילים בודדים, וחלקם נשארו כחברים
באורטל. כמו כן, במשך השנים אימצנו חיילים בודדים.
תופעת החיילים הבודדים – ימיה כימי צה"ל, כימי מדינת ישראל. גם
אבי, שעלה בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, והשתחרר עם הילדים והנוער אחרי כ"ט
בנובמבר, בסוף דצמבר 1947 (שבועיים בטרם מלאו לו 18), לחם במלחמת השחרור כחייל
בודד. הוא לא השתייך למסגרת של חיילים כאלה, אך היו שתי מסגרות מסוג זה במלחמת
השחרור: מח"ל וגח"ל. מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, למעלה מ-3,000
מתנדבים מארה"ב ומדינות מערב אירופה שהתנדבו לעלות לארץ ולהילחם בשורות
צה"ל. גח"ל – גיוס חוץ לארץ, למעלה מ-20,000 עולים חדשים, שזה מקרוב
באו, ממזרח אירופה וארצות ערב, רובם הגדול פליטי שואה, שהיוו שליש מהכוח הלוחם של
צה"ל. רבים מהם ירדו מן האניה, ומיד יצאו לשדה הקרב, ללא אימון או לאחר אימון
מינימלי בהפעלת נשק. רובם הגדול כלל לא ידעו עברית. לאחרונה קראתי את האוטוביוגרפיה
של אורי אבנרי, שהיה מ"כ של כיתת עולים כזאת, בליל של לשונות ומקומות מוצא,
במסגרת חטיבת "גבעתי"; פרק מאלף, המרתק בפרקי הספר.
ב-31.12.48 פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" את שירו
"אחד מן הגח"ל", לקראת "יום קיבוץ גלויות" – יום הוקרה
ממלכתי ללוחמי גח"ל שנקבע ל-3.1.49. אותו אחד מן הגח"ל, הוא החייל
האלמוני, המייצג את גורלם של כל הגח"לניקים, או הגח"לייצים כפי שכונו
בהתנשאות בפי הצברים. אותו אחד מן הגח"ל, פליט חרב, עלה לארץ והיישר נשלח אל
הקרב, שם מצא את מותו. אותו פליט קיבל את חייו מן המולדת ברדתו מן האוניה, ובערב
הוא החזיר לה אותם בחזרה.
אני רואה בשיר הזה אודות הלוחם ניצול השואה, כמו בשיר על החייל נתן אלבז –
על אותו גיבור עולה ממרוקו שרץ אל מותו כשרימון חי בידו והציל את חיי חבריו, ובשיר אליפלט על
אנטי גיבור שהיה לגיבור שבגיבורים, שירים שבהם אלתרמן נותן ביטוי לאותם לוחמים
גיבורים שלא באו מן המיינסטרים הצברי – גם הם "הנערה והנער" מהשיר
"מגש הכסף", כולם יחד הם מגש הכסף עליו נתנה לנו מדינת היהודים.
שלושה עשורים מאוחר יותר הלחין שם טוב לוי את השיר, ואריק איינשטיין
שר אותו.
מסיפון אוניה מתנודדת.
הוא ירד אל רציף הנמל.
וחכתה ברציף לו מולדת
בדמות אוטו צבאי וסמל.
היא את שמו בחותמת הטביעה,
היא השליכה בגדיו אל השק.
ושבועה נוראה היא השביעה
לקולו של הגשם הדק.
ונראהו זוחל, או כורע,
או עומד עם צלחת בתור,
ונדע: ללא בית ורע
קר ללחום את מלחמת הדור
עוד הארץ הזאת לא נתנה לו
לא ידיד, לא פינה למקלט,
לא שמחה מן האלף הללו,
אשר לנו היה למתת.
לא, כי רק את חייו, פליטי חרב
הוא קיבל על החוף מידה.
אבל גם את חייו, אי בערב,
הוא השיב בנפלו בעדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
