אל ארצי / אברהם
פררה
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 4.8.14
היום מלאו 80 שנה להולדתו של אברהם פררה, זמר ירושלמי איכותי ביותר,
אף שמעולם לא זכה בפופולריות ובהצלחה מסחרית.
פררה התייתם מאב במלחמת העצמאות. הוא שירת בצה"ל כמכונאי בחיל
חימוש וגם באזרחות הוא עבד כמכונאי במוסך ולאחר מכן כנהג אוטובוס בירושלים. השירה
הייתה בעבורו עיסוק צדדי.
אולם הוא למד שירה באקדמיה למוסיקה, היא בעל קול נדיר וכישרון מוסיקלי
רב. הוא היה גם מלחין ומעבד, אך כשהוצעה לו מלגת לימודים ב"לה-סקאלה"
במילנו, הוא דחה אותה, והעדיף להישאר בישראל, בירושלים.
פררה השתתף בהרכבים שונים, והבולט שבהם הוא המחזמר "אל תקרא לי
שחור", שבו הוא בולט מאוד בקול הבס שלו. הוא הקליט לאורך שנים רבות עשרות
שירים, בעברים ובלדינו, אך אלבום הסולו הראשון יצא רק אחרי מותו במפתיע מהתקף לב,
בגיל 50, לפני שלושים שנה.
אנו נשמע את ביצועו הקסום, לשירה היפה של רחל המשוררת, בלחנו של פררה,
"אל ארצי", או בשמו הידוע יותר "לא שרתי לך ארצי".
זהו שיר אהבת מולדת, מתוך מקום של ענווה, הסתפקות במועט ועשיה שקטה
וצנועה. רחל פונה למולדת בגוף שני, ואומרת לה שאת אהבת הארץ שלה היא אינה רוצה
לבטא בתרועת חצוצרות, היא אינה רוצה לפאר את שמה בעלילות גבורה. אהבת הארץ שלה
מתבטאת בעץ שידיה נטעו, בשביל שרגליה כבשו על פני שדות. היא יודעת שמנחתה לארץ היא
מנחה דלה, המשלבת תרועת גיל עם בכי במסתרים.
רחל, מאנשי העליה השניה, הייתה דמות מופת בקרב תנועת העבודה והתנועה
הקיבוצית. הם ראו בשיר הזה ביטוי לדרכם בבניין הארץ, באמצעות עבודת האדמה,
התיישבות, דונם ועוד דונם, עז ועוד עז. הם ראו בשיר הזה ביטוי לייחוד שלהם, לעומת
יריביהם הפוליטיים המרכזיים, בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, שאותם הם ראו
כאנשי טקסים פומפוזיים, הצהרות רמות וסיסמאות מיליטריסטיות.
אני זוכר עוד בבחירות 1981, 35 שנים אחרי שנכתב השיר, בשיא המתח הקשה
וגילויי האלימות בין הליכוד למפלגת העבודה, ולאחר דבריו הקשים של בגין על
הקיבוצניק המתנשא עם בריכת השחיה, את עמוס עוז מופיע בטלוויזיה בתשדיר בוטה של
אנחנו והם. את ה"אנחנו" הוא ביטא באמצעות השיר הזה.
רחל כתבה שיר אישי, ואיני בטוח שהיא הייתה מאושרת מניכוסו הפוליטי,
אולם היא באמת ובתמים ביטאה מסר אותנטי של תנועת חיים. אני מעדיף לאהוב היום את
השיר הזה מנותק מכל הקשר פלגני של "אנחנו" ו"הם", אלא כשיר
פשוט של אהבת הארץ. עלילות הגבורה ושלל הקרבות הם חלק מחיינו אז ועתה, אך אין הם
מטרה בפני עצמה, אלא מכשיר להבטיח את קיומם של העץ, של השדות ושל השבילים.
יהודה שרת, שהלחין רבים משיריה של רחל, הוא הראשון שהלחין את השיר;
הלחן המוכר והמושר ביותר, שיש לו ביצועים רבים, ואני אוהב במיוחד את של נתנאלה.
אחריו נכתבו לשיר עוד לחנים רבים. אנו נאזין לאברהם פררה, בלחן שהוא עצמו כתב.
לֹא שַׁרְתִּי לָךְ, אַרְצִי,
וְלֹא פֵּאַרְתִּי שְׁמֵךְ
בַּעֲלִילוֹת גְּבוּרָה,
בִּשְׁלַל קְרָבוֹת;
רַק עֵץ – יָדַי נָטְעוּ
חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים.
רַק שְׁבִיל – כָּבְשׁוּ רַגְלַי
עַל פְּנֵי שָׂדוֹת.
אָכֵן דַּלָּה מְאֹד –
יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם,
אָכֵן דַּלָּה מְאֹד
מִנְחַת בִּתֵּךְ;
רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִּיל
בְּיוֹם יִגַּהּ הָאוֹר,
רַק בְּכִי בַּמִּסְתָּרִים
עֲלֵי עָנְיֵךְ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
