הבלוג של אורי הייטנר

תשעה באב, שבעבר הלא רחוק היה נחלת הדתיים האורתודוכסיים בלבד, כיום של אבל על חורבן בתי המקדש, הופך יותר ויותר ליום בעל משמעות מהותית בכלל החברה הישראלית, בתרבות היהודית המתחדשת, כיום של חשבון נפש לאומי וחיפוש אחר תיקון חברתי.

מזה שלוש שנים, מארגנת רשת הקהילות המתחדשות, במסגרת "פנים" – ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, התכנסות במודיעין, בחלקו האחרון של תשעה באב, הנקראת: "הקהילה כתיקון". השנה, לנוכח מלחמת "צוק איתן", נזנח סדר היום המקורי של האירוע, ועוצב מחדש תחת תוכן חדש: "ויהי חיקך מקלט ראשי" – התגייסות הקהילה בעת משבר ובעקבותיו.

כבכל שנה, פקדו את האירוע מאות אנשים, חילונים, מסורתיים ודתיים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בצוותא – זה לצד זה בכבוד הדדי, בפתיחות אמתית, בהקשבה, גם אם לעתים עולות מחלוקות נוקבות. האירוע הזה מסמל בעיניי את היכולת להפוך את תשעה באב ליום של תיקון לאומי – תיקון לשנאת חינם הקיימת בתוכנו.  

כל ההקדמה הזו לא נועדה אלא להאיר בזרקור, את רגע השיא בכנס השנה – דבריה של רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מרצחי חמאס.

כמו כל הקהל הבטתי בה משתאה, מוקסם כבר מרגע עלייתה על הבמה. אישה שרק לפני למעלה מחודש קרה לה הנורא מכל – מוות אכזרי כל כך של בנה היקר, עלתה על הבמה זקופה וגאה, פניה קורנות, עיניה מאירות, החיוך אינו מש מפיה, בקול בוטח ויציב, ללא פתק של ראשי פרקים או נקודות להרצאה, ברהיטות מופלאה, נשאה דברים על הלכידות הקהילתית, החברתית והלאומית שהתגלו סביב החטיפה והרצח של בנה. קשה שלא להעריץ את כוחות הנפש שלה, עוד בטרם עיבדה את אסונה, לצאת מן המקום של האבל הפרטי, אל המשמעות הציבורית, הערכית, הלאומית, אך לא למקום של התלהמות, שנאה ונקמה, אלא למקום אופטימי, של חוסן לאומי, של היכולת הלאומית והחברתית להיבנות מהמשבר הלאומי, שהיה כרוך באבל האישי שלה. וכל זאת, ללא טיפה של זיוף, ללא שמץ של תיאורים קיטשיים, עם יכולת גם לבקר. ובדבריה העלתה על נס התגייסות של חברה שלמה, על כל חלקיה ומגזריה, כולל מגזרים שלא תמיד אנו יודעים לראות בהם חלק מאתנו – החרדים והמיעוט הערבי, למען שלוש משפחות במשבר, ובהמשך – בעוצמה רבה יותר, במלחמת "צוק איתן".

רחלי פרנקל כבשה את הקהל. רבים כמוני רואים בה דמות מופת, עם פוטנציאל גדול של מנהיגות חברתית.

****

עם סיום מלחמת "צוק איתן" (אגב, אני רואה במבצע "שובו אחים" חלק בלתי נפרד ממנה), אנו מנסים לנתח את הישגיה וכישלונותיה, בעיקר בזירה הביטחונית והמדינית. זהו נושא למאמר נפרד, ולא אכנס כאן לסוגיה הזאת (למעט הערה מסייגת, שתוצאותיה של המלחמה יבחנו בפרספקטיבה של שנים אחדות קדימה, שיוכיחו האם הרתיעה את האויב מהמשך תוקפנותו). כאן ברצוני להתייחס לפן החברתי.

במלחמה הזאת גילה עם ישראל חוסן לאומי מעורר התפעלות; אמונה בצדקת הדרך, עמידה איתנה, קור רוח, התגייסות לאומית אקטיבית, גילויי לכידות לאומית, סולידריות חברתית, ערבות הדדית. בפן החברתי, המלחמה הזאת היא ניצחון גדול של הרוח הישראלית.

שיח השוליים אליו התרגלנו, שבו השוליים הפרועים מ"ימין" ומ"שמאל" משתלטים על השיח הציבורי והתקשורתי, פינה את מקומו לשיח השפוי, הפטריוטי, של הרוב הציוני הדמוקרטי הגדול. נכון שהשוליים לא ויתרו והגבירו ווליום יותר מן הרגיל. אף שאני רואה בהם עשבים שוטים, איני נוטה לזלזל בהם, אולם במלחמה הוכח שמדובר בשוליים. השוליים הללו – הן אלה שתמכו באויב, והעלילו עלילות דם נוראיות על צה"ל בארץ ובחו"ל והן אלה שהתלהמו בתאוות מוות ובאלימות כלפי ערבים ו"שמאלנים", הם התגלמות הישראלי המכוער.

אולם הישראלי המכוער הוא השוליים. הישראלי המכוער הוא אולי צרה צרורה, אולם הוא בשוליים צרים מאוד. הרוב הגדול הוא הישראלי היפה. המלחמה הזאת הציגה את פניה היפות של הארץ, של החברה הישראלית, הן בגילויי הגבורה והרעות העילאיים של הלוחמים, הן בגבורתם של תושבי אזורי העימות והן בהתנהגותה הכוללת של החברה הישראלית.

את דבריה בכנס סיימה רחלי פרנקל בשתי שאלות, אודות גילויי הלכידות והסולידריות הישראלית במלחמה הזאת. האם זה אמִתִי? האם זה ימשך? תשובתה לשאלה הראשונה הייתה חיובית. השאלה השניה נשארה פתוחה.

זה האתגר הגדול של החברה הישראלית בבוקר שלמחרת. להמשיך ולשמור על הרוח הישראלית, שבאה לידי ביטוי כל כך יפה במלחמה. זו אחריות של כל אחד ואחד מאתנו.

****

אסיים בתיאור אנקדוטה מן הכנס, שמציגה את מהותו בקליפת אגוז.

כמו בשנים הקודמות, בכנס, שאורכו כשש שעות, מתקיימות תפילות מנחה ומעריב. התפילה מתקיימת בשני אולמות נפרדים – באולם אחד תפילה אורתודוכסית ובאולם אחר תפילה שוויונית. וכך, הקהל מתחלק בין שלוש אופציות – חלק מתפללים באולם הזה, חלק באולם האחר וחלק אינם מתפללים כלל.

לאחר תפילת ערבית, נפתחו שולחנות לסעודה קלה של סיום הצום. אלא שכאשר הסתיימה התפילה האורתודוכסית, טרם הסתיימה התפילה השוויונית. איש מן האורתודוכסים לא ניגש לשבור את הצום, עד שתמה התפילה השוויונית.

גם זו ערבות הדדית. גם זו הישראליות היפה. גם זה ביטוי לניצחון הרוח הישראלית. 

* "שישי בגולן"