* חידוש
המלחמה, מעיד על מהותו של האויב. אין זה אויב נורמלי, שניתן לצפות את תגובותיו.
אין טעם לחפש אצלו רציונליות. מצד אחד, היכולת להרתיע אותו היא כמעט בלתי אפשרית.
מצד שני, אין כל אפשרות להגיע אתו להסכמות. אין מנוס, אלא להביא להכרעה, להכנעה,
אין להפסיק את המלחמה רגע לפני הכרעה, ובלי הפסקות אש והפוגות הומאניטריות. הכרעה
תהיה רק באמצעות חיסולה של הנהגת חמאס – הצבאית והמדינית. כל ההתכווננות הישראלית,
המדינית, המודיעינית והצבאית, צריכה להיות ממוקדת מטרה אחת – להשמיד את הנהגת
חמאס.
* אני שומע כל מיני
ניתוחים, מדוע חמאס (בינתיים) לא יורה על המרכז ומשאיר את הירי ל"פלגים"
או לפחות לא לוקח אחריות.
הניתוח שלי, הוא שהם
רוצים מלחמת התשה מוגבלת. הם הבינו מה גרם לפעולה קרקעית, ומעריכים שפעולה פחותה בעוצמתה
מצדם, תביא לפעולה פחותה בעוצמתה מצדנו.
עלינו להבהיר שהסיפור
הזה נגמר. שרקטה על עוטף עזה ורקטה על גוש דן חד הם. ושאין מלחמה דה-לוקס. לא הם יקבעו
את גובה הלהבות. או הפסקה או אש. אם הם חידשו את האש, עלינו לחדש את המלחמה במלוא עוזה,
ביתר נחישות, אך גם ביתר חכמה וביתר מיקוד - לחסל את הנהגת חמאס.
* אי אפשר לקיים
מו"מ עם חמאס. חמאס מנהל מו"מ עם אקדח לרקה, תחת איום לחדש את האש אם לא
תענינה דרישותיו האבסורדיות. ישראל צריכה לנהל מהלך מדיני מול מצרים, ארה"ב,
האו"ם – על הבוקר שלמחרת חיסול הנהגת חמאס; מי ישלוט שם ובאיזו דרך, איך
להבטיח שרצועת עזה תהיה מפורזת, ולעגן את זכותה של ישראל להתערב בכוח לסיכול
התחמשות וחפירת מנהרות. כמובן, שאין מקום לכל דיון על שחרור אסירים ובהם אסירי
עסקת שליט ששוחררו. להיפך, יש להמשיך במצוד אחרי משוחררי עסקת שליט והשבתם לכלא.
* ישראל הודיעה שלא
תקיים מו"מ תחת אש. זה מובן מאליו, אבל על ישראל להודיע שלא תנהל מו"מ
תחת איום בחידוש האש. גם זה אמור להיות מובן מאליו. אבל כל אותם דברים מובנים
מאליהם, אינם תקפים עם אויב בלתי רציונלי כמו חמאס, ולכן אין לנהל עמו מו"מ.
אולם ברגע שחמאס הוא השליט במדינת עזה, אי אפשר לא לנהל עמו מו"מ, לפחות
עקיף. לכן, אין מנוס מחיסול הנהגת חמאס. אנרכיה ברצועת עזה עדיפה על המצב הנוכחי,
כיוון שהאקסיומה שתמיד עדיף שתהיה כתובת שיש לה מה להפסיד, אינה תקפה עם אויב בלתי
רציונלי כמו חמאס.
* באן קי מון וכל
הצבועים שגינו את ישראל, העניקו לחמאס רוח גבית שהביאה לחידוש המלחמה.
* על אף הגינויים
מחוץ וההשמצות מבית, צה"ל עומד באופן מעורר התפעלות במבחן מוסר הלחימה וטוהר
הנשק, ב"צוק איתן".
נכון, מראות ההרס
וההרג ברצועת עזה קשים וכואבים. אולם אל לנו להתבלבל, ולא לתת לתעמולת הכזב
וללוחמה הפסיכולוגית של האויב לבלבל אותנו – במלוא האשמה על כך נושא מי שהפך את
האזרחים והילדים הפלשתינאים מגן אנושי למשגרי ומחסני רקטות ולמנהרות תופת, שנועדו
לזרוע מוות ביישובינו.
צה"ל עושה
כל מאמץ אפשרי, כפי שאף צבא אחר בעולם, היום ובעבר ואני יכול לקבוע בוודאות שגם
בעתיד, לא עשה ולא יעשה כמותו, להימנע מפגיעה באזרחים. אין כל סיבה שמצפוננו לא
יהיה נקי לחלוטין.
* הקפדת היתר על
מוסר הלחימה, פוגעת באפקטיביות הלחימה ומעקרת את מימד ההפתעה. בדיון הציבורי סביב
הנושא, נמתחת על כך ביקורת, בטענה שאין לראות באזרחים הפלשתינאים חפים מפשע, כיוון
שהם תומכים בחמאס והם שהעלו אותו לשלטון.
גם אם הקביעה
מדויקת וגם אם היא מוגזמת (ודאי שהיא אינה מוצדקת כאשר מדובר בילדים), היא כלל
אינה רלוונטית. מטרת המלחמה אינה לגזור עונש מוות לאזרחים על תמיכתם בחמאס, אלא
לפגוע במחבלים עצמם, כדי להגן על מדינת ישראל. ומצד שני, גם אילו אותם אזרחים היו
מתנגדים חריפים של חמאס, לא היה מנוס מהפגיעה בהם, בהיותם מגן אנושי, כיוון שבכל
מקרה צה"ל חייב לפגוע בתשתיות הטרור.
* אין כל היגיון
בוועדת חקירה על מלחמת "צוק איתן", כפי שמציעים גורמים שונים. ועדות
החקירה הממלכתיות והמשפטיות אף פעם לא תרמו להפקת לקחים, אלא היו טריבונל לעריפת
ראשים.
יש מקום לתחקיר
יסודי בצה"ל, במב"ל ובוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. גם
במקרים של הצלחה חד משמעית, יש מקום לתחקיר יסודי, כדי ללמוד מן ההצלחות, וכיוון
שבכל הצלחה יש גם כשלים שיש ללמוד מהם. במלחמת "צוק איתן" היו הצלחות
גדולות, אך גם לא מעט כישלונות, ויש ללמוד את אלה ואת אלה, על מנת להפיק את הלקחים
הדרושים להיערכות למלחמה הבאה.
* בצרור ההערות
הקודם, התייחסתי לקשר המובהק בין ההתנתקות לנעשה היום בגבול עזה. הפלשתינאים, שראו
בעקירת גוש קטיף ניצחון של מאבקם האלים נגד נוכחותנו בארץ, חתרו לניצול הצלחה כדי
לעקור אותנו באותן דרכים מעוטף עזה – הפרוסה הבאה של הסלמי.
אולם יש לכך גם
צד אחר. ההתנתקות מרצועת עזה הביאה לתמיכה הציבורית המלאה (למעט עשבים שוטים
בשוליים) במלחמה. ללא ההתנתקות, לא הייתה תחושת האין ברירה, הייתה מחלוקת ציבורית
רחבה, התנגדות גדולה, הפגנות המוניות וכו'.
עובדה זו אינה מצדיקה
את עקירת יישובי גוש קטיף. להיפך, היא מצביעה על כך שהמציאות הוכיחה את צדקת
ההתנגדות לה. תוצאות ההתנתקות הביאו רבים מתומכיה להתפכח. אבל העובדה הזו מוכיחה
עד כמה המציאות מורכבת.
* "צוק
איתן" הינו מלחמת אין ברירה מובהקת, ועובדה זו הביאה ללכידות הרבה של הציבור
הישראלי והתמיכה הגדולה במלחמה, בממשלה ובצה"ל. אני מאמין שהמלחמה תחולל
בציבור הישראלית שינוי תודעתי משמעותי.
אני מקווה מאוד
שהשינוי הזה לא יפסח על הציבור החרדי. אני מקווה מאוד, שלמרות הסתת מנהיגיו,
הציבור החרדי יצביע ברגליים ויתגייס לצה"ל, מתוך הבנה שאין מצווה גדולה יותר
מהשתתפות במלחמת המצווה על קיומה של המדינה היהודית, על שלומו וביטחונו של עם
ישראל; שגיוס לצה"ל אינו "גזירת שמד", רחמנא לצלן.
* אחדות אינה
אחידות. אחידות, שבה הכל הולכים בסך ודוגלים באותה דעה, היא מצב מסרס והרסני.
מחלוקת היא יסוד מוסד בדמוקרטיה ויסוד מוסד ביהדות, וחברה יהודית דמוקרטית מטפחת
ומעודדת את המחלוקת. אחדות, היא היכולת לקיים את היחד, את שותפות הגורל ושותפות
הייעוד, על אף המחלוקות, המתקיימות בכבוד הדדי ולשם שמים.
אולם כדי לקיים
אחדות, יש צורך במכנה משותף בין הצדדים במחלוקת. תחושת האחדות שאפיינה אותנו
במלחמה, נובעת מהמכנה המשותף הרחב, הציוני דמוקרטי, הפטריוטי, של הרוב השפוי בחברה
הישראלית, שבודד את קומץ הרדיקלים המיליטנטים מימין ומשמאל (אף שהם עשו כל מאמץ
להגביר את הווליום). האחדות התאפשרה, כיוון שאת מקומו של שיח השוליים המשתלט על
השיח הציבורי ובעיקר התקשורתי (המחייב אותנו, למשל, לבחור בין אדם ורטה לבין ספיר
סבאח, כאילו אין עוד 90% נורמליים בין השניים), תפס השיח של הרוב. ובתוך הרוב הזה
קיימות מחלוקות רבות, אך המלחמה חידדה את המכנה המשותף - אמונה בצדקת הדרך הציונית וההבנה שהסכסוך אינו
על מיקומם של גבולות המדינה אלא על זכות קיומה של מדינת ישראל.
בחברה דמוקרטית
יש מקום לקצוות, ויש להם חשיבות כגורם המאתגר את החשיבה ואת הדיון, אלא שמקומם הוא
בקצה, בשולים, לא כתחליף לשיח האמתי.
אני מייחל לכך,
שלא נחזור שוב לסורנו מיד עם תום המלחמה.
* חידוש התוקפנות
של חמאס ופשע המלחמה של ירי מכוון לעבר אזרחי ישראל ערב הפגנת ה"שמאל" בת"א,
מעמיד באור נלעג במיוחד, את ההפגנה הפאתטית.
על מה הם
מפגינים? מה הם רוצים? הרי כל סיסמאותיהם העבשות אינן רלוונטיות לכל מה שקשור
למלחמה הזאת. נגד מה הם מוחים? נגד מלחמה ברירה? הרי אין מלחמה שהיא התגלמות המושג
מלחמת אין ברירה כמו המלחמה הזאת. על כך שצריך להפסיק לירות ולהתחיל לדבר? הרי בכל
הזדמנות במלחמה הזאת הפסקנו לירות, ב... כמה הפסקות אש? מי סופר? אז מה הם רוצים,
לכל הרוחות.
הרי אין להם שום
טיעון שראוי להתווכח אתו, שאפשר להתנגד לו, שקצת, במשהו, יאתגר את המחשבה, יתסיס
את הדיון הציבורי. כלום, גורנישט, נאדה. זו הפגנה אוטומטית, של רובוטים מחשבתיים,
שמתכנסים להפגין נגד המלחמה כי לכך הם רגילים – אם יש מלחמה אנחנו צריכים להפגין.
למה? ככה.
* דמוקרטיה
במלחמה היא דמוקרטיה לכל דבר, וחופש הביטוי הוא ערך מקודש בתוכה. זכותם להפגין
וחובתה של הדמוקרטיה הישראלית לאפשר להם להפגין. הדמוקרטיה הישראלית איתנה דיה כדי
להכיל את המחאה הזאת.
חובתה של המשטרה
להגן על ההפגנה מפני כל פרובוקציה אלימה של הימין הקיצוני.
זו הפגנה הזויה,
אבל במדינה חופשית יש לאפשר גם להזויים להפגין.
* אבל, ריבונו של
עולם, למה הם מפגינים? על מה? מה דוחף אותם?
אולי במקום הפגנה
אוטומטית, כדאי שיעצרו רגע, יחשבו, יטילו ספק באמתות שלהם, יבחנו את האקסיומות
שלהם, ישאלו את עצמם האם הסיסמאות שהם מדקלמים באמת מתיישבות עם מציאות חיינו?
הדוגמטיות שלהם כנראה אינה מאפשרת להם להתמודד עם העובדה שכל רעיונותיהם מתנפצים
אל סלע המציאות.
* השלב הבא
במלחמת הפלשתינאים נגדנו, לאחר שוך הקרבות, יהיה התמקדות במסע הדה-לגיטימציה
לישראל. וכאן אבו מאזן לקח את המושכות, במסע של עלילת "פשע המלחמה"
כביכול וניסיון להביא את מדינת ישראל לספסל הנאשמים. הפרטנר...
* העליהום הצבוע
על ישראל בשל הפגיעה באזרחים, מסביר את הלהט של חמאס להביא להרג מקסימלי של אזרחים
וילדים ברצועת עזה, כנשק קטלני נגד ישראל.
* באן קי מון
מאשים את ישראל בהפגזת מתקני או"ם. הוא רק שוכח לציין שהאו"ם אפשר להפוך
את מתקניו למתקני טרור.
* יש לצאת במתקפת
אמת, מול קמפיין השקר ועלילת הדם. רון פרושאור נשא נאום מצוין באו"ם, שהוקיע את
הצביעות והשקר, והמסרים של נאומו ראויים להיות לב הקמפיין.
* ג'ימי קרטר,
אחד הנשיאים הכושלים בתולדות ארה"ב, דוגל בהשקפת עולם אנטישמית קיצונית, שבאה
לידי ביטוי בספריו. במלחמה הזאת הוא תומך בחמאס, הוא קורא לארה"ב להוציא את
חמאס מרשימת ארגוני הטרור ולהכיר בו כגורם מדיני ומגנה בחריפות את ישראל.
התנהגותו מעוררת
סוגיה פילוסופית עתיקה. אריכות הימים בה התברך, היא מקרה מובהק של רשע וטוב לו.
* האם ארה"ב
ובריטניה מבינות שדעאש = חמאס?
* ד"ר יוסי
נחושתן, מרצה למשפטים באוניברסיטת קים בלונדון, פרסם ב"הארץ" מאמר תחת
הכותרת "השבט הפשיסטי אמר את דברו" (זאת הכותרת במהדורה המקוונת. במהדורה
המודפסת הכותרת סולידית יותר: "מדוע השמאל הפסיד?").
טענתו של נחושתן
היא שהחברה הישראלית מחולקת בין לאומנים ופשיסטים (להלן הימין) לבין ליברלים
הומניסטיים (להלן שמאל). מאחר והשמאל יכול להצליח רק בתנאים נורמליים, והתנאים
בישראל אינם נורמליים, אין מנוס מניצחון הלא נורמליים בישראל, כלומר השבט הלאומני
הפשיסטי שהוא בהכרח יהיה הרוב. והמסקנה – אין לליברלים הומניסטים מה לחפש בארץ.
ועל כך יש לי
מספר אמירות. א. ע"ע הפינה "ביד הלשון" בצרור זה. ב. אני מעדיף את
נחושתן ומה שהוא מייצג, על פני מה שמייצג אורי משגב, הלועג למתייאשים כנחושתן,
המתבכיינים שגנבו להם את המדינה, ומעדיף את אלה שקמים ועושים מעשה. וכהשראה הוא
מציג את קושרי הקשר להתנקש בחיי היטלר, בלי להותיר ספק שנתניהו הוא היטלר הישראלי.
ג. אני מניח שרבים ישמחו על בחירתו לרדת מהארץ, אבל אני דוגל בתשובה שכתב אהוד
מנור למי שבמלחמת לבנון הראשונה דיברו כנחושתן: "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי
בוערת". ד. צר לי על נשמתו התועה של האיש.
* "ידיעות
אחרונות" אף פעם לא היה "הארץ". בעוד "הארץ" הוא
אופוזיציה אוטומטית למדינה, "ידיעות אחרונות" הוא אופוזיציה אוטומטית
לממשלת נתניהו. להיות אופוזיציה לממשלה זה לגיטימי לגמרי. להיות אוטומטי, זה לא
מקצועי. הבעיה היא, שמרוב אנטי אוטומטי לממשלה, "ידיעות אחרונות" התדרדר
לכיוון הקו של "הארץ".
אלא שבמלחמה
"ידיעות אחרונות" התעשת, ופטריוטיות נורמלית ובריאה דחקה את הפוליטיקה
הקטנה.
נבחן לדוגמה את
העיתון של יום ה' 7.8. עמוד השער מתמקד בכותרת גדולה, סביב תמונה גדולה של סגן
איתן: "לא רוצה צל"ש. אני לא גיבור. זה מה שמצופה מלוחם". ומעל,
בראש העמוד, שלוש כותרות המפנות למאמרים. מימין: "האמת נחשפת" וכותרת
המשנה: "כתבים זרים מודים: 'ישראל צדקה, חמאס הפך את העזתים למגנים אנושיים'.
באמצע: "מחכים להתנצלות" (הפניה למכתב גלוי של בן דרור ימיני לבאן קי
מון). משמאל: "הצביעות נמשכת". כותרת המשנה: "מזכ"ל
האו"ם מתעקש לגנות דווקא את ישראל ותובע להעמידה לדין".
עמ' 2-3 מוקדשים
לדיון באו"ם, תחת כותרת הענק: "המציאות והצביעות". בכותרת המשנה:
"אחרי 29 ימים בהם נאבקה ישראל במנהרות, טילים ומחבלים שהפכו את תושבי עזה
למגן אנושי – מצא מזכ"ל האו"ם את מי להאשים". הכתבה תיארה, לצד
הדיון באו"ם, גם את נאומו של נתניהו בפני התקשורת הזרה, תיאור מפרגן שהסתיים
בפסקה: "מבחינתו של נתניהו מדובר היה בתחילת השלב השני של מבצע 'צוק איתן' –
הקרב על דעת הקהל העולמית. במסגרתו הוא לא רק הסתפק בהצגת שלל הוכחות לטיהור שמה
הטוב של ישראל, אלא גם הרעיף תשבחות על טוהר המידות של הצבא". לצד הכתבה, תחת
הכותרת "זה קרה אצלך בחצר", מכתב גלוי של בן דרור ימיני לבאן קי מון.
מכתב "אני מאשים" המתאר בעובדות ומספרים את האופן שבו כוחות האו"ם
נהגו במקומות שבהם לחמו, ומוכיח את הצביעות של דברי באן. ובתחתית ע' 3:
"הרמטכ"ל: לא נהסס להפעיל כוח".
ע' 4, תחת כותרת
גדולה "האמת מתגלה", מוקדש לתיאורי הכתבים הזרים, שמרגע שיצאו מעזה
מעיזים לספר את האמת – על מפקדת חמאס בביה"ח "שיפא", על המשגרים
ליד מתקני האו"ם ועל זירות הפצצה מבוימות. ובתחתית העמוד – עדות בעילום שם של
כתב זר שיצא מעזה: "ככה תמרנו אותנו".
ע' 6 מוקדש
לסיפור הגבורה של סגן איתן ולידו מאמר של איתן הבר: "שתיקת הצופרים".
איני אוהב את סגנונו הקיטשי, הקלישאתי, אבל המסרים בהחלט פטריוטיים וראויים.
וכן הלאה וכן
הלאה גם בשאר העמודים.
העיתון אינו מקשה
אחת וטוב שכך. יש בו גם את יגאל סרנה – הגדעון לוי של "ידיעות אחרונות"
(רק מוכשר יותר), אבל בפרופורציות.
הדבר הטוב ביותר
שקרה לאחרונה ל"ידיעות אחרונות", הוא הרכש החדש – ישן, בן דרור ימיני,
שהוא כעת מבכירי הכותבים בעיתון.
* יש לקוות
ש"ידיעות אחרונות" יחלים גם מהמחלה הקשה ביותר שלו – היותו עיתון הבית
של אולמרט.
* אני ממליץ בחום
לקרוא את הכתבה של רונן ברגמן ב"7 ימים" על מוחמד דף. קודם כל, כי זו
כתבה מעניינת. אבל בעיקר, כיוון שהכתבה ממחישה, דרך סיפור עלייתו ובנייתו של דף,
את התהליכים שקרו כאן בעשרים השנים האחרונות. הכתבה ממחישה את ההונאה של ערפאת;
כיצד ערפאת, שעה שקיים עם ישראל מו"מ מדיני על שלום, כביכול, בנה את חמאס
כקבלן משנה לביצוע פיגועים בעידודו, תוך שהוא מסביר בהיתממות שאין לו קשר
לפיגועים. בכל פעם שישראל הגישה לערפאת רשימת מבוקשים בראשות דף, הגיב ערפאת
ב"הפתעה" ושאל את אנשיו "מוחמד שו?", איזה מוחמד?
ואולי שתי המילים
הללו, "מוחמד שו", הן תמצית תהליך אוסלו.
* ח"כ כרמל שאמה
הכהן, מונה בידי שר החוץ ליברמן לשגריר ישראל ליד מוסדות ה-OECD. מהם הכישורים והניסיון שבעטים נבחר שאמה הכהן
לתפקיד המקצועי הזה? הכישורים נקראים אלכס מילר. המועמד הבא בתור להיכנס לכנסת מטעם
רשימת הליכוד, הוא אלכס מילר מ"ישראל ביתנו". ליברמן שלח אדם לייצג את ישראל
בתפקיד כה חשוב, רק כדי להגדיל את סיעתו בכנסת. אין בכך שום בעיה פלילית, אך זו שחיתות
פוליטית, מינוי פוליטי במובן הרע ביותר של המושג. ולמה ראש הממשלה והממשלה אישרו זאת,
למרות שהדבר מקטין את סיעת הליכוד בכנסת? כי הם מפחדים מליברמן.
* ביד הלשון
המונח
"אידיוטים שימושיים" רווח לאחרונה בשיח הציבורי בישראל, בפרט בתקופת
מלחמת "צוק איתן".
מהו המונח ומה
מקורותיו ההיסטוריים?
המונח הוא תולדה
של המלחמה הקרה בין הגוש הסובייטי בראשות בריה"מ לגוש העולם החופשי, בראשות
ארה"ב. הוא מתייחס לאותם אנשי רוח ליברליים במערב, שהתייצבו אוטומטית לתמיכה
בבריה"מ, ב"עולם המחר" וב"תנועות השלום", ובכך שימשו
בדרך אידיוטית, את העריצות הקומוניסטית
החשוכה והרצחנית בבריה"מ ובגוש הסובייטי, שרדתה באזרחיה, שיעבדה אותם, רצחה
מיליונים מתוכם וחרחרה מלחמות בכל העולם.
מקובל לייחס את
המונח ללנין, מחולל המהפכה הבולשביקית בבריה"מ, לתיאור המשת"פים במערב
שאותם המהפכה תנצל כדי לכרסם באמונת הציבור במדינותיהם בצדקת דרכם. אולם אין כל
סימוכין לכך שלנין הוא אכן אבי הביטוי. כנראה שהביטוי נולד בתקופת סטלין – שמצד
אחד היא תקופת השפל החשוכה והרצחנית ביותר בתולדות העריצות הקומוניסטית, ומצד שני
תקופת השיא של פעילות ה"אידיוטים השימושיים" במערב, תנועת
ה"שלום" ושאר הגורמים שתמכו במשטרו של סטלין, בניגוד לערכיהם ונגד
האינטרסים של מדינותיהם.
התופעה הזאת
הייתה קיימת גם בתוכנו, במדינת ישראל, על אף גלי האנטישמיות במדינות הקומוניסטיות
באותה תקופה.
יש לציין, שאותם
אנשים לא היו כלל ועיקר אידיוטים במבחן מנת המשכל והיכולות האינטלקטואליות, אלא
אנשים שעיוורון מוסרי ופוליטי, עיוות את תפיסת עולמם, וגרם להם לבחור ברע ולמאוס
בטוב.
היום האידיוטים
השימושיים במערב ובישראל, הם אלה שבשם ערכים "ליברליים" כביכול,
"הומאניים" כביכול, "זכויות האדם" כביכול, ה"שלום"
כביכול, משמשים את תאוות הרצח של הקנאות האסלאמית הטרוריסטית.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
