הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "ישראל לישראלים" עמיקם אוסם מזכיר, בצדק, שבטרם הוחלט לקרוא לישראל בשמה, הייתה התלבטות באשר לשמה. אולם הוא לוקה באנכרוניזם בהסבר שהוא מציע להכרעה: "כי זה היה הופך את כל אזרחיה הערבים ל... 'יהודים', ולכן נבחר השם 'ישראל'".

אין הבדל בין יהודה וישראל, בין יהודים, ישראלים ועברים. היום, לנוכח ההכרעה לקרוא למדינה ישראל, ניתן להגדיר כ"ישראלים" את אזרחי מדינת ישראל וכ"יהודים" את בני העם היהודי. אולם בטרם קמה המדינה, הגדרת אזרחיה הערבים כ"ישראלים" נשמעה מוזרה בדיוק כמו הגדרתם כ"יהודים". יתכן מאוד, שאילו המדינה נקראה יהודה, היה טבעי היום להגדיר את כל אזרחיה כ"יהודים" ואת כל בני עם ישראל בעולם כ"ישראלים". איש לא חשב אז על ישראל כדבר השונה במשהו מיהודה. עם ישראל הוא העם היהודי. ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל, כלומר ארצם של היהודים.

הליבה של הכרזת העצמאות היא המשפט "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". זו מהותה של המדינה – מדינה יהודית, בארצו של עם ישראל, כלומר בארצו של העם היהודי, היא מדינת ישראל.

מגילת העצמאות, מהמשפט הראשון בה – "בארץ ישראל קם העם היהודי", מוליכה למסקנה שבאה לידי ביטוי במשפט ההכרזה.

לאחר מכן מפרטת המגילה את אפיונה של המדינה, ואף שהמילה דמוקרטיה אינה מופיעה בה, האפיון הוא דמוקרטי וליברלי לעילא ולעילא, ובין השאר מדובר על שוויון מלא לכל תושבי הארץ ללא הבדלי דת, גזע ומין.

אין ולו צל צלה של סתירה בין מדינת לאום יהודית לבין שוויון זכויות למיעוטים. כל העולם הדמוקרטי, כמעט, מורכב ממדינות לאום, ורק אצלנו הומצאה הפירכה, המחפשת סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית, כביכול. כמדינת לאום, מבטאת ישראל את הקולקטיב היהודי, ייעודה היא להגשים את הציונות – עליית היהודים לארץ ישראל, יישוב ארץ ישראל ביהודים, ביטחון לעם היהודי, אחריות על כל העם היהודי, היותה בית לכל יהודי בעולם והענקת אזרחות אוטומטית לכל יהודי שבוחר בכך וכו'. ובמקביל, כל אזרחיה נהנים מכל זכויות הפרט, ללא אפליה.

כך נוהגת ישראל, למרות העובדה שהמיעוט שבתוכה שייך לעם הנלחם נגד קיומה מיום הקמתה ועד היום. יש לנו כל הסיבות להתגאות בכך ואף להתהדר בכך, וחבל שיש בתוכנו בעלי אובססיה להלקות את עצמנו על כך שכביכול איננו מה שהננו. 

* "הזמן הירוק"