הבלוג של אורי הייטנר

מלחמת "צוק איתן" האירה בזרקור ענק על יופיה של הישראליות, נתנה ביטוי לרוח הישראלית במלוא הדרה. אולם היו בה גם תופעות מכוערות. גם הישראלי המכוער מצא את הדרך להבליט בה את כיעורו.

אחד הגילויים המכוערים ביותר, היה גל של כתבות מרושעות הקוראות להדיח מתפקידו את מח"ט "גבעתי" אל"מ עופר וינטר.

במשך כל ימות המלחמה, עופר וינטר לחם בראש לוחמיו בתוך רצועת עזה, בקרבות העזים ביותר. הוא הנהיג ביד רמה את החטיבה לקרבות קשים ולניצחונות מרשימים. הוא ניהל את הקרבות בכישרון רב, במנהיגות, כאיש מופת. הוא איבד במלחמה את הקרובים לו בין מפקדי "גבעתי". וכמובן שהוא סיכן את חייו, במאבק על היכולת של כולנו לקיים כאן את חיינו.

ובאותה שעה, יושבים אלה בביתם או במערכות עיתוניהם, נועצים בגבו את עטם המורעל, ללא שמץ של בושה. לא על כשל מבצעי, הם קראו להדחתו. לא על סירוב פקודה, לא על חריגה מן הפקודה, לא על אי דבקות במשימה, לא על כשל מנהיגותי. הם קראו להדחתו, כוון שנוסח דף המפקד לקרב, עם היציאה למבצע, לא היה לרוחם... הוא דתי מדי לטעמם, רחמנא לצלן.

נוסח דף המפקד, בהחלט ראוי לדיון ציבורי ובהחלט מעורר מחלוקת. בעיניי, וינטר ראוי לשבח על עצם העובדה שכתב מסמך שיכול להפרות שיח ציבורי ערכי, מהותי, שיח של זהות, שיח על ייעוד. עצם הוויכוח על המסמך ראוי בהחלט. אבל המקרתיזם המכוער הזה, של קריאה להדחת קצין מצטיין בעיצומה של מלחמה, בשל התנגדות לדעותיו, מלמד בעיקר על צרות מוחין, על העדר סובלנות, על העדר פלורליזם, על רוחם הטוטליטרית של הקוראים להדחתו.

איני רוצה מפקדים שמה שיש להם לומר לחייליהם בצאתם לקרב, הוא רק רשימת כוחות ומשימות, הגדרת המשימה, כוחותינו והאויב, מודיעין ותנאי קרקע. חיילי צה"ל ראויים למפקדים בעלי שאר רוח, המדברים עמם על המטרה הגדולה לשמה הם נקראים להילחם ולסכן את חייהם. מפקדים המדברים ציונות, המדברים על צדקת הדרך. ומפקדים היודעים לצטט פסוק למסור לחייליהם ממקורותינו. הרי היה זה בן גוריון שכינה את התנ"ך – הקושאן שלנו על הארץ, ופתאום ציטוט ממנו אינו פוליטיקלי קורקט.

מפקדים ולוחמים יקרים!

זכות גדולה נפלה בחלקנו לפקד ולשרת בחטיבת גבעתי בעת הזו. ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי "העזתי", אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל. נערכנו והתכוננו לעת הזו ואנו מקבלים על עצמנו את המשימה מתוך שליחות וענווה גמורה ומתוך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו על מנת להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו.

נפעל יחד בנחישות ובעוצמה, יוזמה ותחבולה ונחתור למגע עם האויב. נעשה הכל כדי לעמוד במשימה ועל מנת להכרית אויב ולהסיר את האיום מעם ישראל. אצלנו, "לא חוזרים בלי לבצע". נפעל ונעשה הכל כדי להחזיר את בחורינו בשלום, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותנו ובכל העוצמה שתידרש.

אני סומך עליכם, על כל אחד ואחד מכם, כי תעלו ברוח זו, רוח של לוחמים ישראלים ההולכים חלוץ לפני המחנה. "הרוח ששמה הוא גבעתי". אני נושא עיניי לשמים וקורא עמכם "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". ה' אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב "כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם" ונאמר אמן. "יחד ורק יחד ננצח".

עופר וינטר, אל"מ. מפקד חטיבת גבעתי.  

אילו אני כתבתי פקודת יום לפני הקרב, מן הסתם היא הייתה נראית אחרת לגמרי. לבטח היו בה אמונה יוקדת בצדקת הדרך – צדקת הדרך הציונית וצדקת המלחמה הזאת. גם אני הייתי מצטט ממקורות ישראל, שהרי אלה שורשינו ומהיכן אם לא מהם נשאב את תעצומות הנפש הדרושות להולך לקרב? אך כנראה שהייתי בוחר בפסוקים אחרים. סביר להניח שהייתי מוסיף פסוק משירת אלתרמן או חיים גורי. אצלי אלוהים היה מקבל מקום מצומצם בהרבה, אם בכלל, ולבטח הוא לא היה מוגדר "אלוקים".

אולם אילו עופר וינטר היה מתייעץ אתי, לא הייתי מציע לו לכתוב את פקודת היום שלי. הייתי מציע לו לכתוב את פקודת היום שלו. שהרי ניכרים דברי אמת, וברגע "נתנה תוקפי" שכזה, טרם היציאה לקרב, מן הראוי שהמפקד יביא את האמת שלו, מתוך עולמו, שכן חייליו מזדהים עמו והולכים אחריו, לא אחרי שחקן המגלם דמות שאינה הוא. עם זאת, הייתי מציע לו להיות זהיר, לחשוב היטב כיצד לנסח את דבריו כך שלא יובנו באופן שגוי, מתוך הכרה בכך שהפסוקים שמובנים לו מאליו, זרים לחלק מקוראיהם, לצערנו, והם עלולים להתפרש אחרת מכוונתו.

מכל דבריו של וינטר, אהבתי במיוחד את המשפט "אנו מקבלים על עצמנו את המשימה מתוך שליחות וענווה גמורה ומתוך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו על מנת להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו". אין מסר ראוי יותר, יפה יותר, מנהיגותי יותר, של מפקד לחייליו היוצאים אחריו לקרב. ועוד משפט אחד שריגש אותי באופן מיוחד: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית". המפקד מציב את חייליו ברגע המכריע הזה בתוך הפרספקטיבה ההיסטורית של תולדות עם ישראל, ובתוך הפרספקטיבה הזאת, שבה בכל תקופה יש מי שניצב בחוד החנית, אומר להם – עכשיו תורנו. עכשיו אנחנו המובילים, כל העם מאחורינו, כל האחריות על כתפינו. איזה מסר בעל עוצמה!

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" קרא עופר וינטר. זהו קוד ההפעלה היהודי לאורך הדורות. אלו מילים אותן דובבו לאורך הדורות יהודים שמסרו את נפשם. אין כל צורך להיות אדם דתי או מאמין, כדי שהמילים הללו, כסמל, כדגל, יהוו מוקד להזדהות של יהודי. ואני בטוח, שאין כמעט יהודי שהמשפט הזה אינו מרעיד את הנימים הדקות בלבבו. איזה פסול ניתן למצוא בכך שבצבאה של המדינה היהודית, מפקד קורא קריאת שמע לפני יציאה לקרב? השתגענו?

"כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם, להילחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם", זהו פסוק מספר דברים, המופיע במסגרת הלכות מלחמה. אדם דתי ומסורתי, היוצא למשימה, מתפלל לאל שיהיה אתו, שילחם אתו, שיגן עליו, שיסייע לו. וגם אדם שאינו דתי יכול להזדהות עם הפסוק, ולראות בו את כוחה של האמונה בצדקת המלחמה, את הרוח היהודית המפעמת בנו, כמרכיב של עוצמה לעת קרב.

זהו פסוק שנועד לרומם את נפש החייל, לנסוך בו ביטחון, לבל יירא ובל ייחת. הפסוק הוא חלק מטקסט שעל פי התורה על הכהן לומר לחיילים טרם קרב. הפסוק הקודם לו מבהיר את משמעותו: "ואמר אליהם: שמע ישראל! אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם. אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם".

בהמשך הפרק, מתוארת היציאה למלחמה, ומדהים כיצד היא מתארת, אחד לאחד, את "צוק איתן". "כי תקרב אל עיר להילחם עליה, וקראת אליה לשלום... ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה" וגו'. ובלשון ימינו, "שקט ייענה בשקט".

בתפילת "מי שברך לחיילי צה"ל" שכתב הרב גורן לאחר מלחמת השחרור, מופיע הפסוק "כי ה' אלוהיכם" וגו'. אך טבעי שוינטר בחר בו. איזה פסול ניתן למצוא בבחירה הזאת?

אולם עיקר הביקורת נמתחה על וינטר בשל דבריו על האויב "אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל". ואיזו ביקורת: "הוא הופך את המאבק הזה ממאבק שנלחם בטרור למאבק שהוא דתי בכל בן אדם שהוא תושב עזה... צה"ל הוא צבא העם ולא מיליציה דתית, לכן הוא צריך להכיל את כל מי שמשרת בצה"ל"... "מסמך דתי אמוני שאינו תואם את האופי החילוני שצריך להיות לצבא ממלכתי. חייבים לזכור שחיילי צבא הגנה לישראל מקבלים פקודות מממשלת ישראל, מראש הממשלה ומשר הביטחון ולא מסמכות אלוהית עליונה... להגן על משפחותיהם ועל מולדתם ואינם במשימה אלוהית קדושה"... "מקור הסמכות של צה"ל הוא מדינת ישראל", "מלחמת דת" ועוד ועוד.  

למשפט הזה התכוונתי בהמלצה להתבטא בזהירות. אין לי ספק שהמבקרים את המשפט, אינם מפרשים אותו על פי כוונתו של וינטר. מכל מקום, אני הבנתי אותו אחרת לגמרי. היכן יש כאן כפירה בסמכות הממשלה הנבחרת? הרי וינטר הוליך את חטיבתו למשימה שקיבל מצה"ל במלחמה אליה נשלח בידי הממשלה הדמוקרטית הנבחרת של מדינת ישראל. האם ניתן למצוא בדבריו פקפוק כלשהו בהיררכיה הזאת, בכפיפות לדרג המדיני, לדמוקרטיה? האם אי פעם הפר וינטר פקודה בטענה שהסמכות שלו אינה המדינה אלא האלוהים? האם כאשר קיבל הוראה לסגת מעזה בתום הקרב, הוא אמר שאינו נסוג מעזה כי היא שטח משוחרר, או ביצע את הפקודה ללא סייג, בדיוק כמו את הפקודה להיכנס לעזה?

כאשר אדם מצטט פסוק מהתנ"ך, הוא מעורר בו עולם אסוציאציות הנובע מהיכרותו את המקורות. אצל אדם שאינו בקיא במקורות, האסוציאציות אינן מתעוררות, ולכן אני רואה בביקורת אי הבנה הנובעת מבורות. כאשר אני שמעתי את צירוף המילים "מגדף אלוקי מערכות ישראל", האסוציאציה המיידית שלי הייתה לפסוק "קלע לו בול בפוני".

בשמוע דוד הנער, שבא בשליחות הוריו למסור חבילת צ'ופרים לאחיו הלוחמים, את הפרובוקציות של גוליית, ובראותו את כל המחנה הנס מפניו, הוא אמר: "מי הפלישתי הערל הזה כי חרף מערכות אלוהים חיים?" ובפתח הקרב עם גוליית הוא אומר לו: "אנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת".

המסר של וינטר, כפי שאני מבין אותו, הוא שבהיפוך לנראטיב המציג אותנו כגוליית ואת האויב כדוד - בראיה הכוללת אנו גם היום הצד הצודק, הנאבק על חייו, והאויב העזתי, כמוהו כפלישתים החותרים למרר את חיינו.

זהו מסר ראוי, ואין בו כל בעיה.

ובאשר לטענה שצה"ל הוא צבא חילוני – זוהי שטות גמורה, המדירה את כל החיילים הדתיים מן הצבא. צה"ל אינו צבא דתי ואינו צבא חילוני. הוא צבא העם. ככזה, הוא צבאם של החילונים ושל הדתיים, של המסורתיים והלוואי בעתיד הקרוב גם של החרדים, של הדרוזים ושל הצ'רקסים. האם מי שטוען שדיבור בעל גוון דתי של מפקד דתי פוגע בחייליו החילונים, ניסה פעם לחשוב מה מרגישים חיילים דתיים מהגוון החילוני של דברי מפקדיהם החילונים?

יש יותר משמץ של פרנויה דוסופובית בטענות והמענות על "הדתה" של הצבא. הטענות הללו התנקזו להסתה פרועה נגד מח"ט גבעתי, בזמן מלחמה. כך התנפלו עליו בטענה שהוא מדיר נשים, כאשר חייליו העדיפו הופעה של משה פרץ על הופעה של שרית חדד. זוהי טענת שווא, שהרי באותו שבוע הזמין וינטר את הזמרת רוני דלומי להופיע בפני חייליו, קיבל אותה בחום, לחץ את ידה ולא עלתה על הפרק כל שאלה של "שירת נשים".

מן הראוי שנאפסן את כל הפרנויות וכל הפוביות שלנו, ואת מקומה של שנאת החינם הקיימת בנו, יתפוס תהליך של הסרת המחיצות בין חילונים ודתיים. כפי שאמר המח"ט בסיום מכתבו לחייליו: יחד ורק יחד ננצח.

* "שישי בגולן"