* מראשית המלחמה ועד עתה,
חצתה מחלוקת את הקבינט ואת הציבור, בין שתי דרכים – דרך ההכרעה באמצעות מיטוט
חמאס, ודרך ההרתעה באמצעות פעולה מוגבלת אך מכה קשה לחמאס, שתביא לשקט לאורך זמן.
הממשלה בחרה בדרך השניה.
גם אחרי המלחמה ראוי לקיים את הדיון
הזה, הן בניתוח לאחור ובעיקר בהפקת לקחים לעתיד. אולם את המלחמה יש לבחון קודם כל
על פי יעדיה.
היעד המרכזי שהממשלה קבעה היה שקט
לאורך זמן. היעד המשני – השמדת המנהרות.
מבחן התוצאה יעיד האם המלחמה הביאה
לשקט לאורך זמן. לפיכך, תוצאת המלחמה תבחן רק בדיעבד, בפרספקטיבה של חודשים ושנים.
תנאי הפסקת האש לא ישפיעו באמת על השאלה האם ישמר השקט. אם יהיה שקט, משמעות הדבר
שנוצרה הרתעה אפקטיבית. אם יופר השקט, משמעות הדבר שלא נוצרה הרתעה אפקטיבית.
ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא הצלחנו ליצור הרתעה. במלחמת
לבנון השניה – הצלחנו.
* אמנון אברמוביץ' אמר שבסוף המלחמה
שנמשכה 50 יום ואיבדנו בה 70 חיילים ואזרחים, הגענו לאותה תוצאה של מבצע "עמוד
ענן", שנמשך 8 ימים והיו בו 6 הרוגים – שקט. אלא שב"עמוד ענן"
הגענו להסכמה על שקט, אך לא לשקט. רק לאחר זמן נדע מהם תוצאות "צוק
איתן", אך המטרה לא הייתה שקט, אלא שקט לאורך זמן, להבדיל מ"עמוד
ענן".
* המחדל ב"עופרת יצוקה"
וב"עמוד ענן", לא היה בהפסקת האש אלא אחריה – בהבלגה על הפצמ"ר
הראשון, שהביא לפצמ"ר השני, שהביא לרקטה הראשונה, שהביאה לרקטה השניה, שהביאה
למטח הראשון, שהביא למטח השני שהביא ל"טפטוף" ולהסלמה ההדרגתית. גם
הפעם, המבחן יהיה בהפרה הראשונה. האם שוב "נכיל" ונבליג?
בפצמ"ר הראשון, אם יהיה, כדאי
לנסות מה שמעולם לא ניסינו. סגירה טוטלית של המעברים לשבוע והפסקת חשמל ל-24 שעות.
והודעה שבפעם הבאה משך הזמן יהיה ארוך יותר.
* בתוך ימים, התרסק נתניהו בסקרים – צנח
מ-82% ל-38% (בסקרי הערוץ השני). איני רוצה להתייחס לסקר הזה בהקשר הפוליטי (אומר
רק שעיתונות רצינית ואחראית הייתה נמנעת מסקרים בעת מלחמה. מלחמה אינה בחירות.
אפשר ורצוי להתאפק), אלא כשיקוף מצב הרוח הלאומי.
החברה הישראלית לוקה בתסמונת דו
קוטבית, כלומר – מניה דיפרסיה. כבר חז"ל דרשו את ההבטחה לאברהם שירבה ככוכבים
בשמים וכחול אשר על שפת הים, באפיון מצב הרוח הלאומי שלנו, הנוטה לקפוץ מן השמים
אל עפר ובחזרה.
כאשר דומה היה שצה"ל מכה בחמאס ושם
קץ ל-14 שנות ירי על יישובי הדרום, הגבנו באופוריה, חרף מחיר הדמים של המלחמה.
כאשר חלפו שבועיים, המלחמה התמשכה, הפסקות האש הופרו ובעיקר – קרה האסון הנורא של
רצח דניאל הפעוט, צנחנו לדיפרסיה.
העדר אורך רוח היא בעיה בכושר העמידה
הלאומי שלנו.
יש להכיר בכך ולהפיק לקח משמעותי –
במלחמה הבאה יש לחתור להכרעה מהירה, כיוון שהתמשכות המלחמה גובה מאתנו מחיר מדיני
וחברתי כבד. כדי להגיע לכך, יש לשנות את מתווה הלחימה שבו אנו דבקים כבר למעלה
משני עשורים (מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993), ולהכין את צה"ל,
מבחינה מודיעינית ומבצעית, ליעד של השמדת הנהגת האויב בימים הראשונים של המלחמה.
זה צריך להיות המאמץ העיקרי מרגע שיוצאים למלחמה.
* יש לנו נטיה למזוכיזם לאומי. אחד
הביטויים לכך היה יצירת אווירת הנטישה של יישובי הדרום. אף יישוב לא ננטש. המפעלים
המשיכו לפעול. החקלאות (היכן שצה"ל אפשר) לא נעצרה. משפחות עם ילדים קטנים
יצאו להפוגה מחוץ לאזור המלחמה.
איני חושב שצריך להסתיר מהציבור את
העובדה שתושבים רבים יצאו מן היישובים. השאלה היא על מה התקשורת מאירה בזרקור,
ובאלו ביטויים היא משתמשת. האם היא מעלה על נס את כושר העמידה של היישובים במשך 14
שנות מתקפה, או את הוצאת הילדים מטווח האש במלחמה? האם את המשפחות שיצאו, או את
אלה שנשארו? האם משפחה האומרת שלא תחזור, או משפחה חדשה המגיעה לקליטה ביישוב,
למרות הכל?
האם העובדה המדהימה שיישובי עוטף עזה
צמחו מבחינה דמוגרפית בשנים האחרונות, חרף מתקפת הרקטות והפצמ"רים, קיבלה
ביטוי מספיק בתקשורת?
מה זה הסגנון הזה של
"נטישה", "פליטים"? התחרפנו?!
השפל של מגמה זו היה באתר "תיק
דבקה", שיצא בכותרות זועקות על קריסת קו היישובים בעוטף עזה והשווה זאת
לנפילת קו המוצבים בקו בר-לב, במלחמת יום הכיפורים. איזה אובדן חוש מידה.
איני יכול להבין את המזוכיזם הלאומי
הזה, המשרת את האויב.
* רצח הילד בן הארבע דניאל טרגרמן בירי
מכוון לעבר יישוב אזרחי, מקרבת בית ספר של אונר"א, הוא תמצית פשעי המלחמה של חמאס.
* המשותף למותם של דניאל ושל הילדים
הפלשתינאים בעזה, הוא אשמתו הבלעדית של חמאס בכל מקרי המוות.
* התועמלן המנוול והבזוי של חמאס, גדעון
לוי – לורד האו האו הישראלי, מכנה את הפעוט שנרצח בידי מרצחי חמאס, דניאל טרגרמן, "מגן אנושי". הוא שם במירכאות את המילים
"רצח" ו"טרור" בנוגע לרציחתו. ולטענתו, ישראל מתייחסת לילדים
בעזה כאל חרקים.
כאשר קראתי בעיניים פקוחות את מאמרו, לא
יכולתי שלא להבחין בכך שהוא ציפה בכיליון עיניים להזדמנות הנפלאה שתקרה סוף סוף בדרכו,
לשחרר את הפרובוקציה – האשמת ישראל בהפיכת ילד למגן אנושי.
מיותר להתווכח עם ההיגיון המעוות של האיש הנאלח הזה. אבל חשוב להזכיר
את הדברים, כדי להוקיע את האיש ואת העיתון הנותן במה להתבהמות הזאת.
* ועוד ב"הארץ" – אסיה
לדיז'ינסקיה תקפה בחריפות, בלעג ובבוז, את יהונתן גפן, שהעז לגנות את יוזמות החרם
על ישראל. היא הסבירה את חשיבות התעמולה האנטי ישראלית של גדעון לוי וחנין זועבי,
בכך שאותם אי אפשר להאשים באנטישמיות. אי אפשר להאשים אותם באנטישמיות?! אדם ישר
אינו יכול שלא להאשים אותם באנטישמיות. האנטישמיות הבזויה ביותר היא
אוטואנטישמיות. גדעון לוי הוא התגלמות האוטואנטישמיות.
* גדעון לווים יש גם ב"ימין",
מנוולים לא פחות. באתר "סרוגים", תחת הכותרת "מגיע להם", העלה
העורך אריה יואיל, פוסט פיגולים, שהביע שמחה לאיד על רצח הילד בן הארבע, בשל תמיכת
חברי נחל עוז בהתנתקות. כמו במקרה של לוי, אין טעם להתווכח עם הכותב. רק להוקיע את
ההתבהמות.
* בניגוד לגדעון לוי יואיל התנצל על
דבריו, אבל אי אפשר לעבור לסדר היום על חומרת הדברים.
* הפלשתינאים יורים על אזרחי ישראל
וחופרים מנהרות תופת ליישובים ישראליים. בתמורה ישראל מעבירה להם מידי יום מאות
משאיות אספקה. בתגובה הם מפגיזים שוב ושוב את מעברי ארז וכרם שלום, בהם עוברות
המשאיות. ובשפת המזרח התיכון החדש קוראים לזה מצור אכזרי.
* תעמולת הכזב הפלשתינאית מציגה את
תמונות מגדלי הטרור הקורסים לצד מגדלי התאומים. אבל ב-11 בספטמבר 2001 יצאו המוני
העזתים לחגוג ברחובות ולחלק סוכריות. חמאס ואל קאעידה הן שתי זרועות של אותו תמנון
ג'יהאדיסטי המאיים על שלום העולם.
* במבצע "עופרת יצוקה", כאשר בוגי
יעלון היה אדם פרטי, הוא ירד לאחד מקיבוצי עוטף עזה, והתנדב לחליבות הלילה ברפת.
על פעלו בצבא, ממלחמת יום הכיפור, דרך הפיקוד על סיירת מטכ"ל, אינספור פעולות
עליהן פיקד בעומק האויב שעל רובן לא נשמע לעולם וכל התפקידים עד תפקיד הרמטכ"ל,
אין צורך להכביר מילים.
לכן, התיאורים על כך שהוא פחד לבקר בקיבוץ
נחל עוז כי חשש לחייו, הנם מופרכים בעליל. מי שכותב דברים כאלה, ניחן בעיקר בהעדר
בושה.
* לאורך חודש וחצי, נהגה האופוזיציה
באחריות ובממלכתיות, כמצופה מאופוזיציה דמוקרטית בשעת מלחמה. אבל יצר הרע של הרצוג
חזק יותר מתחושת האחריות. וכאשר המלחמה מתארכת וקשה, ויש צורך ביתר נחישות ואורך
רוח, במקום לגלות מנהיגות ולחזק את רוח העם, הוא מריח הזדמנות לקושש קולות, פותח
יריד פוליטי זול ומתחיל להטיף לבחירות חדשות.
* בעידן הטילים, סיפרו לנו, אין משמעות
לשטח, אין משמעות לעומק אסטרטגי, אין צורך בגבולות בני הגנה. "מה ערך יש
למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים לנהרות למדבריות
– אם הטיל טס מעליה בדרך אל היעד שנקבע לו?" , הִגֵּג פרס בספרו
"המזרח התיכון החדש".
לכו ספרו את זה בעוטף עזה. הסבירו זאת בנחל
עוז ובשדרות. באמת, אין משמעות לשטח בעידן הטילים?
צריך להיות ברור – נסיגה מיהודה ושומרון,
תיצור סביב יו"ש מעגלי סיכון בדומה למעגלי הסיכון ברצועת עזה. פתחו מפה,
ובדקו כמה שניות התראה תהיינה לכם, תושבי פ"ת וכפ"ס. וכמה לכם, תושבי
בני ברק ונתניה. וכמה לכם, תושבי ת"א.
זה הלקח המרכזי ממלחמת "צוק
איתן".
* ביד הלשון
* "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל
יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה"
(ישעיהו נא, טז). את דבריו אלה של ישעיהו נקרא השבת בהפטרה לפרשת
"שופטים".
"לנטוע שמים" – איזה
אוקסימורון נפלא! הלא אין דבר ארצי יותר, קרקעי יותר, מנטיעה, הכאת שורשים בתוך
האדמה. ואין דבר רוחני יותר מהשמים. לא בכדי אנו מדברים על שמֵימיות.
אבל היהדות, להבדיל מהנצרות ומדתות
המזרח, למשל, שוללת את ההפרדה בין הרוחני לארצי. להיפך, היהדות מגלמת את השילוב
ביניהם; את החתירה לכך שגם החיים הארציים יהיו רוחניים ושגם הרוחניות תהיה ארצית.
לאברהם הובטח שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים".
חז"ל דרשו את הפסוק ואפיינו את עם ישראל, שראשו בשמים ורגליו נטועות באדמה.
ישעיהו מתאר את מטרת דברי הנבואה שה'
שם בפיו, לנטוע שמים בחיי עם ישראל.
* יש לקוות שמלחמת "צוק
איתן" הסתיימה. אולם בינתיים, הלקסיקון ממשיך להתעדכן. להלן – קישור ללקסיקון
המלא: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
