הבלוג של אורי הייטנר

מן היום הראשון למלחמה, היה ברור לכל ואף דובר על כך רבות, שבכל מקרה, עד הרגע האחרון חמאס ימשיך לירות רקטות. עוד היה ברור, וגם על כך דובר רבות, שבכל מקרה, תהיה תבוסתו קשה וצורבת ככל שתהיה, חמאס יכריז על ניצחון ויוציא את ההמונים לרחובות, לחגיגות ניצחון.

קשה לי להבין, מה דוחף ישראלים, משמאל ומימין, לשרת את הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס, ולטפח בתוכנו תודעת תבוסה? איזה מין מזוכיזם לאומי גורם לכך?

מראשית המלחמה ועד עתה, חצתה מחלוקת את הקבינט ואת הציבור, בין שתי דרכים – דרך ההכרעה באמצעות מיטוט חמאס, ודרך ההרתעה באמצעות פעולה מוגבלת אך מכה קשה לחמאס, שתביא לשקט לאורך זמן. הממשלה בחרה בדרך השניה.

גם אחרי המלחמה ראוי לקיים את הדיון הזה, הן בניתוח לאחור ובעיקר בהפקת לקחים לעתיד. אולם את המלחמה יש לבחון קודם כל על פי יעדיה.

היעד המרכזי שהממשלה קבעה היה שקט לאורך זמן. היעד המשני – השמדת המנהרות.

המשך הירי בזמן שחלף מאז השמדת המנהרות השכיח את ההישג, אך זהו הישג משמעותי ביותר, שניתן להשוות אותו להשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. במשך שנים השקיע חמאס את מיטב משאביו לבניית מערך אסטרטגי שנועד לחולל מגה פיגוע נוסח 11 בספטמבר, שיהווה בעבורו ניצחון אסטרטגי על ישראל. אילו הצליח חמאס במזימתו, ובוקר בהיר אחד מאות מחבלים במדי צה"ל היו יוצאים מן האדמה ביישובי עוטף עזה, רוצחים מאות או אלפי ישראלים, חוטפים עשרות ישראלים בהם ילדים, מכריזים על קיבוץ כ"שטח משוחרר" והופכים את חבריו וילדיו כמגן אנושי – היה זה אסון בקנה מידה מפלצתי, שלא ידענו כמותו מעולם. צה"ל השמיד את המערך הזה, מנע את האסון הזה, וזהו ניצחון משמעותי ביותר.

אך, כאמור, היעד המרכזי למלחמה היה שינוי המציאות של 14 השנים האחרונות ובעיקר של 9 השנים האחרונות, של ירי תלול מסלול בלתי פוסק לעבר יישובי הדרום, ולהשיג שקט לאורך זמן.

מבחן התוצאה יעיד האם המלחמה הביאה לשקט לאורך זמן. לפיכך, תוצאת המלחמה תבחן רק בדיעבד, בפרספקטיבה של חודשים ושנים. תנאי הפסקת האש לא ישפיעו באמת על השאלה האם ישמר השקט. אם יהיה שקט, משמעות הדבר שנוצרה הרתעה אפקטיבית. אם יופר השקט, משמעות הדבר שלא נוצרה הרתעה אפקטיבית. ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא הצלחנו ליצור הרתעה. במלחמת לבנון השניה – הצלחנו.  

אם, חלילה, לא הושגה המטרה, לא יהיה מנוס מפעולה מסוג אחר, קשה הרבה יותר, לאחר הפצמ"ר הראשון שיירה עלינו. אך בכל מקרה, כל דיבור על ניצחון של חמאס חסר שחר.

חמאס איבד את מערך המנהרות. מערך הרקטות שלו לא השיג כמעט הישגים, בזכות כיפת ברזל והתנהלות העורף הישראלי. תשתיות הטרור שלו חטפו מכה קשה. הוא איבד אחדים ממפקדיו (מעט מדי ומאוחר מדי, אך מדובר במכה קשה בעבורו). הוא איבד למעלה מאלף מחבלים.

איך הוא יסביר לתושבי עזה את הסבל שהוא גרם להם? באיזה הישג הוא יתהדר? בכך שבמשך 24 שעות, החלטה תמוהה של חברות התעופה הביאה לסגירה חלקית של שמי ישראל? בכך שכותרות חסרות אחריות של התקשורת הישראלית הציגו את הוצאת המשפחות להרגעה בצפון כ"נטישת יישובים"?

חמאס הציב דרישות אבסורדיות כדי שיוכל להתהדר בהן כהצלחות, כמו נמל ימי ונמל תעופה, שחרור אסירים ועוד. הוא יצא מהמלחמה ללא כל הישג. בשבוע השני למלחמה הוצאה לו ההצעה המצרית להפסקת אש, שישראל קיבלה, והוא התעקש לדחות אותה. תורכיה וקטאר דחפו אותו לדחות את היוזמה המצרית ואף גייסו את קרי ליוזמת הפסקת אש המקבלת חלק ניכר מדרישות חמאס. ו... כעבור חודש, שבו ספג מכות כואבות והמיט סבל והרס נוראים על עמו, התחנן להפסקת אש באותם התנאים שהוא דחה בבוז, כשיכול למנוע את אסונו.

הפעם, אפילו כישרונו המוכח של חמאס בלוחמה פסיכולוגית, לא יוכל לצייר את מפלתו בתדמית של ניצחון. אלא אם כן יעשו זאת האידיוטים השימושיים בתוכנו של אותה תעמולה, מימין ומשמאל.

* "ישראל היום"