פעם
צנחן, תמיד צנחן.
בשנים
1985-2005, שירתתי במילואים בגדוד 420 בחטיבת הצנחנים הדרומית 646, "שועלי
מרום".
הגעתי
לגדוד מהסדיר, עם הסטיגמה הקיימת בסדיר אודות המילואים – "גבעת חלפון".
שירות המילואים הראשון היה שבוע אימון באליקים. בהגיעי, נתקלתי במילואימניקים עם
גומיות בנעליים – כבר לא ממש הסתדר עם התדמית. והאימון עצמו... היה זה שבוע משימות
מתגלגל, המדמה שבוע מלחמה. בתום כל משימה, המתינה המשימה הבאה. במשך 5 ימים לא ישנו
שינה מסודרת, רק ניקרנו עם המדים והנעלים בשעות מתות. קרעו אותנו, עם הליכה למרחקים
ארוכים עם משקל רב, ניווטים, תרגילים מאתגרים בסדרי גודל שנעים מחוליה ועד פלוגה.
בכל הסדיר לא היה לי שבוע כל כך קשה. הבנתי, שזה לא מה שחשבתי. הבנתי את משמעות
המושג חיר"ם – חי"ר מעולה, אותן חטיבות חי"ר מעטות, ובמרכזן שלוש
חטיבות הצנחנים, שהנן שוות ערך לחטיבות החי"ר הסדירות מבחינת הייעוד במלחמה,
מבחינת התעסוקות המבצעיות ומבחינת האימונים.
עשרים
שנה שירתתי בחטיבה הדרומית, בשתי האינתיפאדות, במבצע "חומת מגן". עשרים
שנה עם המון מילואים – תעסוקות מבצעיות, אימונים וצו 8 אחד (מאז השתחררתי חבריי
נקראו עוד 4 פעמים!). בכל התקופה, לא החסרתי יום מילואים אחד – לא תעסוקה, לא
אימון, לא אימון חד יומי, לא חידוש צניחה. לא חשוב איזה תפקיד היה לי באזרחות –
מילואים זה מילואים. ואני מודה, למרות שזה לא היה קל – לא סבלתי, בלשון המעטה.
השילוב של אמונה בצדקת הדרך ובחשיבות המשימה, תחושת המחויבות, האהבה לחבר'ה
מהמילואים ואהבת ההווי, הם הגורמים לכך. השירות במילואים היה לי חשוב מאוד וראיתי
בו מרכיב משמעותי באורח חיי ובזהותי. יש לציין, שכמעסיק, תמיד נתתי עדיפות לעובדים
המשרתים במילואים כחיילים קרביים. למרות היעדרויותיהם התכופות, ידעתי שמדובר
באנשים טובים יותר, שניתן יותר לסמוך עליהם; בוודאי כאנשי חינוך, שהדוגמה האישית
היא מרכיב משמעותי במהות תפקידם.
במהלך
השנים איבדנו שנים מחברינו לנשק, לוחמי הפלוגה – שי נרדי שנהרג בתאונת אימונים
ואורן צלניק שנפל ב"חומת מגן". החטיבה איבדה 35 לוחמים.
החטיבה
הדרומית הוקמה ב-1974, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים וכלקח מהמלחמה – הבנה בצורך
בחטיבת חי"ר מעולה נוספת. מאז היא השתתפה בכל המלחמות, המבצעים החשובים
והעימותים עם אויבינו.
במלאת
40 שנה לחטיבה, נערכה היום עצרת חגיגית, בהשתתפות אלפים מלוחמיה ומפקדיה לאורך
השנים, והמשפחות השכולות. חלקה הראשון של העצרת הוקדש למפגש רעים מרגש, עם חברים
רבים שהיו חלק משמעותי בחיי ואני הייתי חלק משמעותי בחייהם ושנים רבות לא נפגשנו.
החלק השני, מושקע ומקצועי, היטיב להעביר באופן ויזואלי את ההיסטוריה של החטיבה,
מורשת הקרב שלה ורוח החטיבה. נאמו אלוף פיקוד הדרום, מפקד החטיבה יקי דולב ובשם "הלשעברים",
אלוף (מיל') ישי בר, אחד המח"טים. בתכנית האמנותית הופיעו להקת חיל החינוך
ומי שהייתה בשנות ה-70 סולנית צוות הווי צנחנים, רוחמה רז.
היה
זה ערב מרומם נפש.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
