אני קורא את הכתבות ב"ידיעות הקיבוץ" על קיבוץ נירים ועל
קיבוצי "עוטף עזה" ולבי מתמלא גאווה והערצה. הערצה לחוסן החברתי, לעוצמה
הקיבוצית, לפטריוטיות הציונית, לערבות ההדדית, לכושר העמידה במשך 14 שנות ירי בלתי
פוסק ובמשך 50 ימי מלחמה קשה ומחיר הדמים שהיא גבתה. גאווה בחבריי לתנועה
הקיבוצית, הקיבוצניקים המיישבים את גבולות הארץ ומסמנים אותה, ועומדים באתגרים ובמבחנים
קשים מנשוא באופן מעורר השראה.
כבר כותרת הכתבה על קיבוץ נירים, הקיבוץ שספג עשרות פצמ"רים ביום
ואיבד שניים מטובי חבריו בשעה האחרונה של המלחמה, מדברת בעד עצמה: "נתגבר על
המשבר", וכותרת המשנה: "אנחנו לא נישבר". כותרת הידיעה על היערכות
היישובים בעקבות המלחמה: "בונים את העוטף". לא כפושטי יד ומבקשי רחמים יוצאים
תושבי העוטף לחברה הישראלית, אלא עם תוכנית לבניית מאות יחידות דיור חדשות, כדי
לקלוט משפחות חדשות לאזור. זו התשובה הציונית ההולמת לאויב המנסה לעקור את יישובי
הדרום מאדמתם, באמצעות הטלת אימה ופחד בפשעי המלחמה הנוראים לאורך שנים.
אני מתפעל מעוז רוחם של חברי נירים והתמודדותם עם המצב הביטחוני הקשה
ותוצאותיו. אני קורא על כך שהחברים שאין להם ילדים קטנים נשארו בקיבוץ גם בזמן
המלחמה והמשיכו לתפעל אותו. "החברים שיצאו חזרו למקום שלא הוזנח בחודשיים
אלה". אני קורא את דברי החברים: "זו קהילה חזקה, עם עמוד שדרה איתן ...
קיבוץ חזק ומלוכד שכבר ידע זמנים קשים. במלחמת השחרור, כשנירים היה בדנגור הוא עמד
בגבורה מול מתקפה של הצבא המצרי ושילם מחיר כבד ... אתוס של המקום, שמדבר על קיבוץ
שיודע להתמודד ... אנחנו נצמח ונפרח ... החוסן לא נפגע ו'רוח דנגור' ממשיכה ללוות
אותנו עד היום ... אנחנו נחושים להמשיך בדרך הקליטה". דברים דומים שמעתי
בביקור הזדהות של משלחת מאורטל בכרם שלום. בשבת של הפסקת האש, התארחו בקיבוץ שתי
משפחות המבקשות להתקבל לקליטה. כששמעתי את הדברים הגבתי, שבעיניי זו תמונת הניצחון
שלנו.
הקיבוצים הוציאו את המשפחות עם הילדים מאזור האש, וזה לגיטימי וראוי
לחלוטין. תמה המלחמה וכולם חזרו. ואם יש כאלה שחוששים ולוקח להם עוד מעט זמן, גם
זה בסדר.
אז למה התקשורת מציגה תמונה אחרת? למה בתקשורת מדובר על "נטישת
עוטף עזה"? מאיפה באים הדיבורים האלה על "בריחה", על
"נטישה", על התושבים שאינם רוצים לחזור? מהיכן עזות המצח הזאת? ואיך זה
שתמיד נמצא מישהו מבין התושבים שיתבטא ברוח זו?
ועכשיו יש טרנד תקשורתי חדש – משבר אמון. משבר אמון בין התושבים
וצה"ל... בין התושבים ומערכת הביטחון... בין התושבים והממשלה... בין התושבים
והמדינה. הבעיה בטרנדים התקשורתיים הללו, היא שיש להם נטיה להפוך לנבואה שמגשימה
את עצמה. קודם כותבים שיש משבר אמון. למחרת מתייחסים ל"משבר האמון",
מגיבים על "משבר האמון" והוא הופך ל"עובדה".
אין כל סיבה למשבר אמון, להיפך. אולי הייתה סיבה למשבר כזה עד 7
ביולי. עד אותו יום דומה היה שהמדינה "מכילה" את ה"טיפטוף" -
המילה המכובסת לתיאור פשע מתמשך נגד האנושות. אבל ב-8 ביולי, יצאה המדינה
בקונצנזוס של כמעט 100%, למעט קומץ עשבים שוטים, למלחמת סולידריות עם תושבי הדרום
המותקפים.
קרוב ל-70 חיילים נפלו בהגנה על יישובי הדרום. הם הלכו למלחמה הזו
בשכנוע עמוק בצדקתה ובנכונות ללא סייג למסור את נפשם. הוריהם, אחיהם, חברותיהם
ונשותיהם מתראיינים, ומבטאים אף הם אותה נכונות, אותה מסירות נפש, חרף האובדן
והכאב; את ההכרה בצדקת המלחמה הזאת, כביטוי לערבות ההדדית בין אזרחי המדינה. עשרות
אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, השתתפו במערכה; כל אחד ואחד מהם היה נכון למסור את
נפשו בהגנה על אחים מותקפים. תושבי המרכז, מה שקרוי "מדינת תל אביב",
תמכו במלחמה למרות שמשמעותה הייתה הרחבת מתקפת הרקטות, מ"טיפטוף על
העוטף" לירי יומיומי גם על גוש דן. והמסר לממשלה היה של נחישות ונכונות לעמוד
ולשלם את המחיר כל משך זמן שיידרש, ובלבד שאחת ולתמיד יושם קץ למתקפת הטרור הבלתי
פוסקת הזאת.
האם המטרה הושגה? האם הירי יפסק? ואם כן – לכמה זמן? זאת נדע רק
בעתיד. אם חלילה יתברר שלא נוצרה ההרתעה המספקת ויחודש הירי, הפעם צה"ל ילך
עד הסוף וירוצץ את ראש הנחש. אך גם מבחן התוצאה של המבצע לא יעיד על יצירת ההרתעה,
חרף המכה הקשה שחמאס חטף, אין בכך כדי לגרום למשבר אמון, לאור ההתגייסות הזאת, של
הממשלה, של צה"ל ושל החברה הישראלית כולה, מתוך סולידריות עם היישובים בעוטף
עזה.
התקשורת שלבתה, ללא בושה, "נטישה", "התרוקנות"
ו"בריחה", אינה מתביישת ללבות היום "משבר אמון" פיקטיבי.
התיאורים הללו רחוקים מן האמת.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
