אני נוהג לעלות עם קבוצות המזמינות אותי להרצות להן על ההתיישבות
בגולן, למצפה גדות. "מכאן אתם נראים גדולים שבעתיים" אמר מפקד חטיבת
הגולן מנו שקד לחברי גדות, כאשר צפה בהם מן המוצב החולש על קיבוצם, מיד לאחר שחרור
הגולן. תצפית גדות היא מקום טוב לספר את סיפור בראשית של מפעל ההתיישבות.
שם אני מספר על מציאות החיים הבלתי נסבלת של יישובי הגליל והעמקים
כאשר הגולן היה תחת הכיבוש הסורי. כשהם היו עוטף "הרמה הסורית" – השם המאיים
של ההר שהיה כמפלצת כמאמר השיר "בתי את בוכה או צוחקת" ("ילדה
בגדות"), במשך 18 שנה הם חיו בין "טפטופים" למטחי "היורה",
תרתי משמע. אלף פגזים נחתו על גדות ביום אחד, ב-7 באפריל 1967. במשך חודשיים, יחד
עם מאות מתנדבים, שוקמו הבתים ההרוסים של היישוב, ואז פרצה מלחמת ששת הימים. במשך
כל ימי המלחמה ישב הקיבוץ במקלטים, וכשיצאו הם ראו ש"אין בתים עוד
במשק". ולמרות זאת, הם היו מאושרים. "הביטי למעלה, בתי, אל ההר, ההר
שהיה כמפלצת. עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר, אך הם מאיימים על דמשק. הביטי למעלה,
בתי, אל ההר. שם יש חיילים. אך להבא, דגלם בצבעים של כחול ולבן".
במצפה גדות אני מספר על משלחת יישובי הגליל והעמק שהוזמנה לישיבת
הממשלה ב-8 ביוני, בעיצומה של מלחמת ששת הימים. הם התחננו שהממשלה תשלח את
צה"ל לשחרר את הגולן ולשחרר אותם מן הסיוט. אני מספר על משה דיין, שבשלב זה
עוד התנגד לכך, והציע לעקור את היישובים הסמוכים לגבול ולהעתיק אותם 9 ק"מ
מהגבול.
במצפה גדות אני מספר להם, שמיד אחרי המלחמה התכנסו בגדות ההרוסה
מזכירי הקיבוצים בגליל העליון, והחליטו לעשות מעשה. כדי למנוע נסיגה מהגולן בלחץ
בינלאומי, כמו הנסיגה מסיני אחרי מלחמת סיני, יש צורך לקבוע עובדות בשטח. במקום בו
עוברת המחרשה, שם יהיה הגבול, הם התחנכו והאמינו. והרי אצבע הגליל היא הדוגמה
המוחשית ביותר לכך (למרות שיש היום פוסט היסטוריונים הבודים היסטוריה אחרת, גם
בנושא הזה). בישיבה הזאת בגדות, החלה ההתיישבות הישראלית בגולן. שם גויס חבר
הקיבוץ, איתן סט, לארגן את הגרעין, שבתוך חודש, ב-14 ביולי, עלה לעלייקה כמחנה של
אוספי בקר משוטט, במימון משרד העבודה (יגאל אלון, שר העבודה החליט על כך ושילם את
שכרם), והשאר היסטוריה.
****
25 שנים מאוחר יותר, ההתיישבות בגולן נאבקה על קיומה, כאשר ממשלות
ישראליות ניסו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. כשיצאנו למאבק, היה ברור לנו
שהראשונים שיתייצבו לצדנו הם קיבוצי הגליל העליון ועמק הירדן. מה רבה הייתה
אכזבתנו, כאשר נאמנותם למפלגה קדמה לנאמנותם לדרך. העם היה עם הגולן, אך קיבוצי
הגליל והעמק לא. הם היו מלאי סימפטיה, אך הייתה זו סימפטיה של משתתפים בצערנו. לא
שותפים במאבקנו. לשווא הסברנו להם שאם תהיה נסיגה מהגולן, אנו נעקר מאדמתנו, אך
מרגע זה ואילך עיקר הבעיה תהיה שלהם. לשווא דיברנו אתם על ערכי ההתיישבות, על ערכי
הציונות. לשווא דיברנו אתם על הערבות ההדדית בינינו.
לא היה אפילו קיבוץ אחד, שקיבל החלטה נגד הנסיגה, שהחליט להצטרף למאבק
על הגולן. גם לא קיבוץ עין גב.
קיבוץ עין גב הוא קיבוץ שקם כדי להגשים חלום. הוא קם כיישוב הבודד
בקדמת כינרת, מזרח הכינרת, ובמשך 11 שנים חי בבדידות מזהרת, כאשר הקשר שלו עם
היישוב היהודי היה באמצעות שיט בסירה לטבריה. הוא עמד עמידת גבורה איתנה במלחמת
השחרור, הדף שלוש התקפות סוריות, ואף כבש את סוסיתא. והוא שילם על כך מחיר דמים
כבד.
ומה היה חזונו ההתיישבותי של הקיבוץ? מה היה חלומו?
מיד אחרי המלחמה, הוציא הקיבוץ,
ביוזמת ב"ג, את הספר: "המצודה בקדמת כנרת – עין גב במערכה". בפתח
הספר, בטרם מתחיל סיפור המלחמה, מופיעה מסה של אחד מוותיקי עין גב, עורך הספר,
מרדכי ניישטט. ניישטט שואל אף הוא מה המוטיבציה להעזה של חברי עין גב מרגע עלייתם
לקרקע ואילך ובפרט במלחמה? מה החזון שיצר את המוטיבציה הזאת? החזון הוא הרחבת
גבולה של המדינה שבדרך באמצעות המעשה ההתיישבותי. "מעולם לא הסכימו היהודים
לגבולות [הגבול בין המנדט הבריטי שנועד למדינה היהודית לבין המנדט הצרפתי שנועד לסוריה
א.ה.]; כשם שלא ויתרו על אזור מאזורי ארצנו שמעבר לקווי הגבול כן לא ויתרו גם על
אזור זה. רצועת קרקע זו של קדמת הכינרת הדרומית, שיכלה גם היא להישמט מידי היהודים
בגזירת חותרי גורל ארצנו, היא כעין פרוזדור לגולן ממערב. והגולן, לא זו בלבד שהוא
נמנה עם גבולותיה ההיסטוריים של ארצנו, אלא שהיו בו, כידוע, גם כמה ניסיונות של
התיישבות בראשית הציונות המעשית. שטחי קרקע נרחבים שלו – זכות בעליהם היהודים
עדיין לא פקעה. על כן ניתן צו להזדרז ולתקוע יתר במקום זה, שתהא עובדה קיימת.
כובשי עין גב הצעירים נשאו עיניהם מ ז ר ח ה [הדגשה במקור א.ה.] מעין גב ולמעלן...
קסמו להם מרחבי הגולן הטמירים, שבהם חבוי גם עבר היסטורי רחוק של יישוב יהודי צפוף
בימי בית שני וגם עבר לא רחוק של נחשוניות חלוצית נפלאה שנארגה במסכת מאמצים לקנות
אחיזה באזור מבורך זה. מעין גב ולמעלן... זה משך את הלב. זה קסם. זה היה חזון
נעורים, אשר איש לא ידע אם יתגשם בזמן מן הזמנים, ומתי וכיצד. בסערת הנפש של
הצעירים חברו יחד שתי החוליות הרחוקות זו מזו לשרשרת אחת, ובמלאכת הכיבוש, שטרחו
בה, חישלו חוליה חדשה לזו השרשרת".
הכותב מתאר את הנופים עתירי המורשת היהודית
בגולן, שמתיישבי עין גב ערגו אליהם. הוא מזכיר את שרידי בתי הכנסת היהודיים מימי
בית שני והוא מפרט את רפיד, אל דיקה, א-תל, בית ציידא, חרבת כנף, אום אל קנטיר אותו
הוא מזהה כקמטריה התלמודית. הוא מצטט מן התלמוד אזכורים של סוסיתא ועיירותיה
השכנות. הוא עורג אל חמת גדר אותה הוא מגדיר כמרכזה הרוחני של יהודי תחום סוסיתא.
"בעונת הרחצה היה יורד לאל חמה רבי יהודה הנשיא ושם נפגש עם תלמידי חכמים
רבים". ועוד – "בהשקיפך מעל מגדל הצופים לעבר הכיפה המונומנטאלית של
סוסיתא השוממה, תנוח העין גם על שני כפרים סוריים שמשני עבריה, מצפון ומדרום.
מדרום – לאורך קו הרכס, מעליך ממש, נשקף כפר חאריב, שאינו אל כפר חרובא, מהעיירות
היהודיות שבתחום סוסיתא. הנך רוחש חיבה יתירה לעברו היהודי של כפר זה, כי ממנו
יצאו שני אחים גיבורים, שהיו מצביאים בצבאותיו של בר כוכבא. מצפון לסוסיתא, מתחת
לקו הרכס, נראה הכפר העלוב ביר-א-שגום. מה היה לו לכפר זה, בימי קדם, אין אנו
ידועים. ואילו עברו הקרוב מדבר אל לבנו. בתוכו הוקמה המושבה בני יהודה ע"י
צעירים מצפת, לפני כשישים שנה. מושבה זו שאדמותיה גובלות באדמות שלנו, נחרבה בשנת
1920 חורבן גמור". וכן הלאה, וכן הלאה, תיאורים מפורטים (כולל גמלא, המזוהה
בטעות במקום אחר מהאתר שזוהה רק אחרי מלחמת ששת הימים).
ובכן, חזונם של חברי עין גב, היה
לפרוץ את הדרך להתיישבות בגולן על מנת להכליל אותו בתחומי מדינת ישראל. החזון הזה נתן להם את הכוח לעמוד בודדים בכל השנים הללו, להדוף
את הפלישה ולנצח במלחמת העצמאות. אחרי המלחמה הוקמו באזור יישובים נוספים – תל
קציר, האון ומעגן. אולם החזון, שחרור הגולן ויישובו ביהודים, טרם הוגשם. במשך 18
שנים נוספות, אחרי המלחמה, הסורים ישבו עדיין בגולן. עין גב המשיך להיות יישוב ספר
שסבל מהצקותיהם ותוקפנותם הבלתי פוסקת של הסורים.
את חזונם של חלוצי עין גב הגשמנו אנו,
מתיישבי הגולן. וכאשר הונף עלינו
הגרזן, ורצינו לגייס את הקיבוץ למאבקנו, נתקלנו באדישות, במקרה הטוב.
****
קיבוצי הגליל העליון ועמק הירדן לא נרתמו למאבק, אבל חברים באותם
יישובים, כבודדים, היו שותפים. יותר מכולם בלט חבר קיבוץ עין גב, תא"ל (מיל')
עוזי קרן. ב-1991, כאשר החלו מנשבות רוחות האיום על מפעלנו, זימנו את מועצת
התק"ם לכנס מדיני בכפר חרוב. בכנס זה, עמד עוזי קרן בתצפית (היום – מצפה לשלום)
והרצה לצירים על חשיבות הגולן למדינת ישראל. ומאז, לאורך כל המאבק, הוא היה חלק
בלתי נפרד מן המאבק ומהנהגתו. הוא היה בשר מבשרנו, חלק מאתנו (העובדה שעד היום לא
ראינו לנכון להעניק לו את עיטור "יקיר הגולן" היא תעודת עניות).
במהלך המאבק, הוא פיסל במתכת את דיוקנו של אסד האב יושב עם חכה ודג
... את הכינרת. את המיצג הזה הוא הציב על המצוק מעל עין גב, שכל המטיילים והרוחצים
יראו ויבינו מה משמעות ה"שלום" הזועק מכותרות העיתונים. המיצג הזה נמצא
שם גם היום. אני לא בטוח שנכון להשאיר אותו שם היום. כאשר הנושא באמת ירד מהפרק,
איזה אינטרס יש לנו לעורר אותו? מצד שני, אולי טוב להשאיר מזכרת עוון זאת, כאמירה
של שנית גמלא לא תיפול.
****
השתתפתי השבוע בעצרת של לוחמי חטיבת הצנחנים הדרומית לדורותיהם. פגשתי
שם חברים ששירתו עמי במילואים ושנים רבות לא נפגשנו. הם הזכירו לי את הוויכוחים
הפוליטיים הסוערים בינינו בתקופת המאבק. איך הם היו בטוחים שימינו בגולן ספורים.
היום הם מודים בגדול בטעותם ובצדקתנו. איזה מזל שנשארנו בגולן, הם אומרים.
בדרך כלל, אני סבור שאין טעם לקלקל את אווירת ההתפכחות הכללית הזאת,
בדיבורים על הנושא. מוטב לא להזכיר כלל את רעיון העוועים הזה. אולם השבוע, לנוכח
האירועים בגבול סוריה, שהחזירו אותנו לכותרות, דווקא חזרתי לדבר על כך, גם בכלי
התקשורת, לא כ"אמרנו לכם", אלא כווידוא הריגה לרעיון הנסיגה, שג'בהאת אל
נוסרא תקעו את המסמר האחרון בארון הקבורה שלו.
בשבוע שעבר, גם עוזי קרן הצטרף לווידוא ההריגה, בדף שיצר. ועליו הוא
שאל את השאלה הרטורית הבאה:
שאלה בהיסטוריה
אם אהוד (ברק) ואורי (שגיא) היו מצליחים
לתת לאסד את הגולן, מי היה מפצמ"ר היום את כפר סולד, גונן, גדות ועין גב?
צבא סוריה החופשי?
המדינה האיסלמית דאע"ש?
גדודי עבדאללה עזאם?
לוחמי הג'יהאד המוסלמי?
אל-נוסרה?
אל-קאעידה?
החיזבללה?
המוג'אהדין?
כולם ביחד?
התשובה שלי לשאלה היא – כן.
כל התשובות נכונות.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
