הבלוג של אורי הייטנר

ביום חמישי שעבר נערך כנס לימוד גולן הראשון, שהוקדש לנושא השמיטה, שהרי קרבה שנת השבע. אני הרציתי בכנס על משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי. ונשאלת השאלה, מה עניין שמיטה בז'בוטינסקי?

הקשר בין השמיטה לז'בוטינסקי היא שנת היובל. כמו השמיטה, גם היובל וביתר שאת, הנו רעיון חברתי מהפכני ורדיקאלי. הוא מעין שמיטה טורבו – אחת לשבע שמיטות, בשנה שלאחריה כלומר השנה החמישים, מתקיימת שנת היובל שבה משוחררים לאלתר כל העבדים וכל ישראל חוזרים לנחלותיהם המקוריות, כלומר נמחקים הפערים הסוציואקונומיים.

ומה הקשר לז'בוטינסקי? דווקא הוא, איש הימין הליברלי, נושא דגל השוק החופשי, הציב חזון חברתי כלכלי אוטופי, שפסגתו – רעיון היובל.

****

במאמר שפירסמתי לפני כעשור ב"מקור ראשון", תקפתי את מדיניותו הכלכלית של שר האוצר אז, בנימין נתניהו, וטענתי שהוא התרחק ת"ק פרסה מדרכו של זאב ז'בוטינסקי, האב המייסד של תנועתו. מדיניותו של נתניהו הורסת את מדינת הרווחה, טענתי, בעוד ז'בוטינסקי דגל במדיניות רווחה רדיקלית. בתגובה, הוצף העיתון בגל של תגובות שעיקרן – מי שמך, קיבוצניק שכמותך, ללמד את נתניהו על ז'בוטינסקי. מי שדווקא התייחס לתוכן הדברים היה נתניהו, שבמאמר שכתב באותם ימים הזכיר טענה שהושמעה נגדו כאילו הוא סוטה מתורת ז'בוטינסקי, וכראיה נגדה ציטט דברים שכתב ז'בוטינסקי נגד השביתות. אכן, בעניין השביתות נקט ז'בוטינסקי בקו ימני מובהק, אך בעניין מדינת הרווחה, דרכו הייתה מתקדמת מאוד. ניתן לומר, שבקו הרצף שבין "ימין" ל"שמאל", השקפתו הייתה שמאלית יותר מזו של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בימינו. אם למתוח קו רצף שימינו נתניהו ושמאלו ז'בוטינסקי, הרצוג, למשל, קרוב יותר לנתניהו.

ז'בוטינסקי, שדגל בכלכלה המבוססת על השוק החופשי, היה רחוק מקפיטליזם "טהור" נוסח תאצ'ר ונתניהו. במאמר זה אציג, אנתח ואתאר את משנתו החברתית של ז'בוטינסקי. המונח "מדינת רווחה" לא היה קיים בזמנו וז'בוטינסקי לא השתמש בו, אך הדרך שהציג היא התגלמות המושג מדינת רווחה, בגרסה רדיקלית למדי.

ז'בוטינסקי היה ליברל בהשקפת עולמו הכללית והדבר התבטא גם במשנתו הכלכלית והחברתית. בראשית מאמרי, אתייחס לביטוי הליברליזם במשנה זו. אבדוק כיצד גישר ז'בוטינסקי בין רגישותו החברתית הרבה לבין התפיסה הליברלית בהציגו משנה המשלבת שוק חופשי עם מדיניות רווחה.

            ליברליזם ושוק חופשי

תפיסת עולמו הבסיסית של ז'בוטינסקי היא התפיסה הליברלית, השמה במרכז את הפרט – זכויותיו, צרכיו ושאיפותיו. תפיסה זו, הבאה לידי ביטוי בגישתו הפוליטית, ובראייתו את המדינה, את החקיקה, את יחסי הדת והמדינה וכו', משמשת גם כבסיס השקפתו הכלכלית – חברתית.

על פי תפיסתו, הבסיס של העשיה הכלכלית היא השוק החופשי. מעבר לכך, שגישה זו היא פועל יוצא של תפיסה ליברלית, כיוון שהיא מבוססת על חופש הקניין של הפרט ועל זכותו לצבור רכוש, על חופש העיסוק ועל הקטנת מעורבות המדינה למינימום, ז'בוטינסקי ראה ערך נוסף בשוק החופשי – "המשחק".

במונח "משחק", כלל ז'בוטינסקי את כל אותם הדברים שאינם כורח קיומי ופיסי עבור האדם. המשחק, הוא במידה מסוימת התגלמות "מותר האדם", וז'בוטינסקי ציין ש"ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדו של המשחק לעומת הכורח... הציביליזציה, הרי היא בעיקרה פריו של הגירוי ורק במידה מועטת מאוד – יציר כפיו של הכורח". אף, שעל פניו נראה כי הצורה האופיינית למשחק היא הפעולות הרוחניות הטהורות של האדם, לטענת ז'בוטינסקי, דווקא השאיפות הנקראות "חומריות", הן השאיפות המשחקיות הטיפוסיות ביותר. צבירת העושר, היא שאיפה הנותנת סיפוק לדמיונו של אדם, ולא לצרכיו החומריים  שהרי כל כולה היא הרדיפה אחרי המותרות, שהם הדברים שאינם הכרחיים לקיומו הפיסי.

ז'בוטינסקי ראה בדחפים האנושיים להגדיל את תחומי החיים החומריים והרוחניים כאחד, את אחד הגורמים המרכזיים של הקִדְמָה האנושית. דיכוי הדחפים הללו – עלול לעצור את הקדמה, ולכן ז'בוטינסקי חשש מאוד מפני חברה שמרנית השוקטת על שמריה, שהדחף לשעשוע נעדר ממנה. בעיניו זוהי חברה גרועה. לפיכך סבר ז'בוטינסקי, שביסוס החברה על השוק החופשי, הבנוי כולו על המשחק והתחרות, הוא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, לקיומה של חברה אנושית בריאה, ולפיכך התנגד לכל רעיון שמשמעותו – חברה שאינה מבוססת על השוק החופשי. הוא צידד בצִמצום מכסימלי של מעורבות המדינה בחיי הכלכלה וראה בהלאמת אמצעי הייצור פעולה הנוגדת את טבע האדם ועומדת בסתירה מוחלטת לזכויותיו.

כליברל הדוגל בשוק החופשי, היה על ז'בוטינסקי להתמודד עם תוצאותיה האפשריות השליליות של כלכלת השוק ושל תחרות פרועה ובלתי מבוקרת. התמודדות זו, הביאה לידי ביטוי את רגישותו החברתית.

            מדיניות רווחה

כאמור, בסיס תפיסתו של ז'בוטינסקי הוא המדינה הליברלית המבוססת על כלכלת השוק. לפיכך, הפתרונות אותם הוא הציע לבעיה החברתית, אינם פתרונות של ביטול השוק, כדוגמת הפתרון הסוציאליסטי הקלאסי, אלא תיקון החברה במסגרת השוק.

ז'בוטינסקי היה אדם בעל רגישות חברתית רבה, והוא העניק משקל רב לצורך לפתור את הבעיות החברתיות. גם הבסיס לפתרון הבעיות הללו, הוא ההשקפה הליברלית הנוגעת לזכויותיו הטבעיות של האדם, באשר הוא אדם. בניגוד לליברליזם הקלאסי והצרוף, המאפשר בשם השוק החופשי – "פראות בלתי מרוסנת שבהתחרות של הפקר", כלשונו, ז'בוטינסקי ראה כחובתה של המדינה את הדאגה לביטול העוני ולהבטחת תנאי מחיה מינימליים של כל אדם. מעורבותה של המדינה, אינה מתבטאת במעורבות בייצור ובמשק, אלא בחקיקה חברתית.

המדינה, על פי רעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי, הינה מדינת רווחה. החקיקה החברתית, אמורה לבנות רשת ביטחון, המבטיחה את תנאי הקיום הנאותים של האזרחים במסגרת מדינה המבוססת על כלכלת שוק. רשת הביטחון, נועדה לרפד את הפגיעה האפשרית באדם שאינו מצליח בתחרות הכלכלית.

השראה לרעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי היא תורת ישראל. הוא מבסס אותם על החוקים הסוציאליים המקראיים, והעיקריים שבהם הם השבת, הפאה והיובל.

השבת – במסגרת זו כולל ז'בוטינסקי את כל החקיקה המגנה על זכויותיו ועל מצבו של הפועל השכיר – שעות עבודה, הלנת שכר, שכר מינימום, ביטחון העובד וכו'. "תמצית המושג היא בכך, שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן העבודה, בהרשותה להלה לכפות על העני כל דבר שביכולתו לכפות עליו".

החקיקה הזאת מגנה על השכיר מפני התוצאות האפשריות של כלכלת שוק בלתי מרוסנת, שאין לצדה מדיניות רווחה. היא מונעת את קיומו של "'חוק הברזל' המפורסם של הכלכלנים מן המאה התשע עשרה, חוק הקובע שהסייג היחידי לתנאי העבודה הפרולטרית, הרי זו מידת היגיעה ומידת הרעב שהפועל יוכל לסבול בלי 'להעלם', כלומר למות". כפי שבתנ"ך השבת אינה עניינו הפרטי של האדם, אלא עניין של האל, כך החקיקה הסוציאלית היא עניינה וחובתה של המדינה.

פאה – הפאה היא החוק על פיו יש להשאיר חלק מן השדה לעני. העובדה שהדבר הינו חוק התורה, משמעותה שאין זו "צדקה" אלא "מצוות עשה". ז'בוטינסקי אינו מדבר על פילנטרופיה, אלא על אחריות המדינה. המשמעות המורחבת של המושג, הינה כל החקיקה הסוציאלית של לקיחה מן העשירים והעברה לעניים, החל במס ההכנסה ושאר המיסים הפרוגרסיביים ועד הסיוע למחוסרי עבודה.

חובתה של המדינה לדאוג לתנאי הקיום הנאותים של אזרחיה, מתבטאת באחריותה לסיפוק "חמשת המ"מין" – מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. אלה הם הצרכים האלמנטריים של אדם. בעצם היותו אדם הוא זכאי ליהנות מביטחון, שהחברה תהיה אחראית לכך שחמשת היסודות הללו יסופקו לו. "כל אדם, שהוא רוצה בכך מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסוים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת ובתקופה מסוימת של התרבות הטכנית".

ראוי לציין את היחסיות של הצרכים – המינימום הנדרש למילוי הצרכים הללו אינו כללי בכל מקום ובכל תקופה, אלא יחסי לרמת החיים השונה בין מדינה למדינה. לכן, ז'בוטינסקי דיבר על מינימום שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת. היחסיות היא גם בהתאם לתקופה – ככל שהתרבות הטכנולוגית מתקדמת, ורמת החיים עולה, כך גם המינימום עולה, ביחס לעליית רמת החיים הכללית. בכל מקרה, ז'בוטינסקי לא הסתפק בפחות מאחריות המדינה להבטחת חמשת המ"מין הללו, לכל אזרח במדינה. אף מפלגה סוציאל דמוקרטית בימינו אינה דורשת מחויבות כה מרחיקת לכת של המדינה לאזרחיה.

היובל – זוהי גולת הכותרת של רעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי. הרעיון מבוסס על מה שז'בוטינסקי ראה כגולת הכותרת של הרעיונות החברתיים של המקרא. רעיון היובל מדבר על שמיטת חובות מוחלטת, ובעצם – על השוואת תנאי החיים של האזרחים, בצעד שנעשה אחת לחמישים שנה. הרעיון קסם לז'בוטינסקי, כיוון שאינו מבטל את כלכלת השוק, על מנת ליצור שוויון מלאכותי, אלא להיפך – מאפשר את קיום המשחק החופשי, אך אחת לתקופה מסוימת, נטרפים כל הקלפים, והמשחק מתחיל מאפס. כך, במשך התקופה שבין יובל ליובל,  "ישמרו חיי הכלכלה ... על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהיכשל בה או להצליח".

ז'בוטינסקי היה מודע לכך שרעיון זה אוטופי במידה רבה, ולכן לא הציע לקיימו כלשונו, אלא ליישמו בדרכים הרלוונטיות לתקופה. גם אם הרעיון לא ייושם באופן ממשי, עצם החתירה אליו וראייתו כאידאל, תהווה ציון דרך לחתירה לחברה המבוססת על צדק סוציאלי.

לסיכום – משנתו של ז'בוטינסקי, מהווה שילוב של תפיסתו הליברלית המצדדת בכלכלת שוק חופשי ותפיסתו החברתית על פיה החברה אחראית לקיומו של כל אדם בתנאים נאותים. בלשונו של ז'בוטינסקי: "רעיון זה מושתת בבירור על האמונה, שחופש ההתחרות הכלכלית הוא מן היסודות האיתנים שבחיי אדם. ייאבקו נא בני אדם יפסידו ויזכו. מן הצורך לרפד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מידי". הדשא הרך, הוא מדיניות הרווחה, ששורשיה נמצאים בחקיקה הסוציאלית של התורה – בחוקי השבת, הפאה והיובל. הציווי החברתי העליון הוא המלחמה לביטול העוני.

* "שישי בגולן"