הבלוג של אורי הייטנר

הרעיון של מימון לימודי תואר ראשון לכל בני אורטל באשר הם, נוגע למהות הערבות ההדדית.

בסיס הרעיון של ערבות הדדית, הוא האחריות כלפי מי שבחרו להיות חלק מהקהילה. זאת ההדדיות של הערבות. מכאן, שבנים שבחרו לא לחיות באורטל - אין לנו עוד אחריות כלפיהם.

אבל קיים המושג של "בגין ההורים". העזרה לילדים היא צורך אמתי, וקשה מאוד לחבר קיבוץ לספק אותו. וכך, מתוך האחריות המשותפת שלנו, יש לסייע להורים במימון הלימודים של ילדיהם.

אך למה רק לימודים? למה דווקא לימודים? למה לא סיוע במימון החתונה? סיוע בדירה? איפה הגבול? ואולי יש להציע להורים סכום כסף כעזרה לילדיהם?

השאלות הללו נוגעות ללִבּת הערבות ההדדית. כמובן שהפתרון לדילמה הוא מידתי, לא "הכל או לא כלום". לטעמי, נכון שאורטל תממן לכל בניה את התואר הראשון. לא נכון שתממן שום דבר אחר.

****

כבר בתהליך האסטרטגי שנערך ב-1997-8, בהיותי מזכיר, הנושא עלה לדיון. אני העליתי אז את ההצעה שאורטל תממן את התואר הראשון לכל בניה. מולה עמדה ההצעה להעניק חיסכון לחברים. התקבלה הצעת החיסכון. ואכן, מאז קיבלנו פעמים רבות סכומים נאים לחיסכון.

העיקרון שעמד מאחורי רעיון החיסכון, היה שאל לנו להתערב בחיים של החברים. אל נגיד להם מה לעשות עם הכסף – האם לממן לימודים לילדים או כל מטרה אחרת. עלינו לסמוך על המשפחה שהיא תדע מה לעשות בכסף טוב יותר מאתנו.

הרעיון הזה תאם את עקרונות התהליך האסטרטגי כולו, שחלק משמעותי בו היה הגדלת האחריות וחופש הבחירה של החבר. גם אני תמכתי מאוד באותה מגמה, אלא שבנושא הזה חשבתי אחרת.

עמדתי בנדון נותרה כשהייתה ואף התחזקה. התואר הראשון אינו רק "בגין ההורים", אלא זו גם מחויבותנו לבנות ולבנים, להעניק להם ארגז כלים ראוי לחיים. אני רואה בתואר הראשון חלק ממחויבותנו שנפתחת בבית התינוקות, נמשכת בכל מערכת החינוך, ולדעתי ראוי שתמשך גם בתואר הראשון.

****

בשיח הקיבוצי העכשווי (כוונתי כאן אינה לאורטל אלא לתנועה הקיבוצית בכללה), המושג "ערבות הדדית" נשחק מאוד, ומקושר לשלבים הנמוכים ביותר בסולם מאסלו.

ועדת הסיווג, שסיווגה את הקיבוצים לשיתופיים ו"מתחדשים", נבהלה מהפקרת החברים החלשים בחלק מן הקיבוצים המופרטים, וקבעה רף מינימום של ערבות הדדית, שכל קיבוץ מחויב לו, על פי חוק. וכך, התקבע המושג כרשת ביטחון מינימלית.

מן הראוי להעלות את הערבות ההדדית למעלות גבוהות הרבה יותר. בראשית התנועה הקיבוצית, אחד הערכים המדוברים בה היה "עילוי האדם". הרעיון היה שהקיבוץ נועד להעלות את האדם, להפוך אותו לטוב יותר, להעצים את "מותר האדם".

אני רואה בחינוך, בתרבות ובהשכלה את הביטוי ל"עילוי האדם". תמיד עלינו לראות כמטרה ראשונה במעלה, לשפר ולהעצים את החינוך, התרבות וההשכלה של החברים והבנים. בעיניי, הגדרה של מחויבותנו לרמת השכלה של תואר ראשון לכל בנותינו ובנינו, היא ביטוי יפה של הרעיון הזה.

באורטל, תמיד הנפנו את דגל ההתפתחות המקסימלית של כל חבר, כביטוי מרכזי של הערבות ההדדית. זה הרעיון שעמד מאחורי הקמת יחידה למשאבי אנוש, לפני שנות דור, והשקעת העתק שעשינו עם הקמת מש"א, בתכנית המסלולים האישיים, שבהם הוצאנו את כל החברים ללימודי תואר ראשון או תעודת מקצוע.

ברוח זו, עלינו לקחת אחריות על השכלת בנותינו ובנינו.

****

בשינוי שביצענו לפני שלוש שנים, הורדנו את מפלס השותפות שלנו בתחום העבודה והתקציב. לשמחתי הרבה, החשש, שקינן לא רק בקרב מתנגדי השינוי אלא גם בקרב חלק מתומכיו (כמוני), שהמהלך יסיג את רמת השותפות גם בשאר התחומים, לא התממש. להיפך, נשארנו קיבוץ שיתופי, רבים מסימני השאלה שהיו על עתיד השותפות הוסרו, והאווירה הכללית שיתופית יותר משהיתה.  

בנטילת אחריות על השכלת בנינו, נוכיח לעצמנו שבמקביל להנמכת השותפות בפן אחד של החיים, אנו מגביהים את מפלס השותפות בפנים אחרים, חשובים לא פחות, כמו האחריות לבנות ולבנים, האחריות להורים הרוצים לסייע לילדיהם ובעיקר האחריות המשותפת בתחומי החינוך וההשכלה.

בחזוני, אני רואה את ישראל כמדינת רווחה המספקת לכל אזרחיה חינוך והשכלה מצוינים חינם, מן הלידה ועד הדוקטורט (ובלבד שמילאו את חובותיהם בשירות צבאי או לאומי). בחזוני הקיבוצי, אני רואה את התנועה הקיבוצית מקיימת קרן השכלה, המבטיחה ומממנת השכלה אקדמית לכל בני הקיבוץ, ובכוח זה מהווה דוגמה ומופת לחברה הישראלית כולה.

עוד חזון למועד. בינתיים אני מציע לבצע בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, צעד קטן למימוש החזון. 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל