בעיצומו של המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן והמאבק נגד הנסיגה,
הופיע סגן שר החוץ יוסי ביילין בטלוויזיה והטיל פצצה – עמדת ישראל נסמכת על החלטת ממשלת
האחדות הלאומית שהתקבלה פה אחד, כולל מנחם בגין, ב-19 ביוני 1967, שבוע וחצי אחרי
מלחמת ששת הימים, על פיה ישראל תיסוג מכל הגולן ומכל סיני תמורת חוזה שלום. עם
מצרים ביצענו את ההחלטה בהסכם השלום ועכשיו אנו מנהלים מו"מ עם סוריה על אותו
בסיס.
דבריו של ביילין היו צעד טקטי שנועד להתמודד עם הביקורת הקשה על ממשלת
העבודה שמובילה מדיניות המנוגדת לדרכה של המפלגה מאז 1967 ובניגוד להתחייבותו
המפורשת של רבין ערב נצחונו בבחירות.
ההחלטה הזו לא הייתה מוכרת בציבור. כשהתקבלה, הייתה סודית ביותר
והוסתרה אפילו מהרמטכ"ל, ולימים זכתה לכינוי "ההחלטה הסודית".
הרמטכ"ל רבין למד עליה רק מעיון במברקי השגרירות, כשכיהן כשגריר ישראל
בוושינגטון, למעלה משנה לאחר קבלתה. כשנודע הדבר מפיו לרמטכ"ל בר לב, הוא
ביקש פגישה של המטכ"ל עם שר הביטחון, כדי למחות בפניו על כך. דיין עמד על כך
שהממשלה אינה מחויבת לדווח למטכ"ל בנושאים כאלה, והאלוף טל הסביר שההלם אינו
מן ההסתרה אלא מעצם ההחלטה. מדוע הוא הגדיר זאת כ"הלם"? כי מדיניות
ישראל בפועל הייתה שונה בתכלית מאותה החלטה.
ביילין לא חשף בדבריו סוד מדינה. דבר ההחלטה כבר נחשף במספר ספרים
קודם לכן, אך הפרסום לא עורר הד ציבורי. אני למדתי על ההחלטה מספרו של תא"ל (מיל')
אריה שלו "שלום וביטחון בגולן" שיצא לאור בראשית שנות ה-90. בספר זה
קראתי גם על כך שההחלטה בוטלה, בעקבות ועידת חרטום – ועידת הפסגה של מנהיגי מדינות
ערב באוגוסט 1967, בה התקבלה החלטת "שלושת הלאווים": "לא הכרה
בישראל, לא שלום עם ישראל, לא מו"מ עם ישראל". בתגובה שהוצאתי, כדובר
ועד יישובי הגולן, לדבריו של ביילין, ציינתי את העובדה שביילין מנופף בהחלטה
שבוטלה, וכל ממשלות ישראל מאז נהגו בניגוד מוחלט לנאמר בה, בהחלטות על הקמת יישובי
הגולן ובהחלטת הכנסת לספח את הגולן לריבונות ישראל.
בספרו "ההר שהיה כמפלצת", יגאל קיפניס שב והעלה באוב את
ההחלטה הזאת, וביסס עליה תאוריה שלמה. על פי התאוריה, זוהי החלטה היסטורית – הצעת השלום
הרשמית של ישראל לסוריה ולמצרים. זו החלטה מחייבת והיא בסיס מדיניותה של ישראל.
מאחר וגם קיפניס אינו יכול להתעלם מכך שבפועל מדיניות ישראל הייתה הפוכה –
התיישבות וריבונות, הוא יישב את הסתירה, בטענה יצירתית, לפיה כל ההחלטות המנוגדות
להחלטה אינן סותרות אותה באמת, אלא כפופות לה. אם הממשלות החליטו להקים יישובים,
הדבר מעיד על כך שהן לא התכוונו להקים יישובי קבע, אלא התיישבות זמנית ככלי ללחץ
על הסורים לבוא לשולחן המו"מ. אם ישראל סיפחה את הגולן, הדבר מעיד שאין זה
באמת סיפוח אלא צעד טכני זמני של החלת החוק והמנהל וכן האלה. מעובדה אחת הוא התעלם
– שההחלטה הזאת בוטלה.
****
כדי להבין את ההחלטה, יש צורך להכיר את הלך הרוח באותם ימים. המלחמה
נגמרה, לא היה ברור מה יקרה מחר, אולם בזיכרון הקולקטיבי הייתה צרובה הטראומה של
הלחץ האמריקאי סובייטי המשותף והמאיים לאחר מלחמת סיני, שהביא את הממשלה לסגת מכל
השטחים שנכבשו במלחמה, ללא הסדר שלום. החשש היה מפני לחץ דומה. ראשי היישובים
בגליל העליון שיזמו את ההתיישבות בגולן, עשו זאת כדי לקבוע עובדות מיידיות בשטח,
בצל אותה טראומה. וגם הממשלה קיבלה את החלטותיה בצל אותה טראומה.
חשיבות ההחלטה לא הייתה בנכונות לנסיגה מהגולן ומסיני, אלא בהצבת
קווים אדומים כדי להדוף את הלחץ. הקווים האדומים היו, שעד חוזה שלום ישראל נשארת
בקווים הנוכחיים, שהנכונות לנסיגה היא לגבול הבינלאומי (כלומר לא לקווי 4.6.67,
שמשמעותם נסיגה משטחים ישראליים שסוריה השתלטה עליהם בשנות ה-50; נושא קריטי, שעליו פוצץ אסד בשנת 2000 את
המו"מ, כיוון שהצעת הנסיגה של ברק, שכללה נסיגה עמוקה יותר מהגבול הבינלאומי,
לא כללה גם את חוף הכינרת), עמידה על הסדרי ביטחון, פירוז הגולן ואי הפרעה לזרימת
המים ממקורות הירדן לישראל.
גם אלמלא בוטלה, ברור שהיא הייתה מסמך חסר ערך, אות מתה, לנוכח העובדה
שכל ההחלטות שהתקבלו אחריה, בעיקר בנושא ההתיישבות והריבונות, סתרו אותה. אבל ההחלטה
בוטלה. אינספור החלטות ממשלתיות אינן מתבצעות ואף אחד אינו רואה לנכון לבטל אותן.
מדוע אם כן בוטלה ההחלטה? כנראה כדי למנוע מצב עתידי שבו פוליטיקאי זה או אחר
ישלוף את ההחלטה הזאת ויסתמך עליה כדי להוביל מדיניות של נסיגה.
****
למה ההחלטה בוטלה?
כאמור, ההחלטה נועדה לקבוע קווים אדומים כדי להתמודד עם הלחץ האמריקאי
הצפוי. אולם כאשר שר החוץ אבא אבן הציג לאמריקאים את ההצעה, הם התקשו להאמין ולא
הבינו את הנכונות הישראלית לסגת. אפילו קיפניס, בספרו, מצטט את אבא אבן:
"ראיתי שראסק, גולדברג ועמיתיהם אינם מאמינים כמעט למשמע אוזניהם. הנה למחרת
ניצחונה מביעה ישראל נכונות לוותר על רוב הישגיה תמורת התנאי הפשוט של שלום
קבע". מרגע שהתברר שמטרת ההחלטה – התמודדות עם הלחץ האמריקאי, אינה רלוונטית
כי אין לחץ אמריקאי ולא ציפיה אמריקאית לנסיגה, ההחלטה הפכה לבתי רלוונטית לחלוטין.
הממשלה שהחליטה עליה התעלמה ממנה והחלה ליישב את הגולן. ולאחר ועידת חרטום, היא
ביטלה אותה.
בע' 59 בספרו, הציג אריה שלו את החלטת 19.6. בעמוד הבא, ע' 60, הוא
תיאר את ביטולה. "בישיבת הממשלה ב-31 בדצמבר 1967 אמר השר גלילי כי 'כל חברי
הממשלה הגיעו לכלל הכרעה, שלא נוכל להחזיר את רמת הגולן לשלטון סוריה וכי הגבול
הבינלאומי לא יכול להיות גבול השלום', והוסיף: 'אני רוצה שנפטור עצמנו מהחלטת 19
ביוני לגבי מצרים וסוריה'. ראש הממשלה [לוי אשכול א.ה.]אמר: 'בסוריה – שינינו העמדה'".
על אף ביטול ההחלטה הן באופן מעשי והן באופן פורמלי, חלק משרי הממשלה
שתמכו בה, חשו לאורך זמן חרטה על עצם קבלת ההחלטה הנמהרת. שנה טרם מותו אמר יגאל
אלון שהחלטת 19 ביוני הייתה החלטה "אווילית" והוסיף: "אני מצטער
שהרימותי ידי עליה".
****
בספרו האוטוביוגרפי "אבני דרך", כתב משה דיין: "לאחר ועידת ח'רטום ביטלה ממשלת ישראל את
החלטתה מיום 19 ביוני על נכונותה להיסוג תמורת שלום לגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה.
עמדתה החדשה קבעה כי לא תחזור לקווים הקודמים אף באחד מן הגבולות" (ע' 680).
לכאורה, עדותו של דיין סותרת הפרוטוקול
שציטט אריה שלו, כיוון שלטענת דיין בוטלה ההחלטה גם בנוגע למצרים ולא רק לסוריה. את הסתירה הזאת מיישב ההיסטוריון יואב גלבר, במחקר שערך על ההחלטה
הזאת.
פרופ' גלבר הוא אחד ההיסטוריונים החשובים והמובילים בישראל, העורך
מחקר מונומנטלי על העשור שאחרי מלחמת ששת הימים. בגיליון האחרון של
"האומה", הוא פרסם את המחקר על החלטת 19 ביוני 1967. במחקר, ממוטט גלבר
את המיתוס, כלשונו, שנוצר סביב ההחלטה הזאת. השורה התחתונה של המחקר, הוא שמדובר
בהחלטה לא כל כך חשובה, לבטח לא תכנית שלום ולא הצעה שהוצעה למדינות ערב. הייתה זו
החלטה טקטית בלבד, ערב יציאתו של אבא אבן לארה"ב, "אפיזודה ביחסי ישראל
עם ארצות הברית ולא נקודת מפנה היסטורית סמלית בסכסוך הישראלי ערבי".
בהתייחסו לספרו של קיפניס כתב גלבר: "אין מדובר איפוא ביוזמת שלום ישראלית,
שהוצעה למדינות ערב ונדחתה על ידן, אלא בניסיון לתאם עמדות בין ישראל וארצות
הברית, שהוא דבר אחר לגמרי. לא הייתה זו דרמה כפי שמתארים אותה חוקרים
אחדים".
שני דברים מהותיים חידש לי גלבר במחקרו. האחד, הוא שכאשר הוצגה ההצעה
לממשלה היא אמנם התקבלה, אך ברוב של 10:9, על חודו של קול. דיין, שתמך בהצעה, ביקש
לקיים הצבעה נוספת, כדי שההחלטה תתקבל פה אחד ויהיה לה תוקף רב יותר במגעים עם
ארה"ב. הוקם צוות ניסוח בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה יעקב הרצוג,
ובהצבעה הסופית הצטרפו לתמיכה בה גם השרים המתנגדים.
כאמור, ההחלטה התקבלה ערב יציאתו של שר החוץ לארה"ב. כעבור
חודשים אחדים, ערב יציאתו של ראש הממשלה לארה"ב בינואר 1968, ההחלטה הנוגעת
לסוריה בוטלה. הדבר השני שלמדתי מהמחקר של גלבר, הוא שההחלטה כולה, כולל בנוגע
למצרים, בוטלה באופן רשמי וסופי ב-31 באוקטובר 1968. ההחלטה הזאת נמסרה לאמריקאים
ונאמר בה ש"סיכומים אלה של הממשלה באים במקום ההודעה מ-19.6.67".
יגאל אלון היטיב להגדיר את ההחלטה ההיא – איוולת. אך יש לציין
שהממשלה, אותה ממשלה, התעשתה. חצי שנה לאחר קבלת החלטת האיוולת היא ביטלה אותה,
וכעבור עשרה חודשים נוספים היא ביצעה לה וידוא הריגה.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
