* בערך שליש מבנות הציונות
הדתית מתנדבות לצה"ל. למה מתנדבות? כי הן פטורות על פי חוק. לא זו בלבד שהן
פטורות, העמדה המסורתית של קהילתן (זולת הקיבוץ הדתי) שוללת מכל וכל את גיוס
הבנות, עד כדי הצגתו כמנוגד למצוות הדת, כביכול. ועדין תקפה ההחלטה השערורייתית של
הרבנות הראשית נגד גיוס בנות.
רוב בנות הציונות הדתית שאינן משרתות בצה"ל מתנדבות לפחות לשנה
ולעתים קרובות לשנתיים של שירות לאומי, לרוב שירות איכותי, שהתרומה בו לחברה
הישראלית אינה נופלת מהתרומה בשירות הצבאי.
אם יש אופציה כזו, מה גורם לכל כך הרבה בנות דתיות ללכת נגד הזרם,
ובקהילה שמרנית לא פשוט ללכת נגד הזרם, ולהתנדב לצה"ל? לא רק הרצון לתרום –
הרי יכלו לתרום גם בשירות לאומי, אלא הרצון להשתלב, להיות חלק אמתי של החברה
הישראלית.
יצא לי לפגוש בנות דתיות רבות לקראת גיוס לצה"ל, שהרציתי בפניהן
במכינה הקדם צבאית לבנות דתיות "צהלי", במדרשה לבנות דתיות לפני גיוס
בעין הנצי"ב ובמדרשת השילוב בגולן. ממש לא מדובר ב"דתיות לייט",
ב"חפיפיניקיות". להיפך, לפחות חלקן אדוקות ורציניות מאוד באמונתן ובאורח
חייהן הדתי.
זהו ביטוי אחד מרבים, לשינוי המהפכני המתחולל בציונות הדתית – יותר
היפתחות לחברה, פחות הסתגרות מגזרית ומהפיכה פמיניסטית חסרת תקדים.
סרן תמר אריאל, נווטת הקרב הדתיה הראשונה, שנהרגה באסון בנפאל, אמרה
בראיון שאינה רוצה להיות סמל של הציונות הדתית, אבל מן הראוי שהיא תאומץ כסמל,
כמודל לחיקוי. צעירה דתיה שהתגייסה לתפקיד מחייב ביותר, חתמה 9 שנות קבע, הצטיינה
כנווטת וכמפקדת, הצטיינה באינספור גיחות מבצעיות במלחמת "צוק איתן" ורק
בשל נסיעתה לטיול לא ייצגה את יחידתה כמצטיינת בסוכת הרמטכ"ל. תמר אריאל היא
סמל לשינוי בציונות הדתית וראויה לשמש מופת לבנות דתיות לאומיות שתלכנה
בעקבותיה.
יהי זכרה ברוך!
* באסון ההימלאיה נספו ונפצעו תיירים ממדינות רבות, אך רק ישראל יצאה
מגדרה במשלחות חיפוש ומשלחות רפואית כדי לסייע לאנשיה. הסיבה לכך, היא שישראל היא
חברה סולידרית יותר, המבוססת על הערך היהודי העליון – ערבות הדדית; כל ישראל ערבין
זה בזה. את זה אי אפשר לקנות בזול בסופרמרקט בברלין.
* כל מי שיורד מן הארץ, עושה זאת למען ובשם
ה"אני", תוך שהוא מוותר על ה"אנחנו" ועל היותו חלק מן ה"אנחנו".
ולכן, מן הראוי שלא יעטוף את החלטתו באכפתיות, כביכול, ל"אנחנו". אם חשוב
לו להשפיע על ה"אנחנו", שיישאר חלק מן ה"אנחנו". אם הוא בחר אחרת,
זו זכותו, אבל שיפסיק להטיף. ובטח שלא יעשה פרובוקציות מכוערות, כמו הטפה לירידה המונית
ודווקא לגרמניה, יכנה ירידה כ"עליה" וכו'. אגב, ה"אני" הוא חשוב
ביותר. ה"אנחנו" בנוי מהרבה "אני"ים. אולם הוא בנוי ממי שבחרו
ליצור זהות בין ה"אני" וה"אנחנו"; שקשרו את גורלם ל"אנחנו",
ללא תנאי ובלי להתייחס ל"אנחנו" כאל כספומט.
* נרקיסיזם הוא אהבה עצמית חולנית, המתבטאת באנוכיות קיצונית ושחצנות
יהירה. כל כך אופייני, שמצית קמפיין הירידה לברלין נקרא נרקיס.
* הטייקונים המאיימים שלא ישקיעו בארץ אם יעלו המסים, או שיוציאו את
החברות שלהם לחו"ל אם ידרשו להעביר תמלוגים גדולים יותר למדינה, אינם טובים
יותר מאלה המטיפים לירידה מן הארץ בגלל יוקר המחיה. זה אותו סוג של ישראליות
אגואיסטית, ישראליות על תנאי.
* ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
כל מי שמאמין בכך, בהכרח מאמין שארץ ישראל אינה שייכת ליצחק תשובה או
למשפחת עופר.
ולכן, ברור שאוצרות הטבע של א"י, השייכים לכולנו, אינם עסקם
הפרטי של אותם טייקונים.
ועדת ששינסקי א' שעסקה ברווחי הגז, יצרה איזון סביר בין הרווחים
מאוצרות הטבע של א"י שישתלשלו לכיסו של תשובה לתמלוגים שעם ישראל יוכל ליהנות
מהם לצרכי חינוך, רווחה וביטחון. יש לציין את שר האוצר לשעבר שטייניץ שעמד בלחצים
כבירים של תשובה ומקורביו ולא ויתר על האינטרס הלאומי. בכך הוא נהג כפי שר צריך
לנהוג – כנאמן האינטרס הלאומי. גם ועדת
ששינסקי ב', במסקנותיה הראשונות, הציעה מסלול סביר של תשלום תמלוגים בסך 57%
לציבור. אלא שששינסקי לא עמד בלחץ הברוטאלי של משפ' עופר והתקפל. כנראה הוא לא סמך
על יכולת העמידה של יאיר לפיד על האינטרס הלאומי.
* שר האוצר אמר בעת הגשת מסקנות ועדת ששינסקי,
לבחינת חלקה של המדינה ברווחים מאוצרות טבע: "מודע היטב לניסיונות להלך אימים
עלינו ועל הציבור, ולאיים בסגירת המפעלים או פיטורי עובדים. הניסיונות אלו לא יצליחו".
הם כבר הצליחו.
* בעקבות משבר הקפיטליזם ב-2008, המחאה החברתית ב-2011 ומסקנות ועדת
טרכטנברג, דומה היה שהממשלה נוקטת בצעדים לריסון כלכלת הג'ונגל הדרוויניסטי
ולשיקום חלקי של כמה ממרכיבי מדינת הרווחה. לא שהיא מאמצת את דרכו החברתית כלכלית
של ז'בוטינסקי, שלא לדבר על דרך סוציאל דמוקרטית, אלא שהיא ממתנת את דרכה, מתקנת
כמה מקלקוליה.
תקציב המדינה החדש מסמן חזרה של הממשלה לסורה, לדרכו המסורתית של
נתניהו במיטוט מדינת הרווחה הישראלית. דווקא לאחר גילויי הסולידריות החברתית
הנפלאים של הציבור הישראלי במלחמת "צוק איתן", הממשלה נוקטת במדיניות
נוגדת סולידריות.
נתניהו לא למד דבר.
* אני שותף לקבוצה הפועלת לקידום אזורי בתחומי החברה האזרחית בגליל
המזרחי, ברוח הקואופרציה. אחד הנושאים בהם אנו עוסקים הוא שילוב אזורי עם היישוב
הבדואי טובא זנגריה (היישוב הערבי היחיד באזור). מספר חברים בקבוצה הם מטובא.
הדיונים בנושא הניבו רעיון של הקמת מכינה קדם צבאית לבדואים המתגייסים לצה"ל,
מתוך רצון להגביר את אחוזי הגיוס לשירות משמעותי. נפגשנו עם ראש המועצה המקומית
והוא התלהב מן הרעיון ורתם אליו את ההנהגה המקומית.
צוות ההיגוי נפגש בראשית השבוע עם אנשי משרד הביטחון. המפגש הזה קידם
מאוד את הרעיון. עד שתקום מכינה תחלופנה שנים אחדות, אך בדרך לכך תהיינה יוזמות
קצרות טווח יותר, תכניות ברוח המכינה לבני הנוער בטובא.
הבדואים אינם מחויבי גיוס, אך בטובא ובשבט אל-היב מתגייסים רבים מאז
הפלמ"ח. הגברת אחוז המתגייסים, עשויה לקדם מאוד את השתלבותם של ערביי ישראל
במדינה. אנו מקווים ליצור שילוב אזורי שיהווה דוגמה לשילוב ברמה הארצית.
* כאשר החלה נסיקתה של קבוצת הכדורגל בני סכנין, היא עוררה אהדה בקרב
יהודים רבים, ואני בתוכם, בתקווה שהיא מסמלת שילוב נאות של ערביי ישראל במדינה. כה
מצער, שבעוד הקבוצה נושאת את דגל הדו-קיום, היא פונה לקווים לאומניים. ההוקרה
לעזמי בשארה, שהנו סמל של לאומנות קיצונית הנלחמת נגד קיומה של מדינת ישראל תוך
שיתוף פעולה עם הקיצונים במחבלים, והיותו עבריין ביטחוני נמלט, חצתה את הקווים
האדומים.
התגובה למעשה צריכה להיות מחיקת כל הנקודות שהקבוצה צברה העונה בליגה.
צעד כזה יבהיר, שמי שנוקט בצעדים בלתי ספורטיביים קיצוניים, נענש באובדן הישגיו הספורטיביים.
* זו הדרך גם למאבק נגד הגזענות בכדורגל.
* הבעיה עם חנין זועבי – היא קוראת יותר מדי את גדעון לוי וב. מיכאל,
ובצורה פחות מדי ביקורתית.
* מתמחה ערבי בביה"ח "ברזילי" התנדב לדאעש ונהרג
בקרבות בסוריה. נראה לי שהמודל שלו לחיקוי היה הרופא ברוך גולדשטיין.
* הרשתות החברתיות הומות מהשתלחות מתלהמת של גורמי ימין בנשיא המדינה
ראובן ריבלין. כנראה שהם לא אוהבים ז'בוטינסקאים מובהקים. לא בכדי בני בגין נפלט
מרשימת הליכוד. סביר להניח שמנחם בגין היה מוקע בידי אותם אנשים, שלא לדבר על
ז'בוטינסקי.
* אילו יצחק רבין נרצח בידי מחבלים פלשתינאים, לא היה מקום, לדעתי,
ליום זיכרון ממלכתי לזכרו. הוא היה חלל נוסף במערכות ישראל, וראוי היה לציין את
זכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לצד כל חללי צה"ל, מטוראים ועד אלופים
(חמישה אלופים נפלו במערכות ישראל) ולצד כל נפגעי פעולות האיבה.
לכן אני מתנגד גם ליום הזיכרון הממלכתי לזכרו של רחבעם זאבי, שנרצח
בידי מחבלים. לדעתי, נכון היה לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי צה"ל. לעומת
זאת, אילו נרצח בידי יריבים פוליטיים, ראוי היה לקיים יום ממלכתי לזכרו, כיום של
מסר לאומי נגד אלימות פוליטית ובעד הדמוקרטיה.
הסיבה לקביעת יום זיכרון ממלכתי לזכר גנדי, היא מעין "פרס
ניחומים" ל"ימין" על יום הזיכרון הממלכתי לזכר רבין, שהוא
"החג" של "השמאל". לא בכדי דפוסי היום כמעט זהים. אין בכך כל
טעם, כי אין כל דמיון בין האירועים.
יום הזיכרון לרצח רבין אינו יום של "השמאל". הכדורים שנורו
לעבר רבין כוונו לעבר הדמוקרטיה הישראלית, לעבר החברה הישראלית וחבל שהן
ב"שמאל" והן בקרב חלק מן ה"ימין" גימדו וכרסמו את משמעותו של
היום הזה, והפכו אותו ליום שבטי. את המעוות הזה ראוי לתקן.
גנדי הביע משאלה להיקבר לצד רעו לנשק, הקצין הבדואי סא"ל עבד אל-מג'יד ח'דר אל-מזאריב, הידוע בכינויו
עמוס ירקוני. בסופו של דבר נקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל. אני מאמין שהוא היה מרגיש
נוח יותר, אילו היינו מכבדים את זכרו יחד עם חבריו הלוחמים, ביום הזיכרון לחללי
צה"ל ומערכות ישראל. הרי כמותם הוא נהרג במערכה על עצמאות ישראל.
* אין עלבון גדול יותר לאמריקאים מהסיסמה: Yankees, go home!. סיסמה זו היא הביטוי
הבוטה של שנאת הדמוקרטיה, שנאת המערב, שנאת העולם החופשי, שנאת כל מה שארה"ב
מסמלת. זו קריאת הקרב שהלהיטה תנועת ה"שלום" שסטלין הפיץ בעולם, זו
הסיסמה של האיראנים הרואים בארה"ב את השטן הגדול. ולכן, אין תִמה שזו סיסמתו
של גדעון לוי.
Yankees, go home! כתב גדעון לוי במאמרו האחרון ב"הארץ". הסיבה לכך היא
תמיכתה של ארה"ב בישראל. מאמר רצוף בביטויי שנאה לישראל ולארה"ב ותיאור
גרוטסקי של מערכת יחסים פרברסית, שבה הענק האמריקאי משועבד לגמד השולט בו, מתעמר
בו ומהלך עליו אימים.
שנאתו היוקדת של לוי למדינת ישראל אינה חדשה וגם לא תוקפנותו כלפי כל
מי שתומך בישראל. לאחר עלייתו של אובמה לשלטון כתב לוי מאמר תחת הכותרת "אנא
בכוח" שבו התחנן בפני אובמה שיפעל בכוח נגד ישראל.
אבל למה דווקא עכשיו יצא לוי במאמר התוקפני ביותר שכתב אי פעם נגד
ארה"ב? למה דווקא עכשיו, כאשר נשיא ארה"ב מנהל בעקביות מדיניות פייסנות
כלפי האסלאם, כולל האסלאם הקיצוני? למה דווקא עכשיו, כאשר הממשל האמריקאי ביקורתי
כלפי ישראל יותר מקודמיו?
נדמה לי שאני מבין את הסיבה. בשתי מילים – "כיפת ברזל". כמו
גדר הביטחון, כך "כיפת ברזל" היא סמל למענה ישראלי שבלם אסטרטגיה
תוקפנית אנטי ישראלית אותה טיפחו הפלשתינאים לאורך שנים (גדר הביטחון, היא אמצעי
זניח יחסית בעצירת טרור המאבדים, אבל היא הפכה לסמל). "כיפת ברזל" היא
תסכול נורא בעבורם. מאחר וארה"ב מימנה את "כיפת ברזל", הם יורקים
עליה קיתונות של זעם. הם והשופר שלהם.
* מה הפלא שמכחיש השואה אבו מאזן מגדיר יהודים
כ"עדר"?
* עסקת הטיעון עם "הרב" פינטו היא אחד מרגעי השפל של
פרקליטות המדינה, שפעלה כמריונטה של עבריין צמרת. אם בית המשפט העליון אינו חותמת
גומי של הפרקליטות, עליו לבטל את העסקה.
* קציני המשטרה הבכירים שהסתופפו בצלו של פינטו, מעלו בתפקידם ובאמון
הציבור. אולם במקרה הזה, גם הניצבים הם דגי הרקק בפרשה. מדובר במי שפעל במודע
להשחתת צמרת המשטרה, כדי שיוכל להמשיך בפעולתו העבריינית באין מפריע.
* פסק הדין בפרשת "הולילנד" וגזר הדין החמור של המעורבים
בה, התוו דרך למלחמת חורמה בשוחד, שהוא אבי אבות השחיתות. ההתמודדות עם פרשת פינטו
תבהיר, האם היה זה סימן דרך לבאות, או בסך הכל פסק דין חריג של שופט יוצא דופן
ביושרו ואומץ לבו.
* בתקופת המאבק על הגולן, קיימתי מספר עימותים פומביים עם רן כהן, אז
ח"כ מטעם מרצ. המחלוקת בינינו הייתה עמוקה והוויכוח נוקב, אך הוא התנהל בכבוד
והערכה הדדית. הרגשתי שניצב מולי יריב ראוי, שעמדותיו ראויות ומנוסחות היטב והדיון
עמו היה מאתגר.
היום עימת בינינו רדיו "גלי ישראל", במלאת 20 שנה לשביתת
הרעב של ועד יישובי הגולן בה נטלתי חלק, לדיון בפרספקטיבה של שני עשורים, על המו"מ
לנסיגה מהגולן והמאבק על הגולן. הפעם, למרבה הצער, חשתי שניצב מולי יריב נלעג.
מה הסיבה לכך? העובדה שהוא ממשיך לדקלם אותם דקלומים, כאילו אסד האב
לא דחה את הצעתו של ברק לנסיגה מהגולן ובעיקר – כאילו לא קרה מאז דבר בסוריה
ובמזה"ת. הוא דקלם את המנטרה של סרבן ההתפכחות אורי שגיא, לפיה אילו נחתם
הסכם עם סוריה, היא הייתה הופכת לדמוקרטיה מערבית יציבה ושוחרת שלום. הוא באמת
מאמין בזה?
האם יש קשר בין ישראל לבין מה שקורה בעיראק, בלוב, בתימן, במצרים,
בתוניס, בבחריין? האם נסיגה מהגולן הייתה מביאה דיקטטורה של המיעוט העלאווי הרודה
ב-90% מהסורים להיפתח, להפוך לדמוקרטיה ואף ליהנות מאמון העם הסורי? אין שחר
לאשליה הזו.
* הנימוקים המרכזיים למאבקנו על הגולן היו ציוניים - זיקתנו לחבל ארץ
ישראל שאין בו סכנה דמוגרפית, השורשים ההתיישבותיים שהיכינו בגולן, הקהילה הנפלאה
שיצרנו באחד המפעלים המוצלחים בתולדות הציונות וכיבוד הריבונות הישראלית. רק לאחר
מכן היו הטיעונים הביטחוניים ודמותו של המשטר הסורי.
אולם בנושא המשטר הסורי, לעגו לנו על שאנחנו מתעקשים להבין יותר מן
המומחים, כאשר ברור שהניתוח שלנו מוטה אידיאולוגית. מסתבר שהניתוח שלנו את מהות
המשטר הסורי המעיט בחומרתו לעומת המציאות, אך לבטח היה קרוב יותר למציאות משל
ה"מומחים". דווקא הניתוח שלהם היה מוטה אידיאולוגיה. "אורות
בערפל" קרא אורי שגיא לספרו, אלא שכמו נהג המדליק אורות גבוהים בערפל, הוא
סונוור מהאורות של עצמו. אני מאמין בכנות הכמיהה לשלום שלו ושל עמיתיו, אלא
שבלשונו של דיין, האור שבלבם סינוור את עיניהם, והם לא הבחינו בברק המאכלת.
* אילו נסוגונו מהגולן סוריה לא הייתה הופכת לדמוקרטיה. אין בכך כל
ספק. אך אילו הייתה הופכת לדמוקרטיה, מה היה קורה? בבחירות ברש"פ ניצח חמאס.
בבחירות במצרים ניצחו "האחים המוסלמים" וא-סיסי שולט כיוון שהפיל אותם
בהפיכה צבאית. בבחירות בעיראק ניצחו השיעים, נאמני איראן.
השכונה שבה אנו חיים אינה מלבבת, ואין סיבה שנעצום את עינינו ונתעלם
מן המציאות.
* ביד הלשון
בשבת הקרובה תמלא שנה לפטירתו של הרב עובדיה יוסף. ביום מותו, כוסתה
ירושלים במודעות אבל ענקיות, שנפתחו במשפט: "נִצְּחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים". מיהם האראלים ואלו מצוקים הם ניצחו?
המשפט הזה לקוח מסיפור מותו של רבי יהודה הנשיא (רבי). בר קפרא העביר
לחכמים את המסר על מותו של רבי, שהתייסר בעינויי תופת טרם מותו. הוא לא היה מסוגל
להוציא מפיו את המילים – רבי נפטר. הוא אמר: "ניצחו אראלים את המצוקים וארון
הקודש נשבה".
האראלים הם העליונים, המלאכים. הם רצו את רבי אצלם. המצוקים הם
החכמים, שרצו את רבי בקרבם. לאורך זמן ניטש ביניהם המאבק. המאבק הזה הוא ייסורי
גסיסתו של רבי. ארון הקודש שנשבה, הוא רבי יהודה הנשיא, שעבר מידי המצוקים לידי
האראלים.
בתגובה לדבריו, הגיבו חכמים בשאלה: "נחה נפשו?" השיב בר
קפרא: "אתם אמרתם ואני לא אמרתי".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
