דברים באירוע הוקרה לסמי בר לב, קצרין העתיקה 22.10.14
כמה אנשים יכולים להביט אחורה בגאווה, ולדעת שבמו
ידיהם הקימו עיר ואם בישראל? קצרין היא מפעל חייו של סמי בר לב. יש מעט אנשים
היכולים להציג רקורד כזה, תרומה גדולה כל כך לא רק לגולן, אלא למדינת ישראל.
ופתאום, באמצע תנופת העשיה, בעיצומה של קליטת העליה הגדולה והמבורכת
מחבר העמים שתרמה כל כך לקצרין, נקלענו למאבק על עצם קיומנו, קיום מפעל ההתיישבות
בגולן. איך זה יתכן? פתאום סמי הבנאי מצא את עצמו כסמי הכבאי, כמי שנאלץ לשנות את
כל סדר העדיפויות, מסדר יום של יצירה ובניה, לסדר יום של ניסיון לכבות את התבערה
שהציתה ממשלה בישראל.
המאבק על הגולן היה קשה מאוד לסמי והשפיע
עליו לרעה. סמי לא יכול היה לעכל את עצם העובדה שממשלה ישראלית מנסה להחריב את מפעל
חיינו ולקח זאת כעלבון קשה, ברמה האישית ביותר.
לא אחת, סמי חלק על הקו של המאבק, אותו
התוותה הנהלת הוועד, שלא היה מספיק לוחמני, בעיניו. הוא התקשה להתחבר לדרך הממלכתית, שאנו ראינו בה גילוי של אחריות
לאומית, אך בעיניו היא נראתה לעתים כחולשה. האמת היא, שאז וגם היום, לא ידעתי האם
ועד כמה הוא באמת סבר שיש לפעול אחרת, או שהוא הוציא כך את מה שרבץ על לבו, כפי
שרבץ על לב כולנו. אולם לא אחת הוא היה בלתי צפוי בישיבות הוועד, עד שלפני כל
ישיבה שאלנו את סמי בחיבה, האם הוא זכר לקחת היום את הרטלין?
בתקופת המאבק על הגולן, שבו שירתתי כדובר
ועד יישובי הגולן, עבדתי עם סמי בקשרי עבודה יומיומיים. סמי לא אהב, בלשון המעטה, את
ה"לוּק" הקיבוצניקי שלי, שלדעתו לא הלם את תפקידי כדובר (בחתונה שלי הוא
ראה אותי לראשונה עם חולצת כפתורים ואמר לי: "אתה רואה? ככה אתה צריך ללכת לעבודה"),
אך יצרנו בינינו קשרי עבודה וחברות טובים וחמים.
אני רוצה לספר שלוש אנקדוטות מתקופת המאבק. מפגש עם השר משה שחל,
בלשכתו בחיפה. "העיראקי", כינה סמי את בן עדתו. ישבנו, ודיברנו, והעלינו
את טענותינו המלומדות, ואז שחל החל להשיב באריכות ואנו חשנו שערפל של מילים ריקות אופף
אותנו ומציף את החדר. פתאום, באופן בלתי צפוי, קטע סמי את דברי השר בצעקה:
"תגיד, אתה מודע לכך שאנחנו יושבים בגולן כבר 25 שנים? מתי המפעל הזה יהיה
בלתי הפיך? אחרי 30 שנה?! אחרי 40 שנה?! אחרי 50 שנה?!" שחל החוויר והחל
לגמגם, "לא... לא... מה פתאום. אחרי 50 שנה?", כמי שפתאום קולט על מה מדובר.
הסיפור השני הוא מהפגנה בצומת גולני. אנו הקפדנו להפגין רק על פי חוק
ובהתאם לתנאי הרישיון, ובמיוחד הקפדנו לא לחסום כבישים, כדי לא להרגיז את הנהגים
שמחר נידרש לקולם במשאל העם. קהל האלפים מילא את הרחבה והאזין לנואמים. ולפתע –
סירנות וצעקות רמות. צומת גולני נחסם. מי זה הפוחז שהפר את המשמעת? במהרה התברר,
שהיה זה ראש המועצה המקומית קצרין בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, עם עוד מפגינים
אחדים. בתוך דקות פונה הצומת וסמי נלקח אחר כבוד למעצר. בתוך זמן קצר סמי שוחרר, וחזר
אלינו כשפניו זורחות, כמי שקיבל זה עתה טלפון מאראלה.
הסיפור השלישי והאחרון הוא משביתת הרעב בגמלא, לפני עשרים שנה בדיוק.
19 יום נמשכה השביתה, ונהנתה מסיקור חסר תקדים. יומיים שלושה לפני סופה, פשטה
שמועה – סמי חש ברע. בתוך דקות הגיע אמבולנס, סמי הושכב על אלונקה. אבל מה שהיה חשוב
יותר מהאמבולנס והאלונקה, היו צלמי העיתונות וקול צקצוק מצלמותיהם. כולנו היינו
אחוזי דאגה, אבל הפעם דובר ועד יישובי הרגיש שקיבל זה עתה טלפון מאראלה. עוד באותו
ערב חזר אלינו סמי, אחרי שחוזק בכמה אינפוזיות, והמשיך את השביתה עד תומה.
כל זה מאחורינו, והיום שוב מעיינינו אינם למאבקים אלא לבניית הגולן.
כל מה שאנו יוצרים היום, בנוי על המסד שבנו הראשונים. ואין מי שתרם לבניין הזה כמו
סמי בר לב, סמי הבנאי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
