* כאשר
במשך ארבעה חודשים וחצי ערביי ירושלים מתפרעים והמשטרה מגלה חוסר אונים ואינה מצליחה
להשליט את הריבונות, פיגוע קטלני היה רק שאלה של זמן.
* חרפה! בבירתה של מדינת ישראל הריבונית,
ילדים יהודים מפוחדים מצטופפים בחדר אחד בגן, כאשר על הגן צר אספסוף המיידה בהם
אבנים וזיקוקים. מדינת ישראל קיימת במידה רבה כדי שתופעה כזאת לא תוכל להתקיים. זו
תוצאה ישירה של אוזלת היד שמדינת ישראל מגלה כבר למעלה מארבעה חודשי פרעות בבירה.
תוחזר ריבונות ישראל לבירת ישראל!
* מאמרו התורן של גדעון לוי הוא הצדקת רצח
התינוקת בפיגוע הדריסה והאשמת ישראל, כמובן. הוא נדהם מן הסובלנות של ערביי
ירושלים, שמפגעים כל כך מעט.
* יהודה בן מאיר פרסם ב"הארץ"
מאמר תגובה מצוין לפשקוויל ההסתה האנטישמי הנורא של ב. מיכאל, באותו עיתון, שבו
השווה את הפוגרום בקישינב לפעולות צה"ל ב"צוק איתן", וההשוואה היא
כמובן לרעת צה"ל. "דרושה מידה רבה של מחשבה מעוותת, או סתם רשעות — ובמקרה
זה כנראה שניהם גם יחד — כדי לערוך השוואה אווילית, מגוחכת ומופרכת כזאת",
כתב בן מאיר.
הבעיה במאמרו של יהודה בן מאיר, היא שהוא מדקלם
את הנראטיב הציוני כאילו יהודי קישינב לא ירו טילים על האוכלוסיה המולדובית ולא חפרו
מנהרות תופת ליישובי הסביבה.
* הנחיתי מפגש מרתק עם בן דרור ימיני ב"בית
איל" שבאשדות יעקב, עם צאת ספרו החשוב והמצוין "תעשיית השקרים".
בין מי שתקף אותו על כך שהוא מאמין בשלום, מטיף לשלום ותומך בפתרון שתי המדינות
לשני עמים, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט, ביוזמת ז'נבה ואפילו בתכנית הערבית
ושולל את ההתנחלויות, לבין מי שתקף אותו על כך שבמקום להתעסק במה שגורם לשנאה
נגדנו – אקיבוש הקולוניאליסטי וההתנחלות הבלתי חוקית הוא משחית את זמנו על התמודדות
עם התוצאה הישירה של אקיבוש, רובו המכריע של הקהל התרשם מאוד מאדם אמיץ וישר, שערך
מחקר יסודי ביותר, טעון בעובדות מוצקות וממוסמכות, המפריך את טיעוני קמפיין
הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולא משאיר מהם אבן על אבן.
אלא שעם כל ההערכה לבן דרור ולפועלו (כבר
עשר שנים הוא מקדיש את עיקר זמנו ופעלו להתמודדות עם קמפיין הדה-לגיטימציה והשקרים
ואף עזב למענו את מטה לחמו העיקרי – מקצוע עריכת הדין), אי אפשר לכבות שריפה
באמצעות כפית מים. יש צורך במאה בן דרור ימינים ובכך שמדינת ישראל תתייחס לקמפיין
הדה-לגיטימציה כאיום אסטרטגי על המדינה, ותיערך בהתאם.
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך ומעט מן
האמת דוחה הרבה מן השקר. אבל זה מעט מדי.
* גורמים שונים בפוליטיקה הישראלית פועלים
במרץ להכחשת ההכחשה; לטיהור שמו של מכחיש השואה אבו מאזן. רק לאחרונה קראנו זאת גם
כאן, ברשימה של רון וייס, פרקליטו של השטן. ב-"7 ימים" מופיעה כתבה
חשובה מאין כמותה של רונן ברגמן, המבוססת על מחקר יסודי שערך המזרחן ד"ר אדי
כהן, שקרא את הדוקטורט של אבו מאזן וספרים נוספים שכתב. הוא מוכיח שמדובר במכחיש
שואה קלאסי.
המסר המרכזי של אבו מאזן הוא שמי שעמדה
מאחורי השואה היא התנועה הציונית, בשיתוף פעולה עם הנאצים, כדי להביא להקמת המדינה
היהודית. הוא גם טוען שהמספר "המנופח" של הנספים הוא מזימה ציונית לאותה
מטרה. חטיפת אייכמן והוצאתו להורג, למשל, נבעה מכך שהוא עמד לחשוף את האמת על
הציונים שעמדו מאחורי השואה וכו' וכו'. הדוקטורט שלו הוא התאוריה הזאת, אך הוא חזר
עליה גם בספריו האחרים. על עטיפת הספר שבו פרסם את התאוריה, מופיע תצלום של חייל
ישראלי חבוש קסדה ועליה מגן דוד ולצדו חייל נאצי ועל כובעו צלב קרס. הספר יצא מאז
שנות ה-80 במספר מהדורות, האחרונה שבהן ב-2011.
* הכחשת השואה אינה "טעות"
מחקרית. זוהי מזימה פוליטית, הרוקחת מאז השואה שקר פנטסטי, מתוך מניע אנטישמי.
המניע הוא מניעת הקמתה של מדינה יהודית ולאחר מכן – השמדתה של המדינה היהודית.
התאוריה יוצאת מנקודת מוצא (חסרת שחר) שמדינת ישראל קמה בגלל השואה. אם לא הייתה
שואה – מאליה מתבטלת ההצדקה של הקמת המדינה. אחד הענפים המרכזיים בהכחשת השואה היא
החיבור של הציונות עם הנאציזם, בשיתוף פעולה ביניהם להשמדת יהודים, כדי לזרז את
הקמת המדינה, ולאחר מכן בטיהור אתני וג'נוסייד נגד הפלשתינאים, כפי שאבו מאזן טען
בנאומו בעצרת האו"ם החודש.
* בהכנת ה"מחקר", הפעיל אבו
מאזן את אש"ף וגורמים מזרח גרמניים ואחרים. כלומר, מדובר כאן בתעשיית שקרים
אנטישמית ממדרגה ראשונה.
* בספר אחר שלו, "הציונות ראשית
וסוף", הוא כתב משפט המסביר את הקשר בין הכחשת השואה למלחמתו לדה-לגיטימציה של
ישראל: "הציונות החלה את דרכה כזרה והיא תסיים את דרכה כזרה. היא נראתה לנו
כגזירת גורל. היהודים הם קורבנותיה וגם אנו קורבנותיה. אנו והיהודים נדאג להביא את
קיצה של הציונות".
* זה הפרטנר שלנו. זאת מטרתו. זאת מטרת
ההסתה שלו נגד ישראל. וזו מטרתו גם במו"מ שהוא מקיים עם ישראל.
* בכתבה ב"ידיעות אחרונות"
הופיעה תמונה של ספינת המעפילים "מדינת היהודים". זו הספינה שבא העפיל
אבא שלי לא"י. הספינה נתפסה בידי הבריטים והמעפילים גורשו לקפריסין. לאחר
חודשים אחדים, אחרי כ"ט בנובמבר, הילדים מתחת לגיל 18 שוחררו, וכיוון שהוא
היה בן 18 פחות 15 יום, הוא עלה, היישר לקרבות מלחמת השחרור.
מדינת היהודים קמה והייתה לעובדה והיא
הצלחה אדירה. ניצחון גדול של הציונות, התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית,
ששמה קץ לעוול ולסבל הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. 6 מיליון יהודים חיים היום
במדינת ישראל. למרות ספין מתבכייני המילקי המטיפים לירידה לארץ המרצחים, הירידה מן הארץ קטנה יותר מכפי
שהייתה אי פעם, והיא קטנה בהרבה ממימדי העליה מארצות הרווחה.
מי שבאמת שיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת
היהודים, היה מנהיג הפלשתינאים – המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. המופתי, ממשיכו
ערפאת וממשיכו אבו מאזן מסרבים להשלים עם קיומה של המדינה היהודית, וממשיכים להמית
על עמם אסון אחרי אסון.
* "מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על
עצמי" – אותו "שיר הסלפי" שעורר מחאת הורים מוצדקת ביותר נגד הפסטיגל,
ראוי להיות ההמנון של קמפיין הירידה לברלין. נרקיסיזם אגואיסטי, ניהיליסטי, ציני.
התרוקנות מערכים ואובדן דרך.
* המשורר משה טבנקין, כתב לפני כ-45 שנה שיר
נפלא, תגובה נבואית לקמפיין הירידה לברלין. "בבגוד באדם דרכו - מארבע רוחות
העולם רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ; מערה יער אטום, שחללו בלוי, שעיגולו
חתום, שעפרו קלוי. שאין בו אבן על אבן. שאין בו ענף לקושש. שאין בו פחמי כיריים.
אין בו לחם, אין אש, אין מים. שבו יש מלוא חופניים רק אפר".
* מחאת הצומי – הנרקיס שחולל את הקמפיין הדוחה לירידה לארץ
המרצחים שהמילקי בה עולה כמה אגורות פחות מבמולדת, מיצה את הצומי וחוזר לארץ לקצור
את הפירות. היכונו לראיונות, עמודי שער, כותרות בנוסח: "שובר שתיקה"
וכו'. הכינו את השקיות.
* מבצע הפיגוע בקנדה הוא מוסלמי. מי שמופתע
- שיקום.
* מתוך דיון בפייסבוק: "נתניהו חייב לעוף
הביתה או לאלף אלפי עזאזל, מה שיבחר. נתניהו מתנהל כאנטישמי ממושמע ומובהק. היחיד הראוי
היום להנהיג את המדינה הוא פייגלין... אין כאן מה לחשוב, יש עובדות המדברות בשטח. מי
שנותן טיפול רפואי לטרוריסטים (כולל מסוריה), מי ששותק על רקטות מעזה, מי שמפקיר גופות
חיילים בשטח, מי שלא מחסל לחלוטין את החמאס והרשות ה"פלסטינית" שהומצאה בכדי
להשמיד את העם היהודי, מי שמפקיר את ביטחון העם היהודי בתוך מדינת ישראל (אלפי פיגועים
בחודשים האחרונים), מי שמפקיר את הר הבית ונותן למוסלמים לשהות שם, מי שאינו מבטל את
הסכמי אוסלו הארורים הוא אנטישמי. אני מדבר עובדות אם זה נעים לאוזן או לא... אני לעולם
לא אתמוך באנטישמי כמו נתניהו שמפקיר את ביטחונם ודמם של העם היהודי בישראל"
וכן הלאה וכן הלאה.
ולמה אני מצטט את דברי ההסתה המתלהמים
הללו? כיוון שזה לא סתם פרופיל בפייסבוק. זה הפרופיל האופייני של מתפקדי פייגלין,
המנסים לבצע השתלטות עוינת על הליכוד. הרי ברור שהכותב, כמו רובם המוחלט של תומכי
פייגלין, מעולם לא חלם להצביע לליכוד. אך הם התפקדו לליכוד, כדי להשתלט עליו.
בבחירות האחרונות, מפלגה שרצה עם מצע
פייגליני ("עוצמה לישראל") לא עברה את אחוז החסימה. הרעיון של פייגלין
הוא להשתלט על הליכוד, בהנחה שמטילי פתק מחל ימשיכו להצביע כהרגלם למותג ויעניקו
לו את השלטון. אבל הוא טועה טעות חמורה. אם פייגלין יעמוד בראש הליכוד, יקום ליכוד
אחר, והליכוד של פייגלין יעבור את אחוז החסימה כמו "עוצמה לישראל".
* מה רוצים יאיר לפיד וציפי לבני? שיחודש
המו"מ עם הפלשתינאים? יחודש. אין על כך מחלוקת. שגם ייצא ממנו משהו? נו,
באמת... מה יצא מהמשאים והמתנים שציפי לבני ניהלה, הן בממשלת אולמרט והן בממשלת
נתניהו?
* בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5
באוקטובר 1995, הציג יצחק רבין את תכניתו המדינית והקווים האדומים שלו במו"מ
על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו
קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי
השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה
ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות
ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של
המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם
נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני
מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם
ביהודה ושומרון". זוהי מורשת רבין.
ב-1.11.14, ארגון "ישראל
יוזמת", בהובלת יובל רבין, יקיים עצרת בכיכר רבין, שהמסר שלה הוא דבקות
במורשת רבין. אלא שמורשת רבין שתוצג בו היא אולי מורשת יובל רבין, אך לבטח לא
מורשת יצחק רבין. האמת היא, שההבדלים בין המסרים לא כל כך גדולים – מילה פה, מילה
שם. זו מורשת יובל רבין: גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו הקווים שהיו
קיימים לפני מלחמת ששת הימים. נחזור לקווי 4 ביוני 1967. בראש ובראשונה ירושלים
תחולק. ישראל תיסוג מבקעת הירדן. תמורת השארת גושי ההתיישבות, ישראל תיסוג משטחים
ריבוניים שלה בתוך הקו הירוק. נקפיא את הבניה בגושי היישובים, והלוואי שיעשה בהם
מה שנעשה בגוש קטיף, גם ביהודה ושומרון.
* מי שראה את החיבוק החם שבו קיבלו הוריה
של תמר אריאל את איתן עידן, המטייל שקיבל את ההחלטה הקשה והאכזרית, אך מחויבת
המציאות להשאירה מאחור, יידע אצילות מהי.
* אילו הרב חיים אמסלם היה נבחר לרב הראשי
לירושלים, היתה בכך בשורה גדולה של הרבנות לחברה הישראלית. אמסלם מגלם יהדות
שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. הוא מייצג את דרכה של יהדות המזרח, בטרם הלכה
שבי אחרי הליטאיות. כצפוי, הוא לא נבחר. מה שהיה הוא שיהיה.
* מהי היהדות? ספר התועבה "תורת
המלך" מציג יהדות גזענית, קסנופובית, מסתגרת ופנאטית. ספי רכלבסקי,
ב"חמורו של משיח" ובמאמריו מציג בדיוק אותה יהדות. ויש להם על מה
להתבסס. אם זו היהדות שרוצים להציג, ניתן בתוך אוקיאנוס המקורות למצוא לכך
תימוכין.
"היהדות שלא היכרנו", ספרה החדש
של יוכי ברנדס, שבעיקרו הנו קובץ מאמריה ב"ישראל היום", מציג יהדות אחרת
לגמרי. יהדות חופשית, פתוחה, נאורה, צודקת; תורת חיים. וכל דבריה מעוגנים היטב
במקורות ישראל. יוכי היא פרשנית מקורית ונועזת, אך פרשנותה נעוצה במקורות עצמן. על
כריכת הספר מופיע איור של יוכי, בדמותו של שרלוק הולמס, המתבוננת בזכוכית מגדלת
בספר קודש יהודי. ואכן, פה ושם היא באמת ביצעה עבודה בלשית (או ארכיאולוגית) כדי
להגיע למסקנותיה. אולם יש משהו מטעה באיור, כאילו כל פרשנותה חתרנית, שרק בזכוכית
מגדלת של בלש ניתן להגיע אליה. במידה רבה, דווקא פרשנויות הפוכות, חלקן שהפכו
מקובלות כאילו הן הן "היהדות", הרבה יותר חתרניות.
יוכי ברנדס אינה מציגה את היהדות באופן
אפולוגטי, כנופת צופים. היא מבקרת, היא שוללת, התמונה שהיא מציגה אינה ורודה. אך
היא מציעה אלטרנטיבה מתוך היהדות, ומתוך אהבת היהדות, והכרתה לעומקה.
כבת למשפחה חרדית שהפכה חילונית, היא אינה
מפנה עורף למורשתה המשפחתית. היא מבקרת אותה, אך היא קשורה אליה בעבותות אהבה.
היהדות החרדית בבית אביה, פתוחה הרבה יותר מהיהדות החרדית שאנו מכירים היום.
ספרה של יוכי ברנדס ציוני מאוד, כתוב בלהט
ציוני שאינו מקובל במיליה הספרותי הישראלי. היא תוקפת בשצף קצף את הפוסט ציונות
ואת השקר המציג סתירה, כביכול, בין מדינת לאום יהודית לבין דמוקרטיה.
הספר מחולק לחמישה שערים, ובכל שער שורה
של מאמרים העוסקים בנושא מסוים: תיקון עולם, דת ומדינה, מעמד האישה, ישראל והעמים,
חגים וזמנים. הספר רהוט, קריא ומזמין ואני ממליץ עליו בחום.
* איתן הבר במאמר ב"7 ימים":
"41 שנה הוא סוחב על גבו את הצלב של 'מלחמה שאף פעם לא די לה' כדברי
המשוררת". המשוררת היא יהודה עמיחי.
* ביד הלשון
בן גוריון לא הבין מה כל כך הצחיק את הקהל
בנאומו בעצרת בחירות. בסופו של דבר מנהל לשכתו יצחק נבון אזר עוז, בלע את רוקו
והסביר לו בדחילו ורחימו מה שמע הקהל, כשהוא דיבר על מרוץ הזיון ותקף את
בריה"מ על שהיא מזיינת את נאצר.
מסתבר שכבר בשנות ה-50, הזיון כיחסי מין
גבר בנוק אאוט על הזיון כחימוש, בוודאי בקרב קהל צעיר.
היום אף מנהיג לא ינאם על מרוץ הזיון, לא
ידבר על כלי זין ואפשר לומר שהשימוש במילה זיון לענייני תחמושת כמעט חלף מן השפה
העברית. כמעט, אמרתי, כי אנו עוד נוהגים להשתמש בו בבניין פועל, לביטויים כמו שוד
מזוין, בטון מזוין ועין בלתי מזוינת.
ואם הזכרנו את ב"ג, לא נעסוק בנושא
בלי הקטע הבלתי נשכח אודות יריבו הגדול בגין, מתוך ספר המופת של עמוס עוז "סיפור
על אהבה וחושך", ע' 480: "מר בגין לגם שתים שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל,
הניע ראשו שלוש ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או כמקונן, והחל למנות בקול
מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות: 'הנשיא אייזנהאור
מזיין את משטרו של נאצר! בולגנין מזיין את נאצר! גי מולה ואנטוני אידן מזיינים את נאצר!!
כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!' פאוזה. קולו של הנואם נמלא בוז
וגועל: 'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?' דומיית תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא
חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות: 'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת - כולם, כולם
היו מזיינים אותנו!! כולם!!!' כמה מחיאות כפים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי
השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי אמון
למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל. בתוך השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון
היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי
שרוף בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות כמו ראי, שלא יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק.
והילד הזה ניסה בכל כוחו להחניק את צחוקו, רצה למות בו במקום מבושה, אצל הצחוק המבועת,
ההיסטרי, כאשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ: צחוק משתנק, שטוף דמעות כבר, צחוק ניחר
עם פרצי צוויחה צורמים, צחוק דומה להתייפחות ודומה לחנק".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
