הבלוג של אורי הייטנר

* אני מעריך מאוד את פרופ' רות גביזון. כזכור, הצעתי אותה לתפקיד נשיאת המדינה. אני חש קרבה לרבות מעמדותיה, בעיקר בתחום זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אולם אני ממש לא מקבל את עמדתה השוללת את חוק הלאום, ומציעה להמירו ב"חוק החזון".

הצעתה של גביזון, הייתה נכונה אלמלא היו חוקי יסוד בישראל, ולפתע צנח לו חוק יסוד ראשון או הצעה לחוקה, המדברת רק על היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. אולם המציאות היא, שיש חוקי יסוד רבים, המעגנים את זכויות האזרח בישראל ואת זכויות המיעוטים בישראל, ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק שהם חוקים אוניברסליים. לעומת זאת, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אינה מעוגנת בחוק, לא כל שכן בחוק יסוד, ובלעדיה החוקה הנכתבת היא חוקה נכה.

הצעת "חוק החזון" היא הצעה המנסה לומר הכל, ובכך אינה אומרת כלום. היא בוללת חוקים שאין בהם צורך כי הם כבר קיימים, עם אמירה אמורפית על מה שאינו קיים בחוק ודורש חקיקה ואמירה ברורה.

אין כל צורך "לאזן" את האמירה והחקיקה הברורה, המעגנת את מהות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. עצם המחשבה שיש צורך באיזון הקדוש הזה, היא ניצחון תודעתי של הפוסט ציונות, שהצליחה להטמיע בשיח הישראלי את השקר הנבזי כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וחבל שפרופ' גביזון, הניצבת עשרות שנים בחזית המאבק התודעתי נגד מארת הפוסט ציונות, נפלה כך למלכודת התודעתית הזאת.

* מה המחויבות של מדינת ישראל ליהודי העולם? האם יש לה תפקיד כלשהו בנוגע אליהם, לשלומם, לביטחונם? האם יש ליהודי הגולה מעמד כלשהו במדינת ישראל?

זו דוגמה לסוגיה שיש לדון בה ולהגדיר אותה, בהיותנו מדינת הלאום של העם היהודי. זו סוגיה שיש לדון בה ברמה החוקתית. זו דוגמה אחת לנושאים הכבדים שיש לדון בהם במסגרת חוק הלאום. ואין כל צורך "לאזן" אותם.

* אני מעדיף את הצעת חוק הלאום המקורית, כפי שהוצגה בידי ח"כ לשעבר אבי דיכטר ("קדימה") בכנסת הקודמת ובידי ח"כ אלקין בכנסת הזאת, על פני נוסח הפשרה של נתניהו. לנוסח הפשרה הוכנסו עקרונות נכונים, בדבר זכויות הפרט השווים לכל, אלא שהם קיימים בחוקי יסוד אחרים ואין כל סיבה לצרף אותם לחוק יסוד שכלל אינו קשור לזכויות הפרט. אולם אם הצעת החוק של נתניהו תוריד חלק מן המתנגדים מן העץ ותאפשר קבלת החוק ברוב גדול – גם זו לטובה.

* שילובם של ערביי ישראל במדינה הוא יעד לאומי חשוב. השילוב הכלכלי והתעסוקתי הוא מרכיב משמעותי במהלך הזה, ולא אחת הצהיר על כך שר הכלכלה נפתלי בנט כאחד מיעדי משרדו. לפיכך, הוראתו של שמעוני, ראש העיר אשקלון, למנוע העסקת ערבים מנוגדת לאינטרס הלאומי. זאת, עוד בלי להתייחס לחומרה העיקרית של ההוראה - הפגיעה בזכותו של אזרח לעבודה ולפרנסה, והאפליה הגזענית שבהנחיה הזאת.

ומה באשר לעניין הביטחוני, שבשמו קיבל ראש העיר את ההחלטה? זהו ניצול ציני ופופוליסטי של הפחדים בציבור ונשיאת שם הביטחון לשווא.

תגובותיהם הנחרצות והמהירות של ראש הממשלה, שר הפנים, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה, השרים לפיד, בנט ולבני היו ראויות. ... מה שלא יפריע למלעיזים להציג אותם כגזענים, כביכול.

* ומי יצאה להגנתו של שמעוני? רווית הכט, בביקורת טלוויזיה ב"הארץ" על הראיון עם שמעוני בערוץ השני. עבור הכט ושכמותה, החלטתו של שמעוני היא תענוג שאין כמותו – הוכחה ניצחת לעלילה שישראל היא מפלצת גזענית. איזה כיף!!! לכן, יש לאתרג אותו. חסוך שלא יחסר. באו ראש הממשלה והשרים, וקלקלו לה את החגיגה. אבל הכט בשלה. היא אינה מוותרת. "אותו שמעוני חטא כי הרשה לעצמו לצקת תוכן משלו להוראות ההפעלה של המערכת, ועוד עשה זאת בצורה חסרת חן ואלגנטיות, שמאיימת למוטט את מפעל הדיבור הכפול והצדקני. על כך הוא נענש היום במהדורת השבט".

* בנאום שנשא נפתלי בנט לפני כשנה וחצי, הוא אמר שעלינו להשלים עם המציאות שהבעיה הפלשתינאית אינה ניתנת לפתרון, ונאלץ להמשיך לחיות אתה. הוא תיאר זאת באופן ציורי: "יש לי חבר שיש לו רסיס בישבן, ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה. אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה. יש מצבים שהשאיפה לשלמות יכולה לגרום ליותר נזק מתועלת".

אפשר להסכים עם בנט ואפשר לחלוק עליו. אפשר לאהוב את האלגוריה שבה הוא השתמש ואפשר לשנוא אותה. אבל זה מה שהוא אמר. זה, ולא שום דבר אחר.

אם ניקח עשרה אנשים, ונשאל אותם מה אמר בנט בנושא הרסיס הישבן, לפחות 9 מהם "יצטטו" את דבריו של בנט ש"הערבים הם קוץ בישבן". למה? כי כבר שנה וחצי אין כמעט יום שמישהו אינו "מצטט" את הדברים, כ"הוכחה" לגזענות בישראל, ששריה אומרים שהערבים הם קוץ בישבן.

בתגובה להנחיית ראש העיריה שמעוני בנוגע להעסקת ערבים, אמר בנט שכשר הכלכלה "לא אתן יד לפגיעה באף עובד על רקע דת או גזע" וש"99.9% מערביי ישראל הם אזרחים נאמנים" (קצת נסחף, אבל נסלח לו).

קראתי היום תגובה, ה"מצטטת" את בנט עם "הערבים כקוץ בישבן" כ"הוכחה" לכך ש"שמעוני הוא תוצאה של התססה מתמשכת כלפי המגזר הערבי".   

* כשאני קורא את מנשה נוי אומר בראיון קידום-מכירות, שהוא יסתיר ערבי בבוידם, יש לי תחושה עזה שהוא מייחל בכל מאודו למציאות (שמיותר לציין שהיא היפוכה המוחלט של המציאות הישראלית) שבה יצטרכו להחביא ערבים בבוידם.

* לסדרת הכזבים הנפוצים בשיח הציבורי, הצטרף לאחרונה כזב נוסף – הטענה שהרעיון של ניהול הסכסוך מנוגד לשלום ומבטא ויתור על השלום.

לא. הרעיון של ניהול הסכסוך, הוא שמאחר והיום ובעתיד הנראה לעין אין אפשרות לשלום, הברירה היחידה אינה רק מלחמה, אלא קיימת אופציה של ניהול חכם של הסכסוך באופן של פתרונות מקומיים, הסכמות בכל מקום שניתן, הנמכת להבות, הסכמים חלקיים לצד תקיפות ביטחונית והרתעה. אם יש סיכוי לשלום מחר, הוא נעוץ ביכולת לנהל היום את הסכסוך בחכמה.

* אחד מעמודי התווך של ילקוט הכזבים של השיח הציבורי בישראל, הוא הטענה שהציונות הייתה עיוורת לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות.

הכזב מתבסס בעיקר על עיוות משמעותה של האמירה: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר?

אלא שזו ממש לא משמעותו של המשפט. זהו משפט המדבר על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותו היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם.

אגב, מי שטבע את המשפט הזה הוא ישראל זנגוויל, שלצד היותו מנהיג ציוני, היה פעיל מרכזי בתנועה שפעלה למען שלום אוניברסלי. זנגוויל היה אחת התומכים המרכזיים בתכנית אוגנדה, ובעקבות דחייתה בידי הקונגרס הציוני השביעי, הוא פרש מהתנועה הציונית וייסד את התנועה הטריטוריאליסטית, שחתרה להקמת מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם, לאו דווקא בא"י.

* מאז ומתמיד התנגדתי להרס בתי משפחות מחבלים, כאמצעי ענישה. איני דוגל בבנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה, אלא באיש בחטאו ייענש. למרות עמדתי העקרונית, המוסרית, הייתי תומך בצעד הזה, אילו באמת היה אפקטיבי להרתעה ולמלחמה בטרור. אולם הוכח בעבר שאין זה צעד אפקטיבי. ומדוע נוקטים בו? כי זאת פעולה המצטלמת כעשיה נחרצת במלחמה בטרור. כלומר יותר משזאת פעולה בעלת ערך מבצעי, זהו צעד ראווה פוליטי של מקבלי ההחלטות.

* מה פירוש המושג "הפוסל – במומו פוסל"?

אמחיש זאת בדוגמה. לפני כשבוע, כיניתי את ח"כ מירי רגב בכינוי "פוסטמה". האמת היא, שזה לא היה ראוי ולא מכובד. גם אני צריך לזכור שלא כל מה שאני חושב אני צריך לכתוב.

אולם בעקבות הביטוי הזה, כתב לי הקורא אופק בירנהולץ, ושב וכתב ולא הרפה, שזהו ביטוי גזעני כלפי הח"כית, כי היא מזרחית.

מכאן, שבעיני המגיב פוסטמה = מזרחית.

הוא שאמרתי. הפוסל – במומו פוסל.

* חוק השכירות ההוגנת הוא בשורה חברתית חשובה, החורגת מנושא השכירות עצמו. הבשורה היא של ריסון השוק הפרוע באמצעי הגנה על האזרחים ודרישה להגינות בחיים הכלכליים.

* שאלה לטוענים שהמחאה החברתית של קיץ 2011 נכשלה. עם יד על הלב - ללא המחאה, ניתן לדמיין כלל חוק כזה?

* הנקמה של "ישראל היום" בליברמן שהצביע בעד "חוק ישראל היום": העיתון לא יצא בכותרת ענק "המטרה - ליברמן", עם תמונה גדולה של היעד לחיסול.

* ביד הלשון

בכתבה שקראתי לאחרונה על פרשת רצח, נכתב שהרוצח היכה את הקורבן "במכשיר כהה". ותמהתי, שמא הוא היכה אותו בסכין שחורה?

כהה הוא ההיפך מבהיר. קהה הוא ההיפך מחד.

מן הסתם, הכתב התכוון לדווח על מכה במכשיר קהה.

* "חדשות בן עזר"