הבלוג של אורי הייטנר

בן דרור ימיני, תעשיית השקרים – מדיה, אקדמיה והסכסוך הישראלי-ערבי, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2014, 415 עמ'

אני מציע לעורכי "הארץ" את האתגר הבא. להקדיש חוברת שלמה של מוסף "ספרים", לוויכוח עם ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים". איני מתכוון דווקא לוויכוח עם הפרק שהוקדש לעיתון ולתפקידו בעשור האחרון כבמה מרכזית להסתה נגד ישראל, אלא לספר כולו. ובמיזם המיוחד, לתת למו"ל עמוס שוקן, ולעיתונאים עקיבא אלדר, צבי בראל, גדעון לוי, אורי משגב, עמירה הס, רווית הכט, ספי רכלבסקי, יצחק לאור, עודה בשאראת, יוסי שריד ואחרים במה מכובדת להפריך את העובדות המוצגות בספרו של בן דרור ימיני.

הסיכוי ש"הארץ" יפיק חוברת כזאת שווה לסיכוי שכותביו יוכלו להפריך את העובדות שבספר. גדולתו של הספר הוא המסד העובדתי עליו הוא נשען. הספר הוא שילוב של פובליציסטיקה ומחקר. דעותיו של הכותב מוצגות בו בבהירות, אולם רובו הוא פשוט עובדות ונתונים, לרוב נתונים הלקוחים מגורמים נייטראליים, מקצועיים, כמו לשכות סטטיסטיקה וכד'.

הספר עוסק בתעשיית השקרים, הדה-לגיטימציה, הדה-הומניזציה והדמוניזציה נגד מדינת ישראל וקיומה. הוא מציג ומוכיח את קיומה של מערכה חובקת עולם שכזו – הקואליציה האדומה-ירוקה, כפי שהוא מכנה את השותפות בין גורמי ה"שמאל" הרדיקלי במערב ובישראל, שרוממות זכויות האדם והשלום בגרונם, עם האסלמיזם הפוליטי הרדיקלי, שאין כמוהו לרמוס את זכויות האדם ולהיות אויב השלום. המערכה הזאת מציגה את ישראל כסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, כמדינה המבוססת על ג'נוסייד, טיהור אתני ופשעי מלחמה נוראים. בן דרור נוטל טענה אחר טענה, כולל טענות הג'נוסייד המופרכות ביותר, מתייחס אליהן במלוא הרצינות ומפריך אותן באמצעות עובדות.

דרך ההתמודדות שלו היא בעיקר מחקר השוואתי. לדוגמה, כאשר הוא מתמודד עם טענות "הטיהור האתני" במלחמת העצמאות, הוא מתאר, תוך שימוש בנתונים ובמספרים, את רוח התקופה, אחרי מלחמות העולם, שבה נעשתה החלפת אוכלוסיות במימדי ענק, כמרכיב ביכולת לקיים שלום המבוסס על הומוגניזציה יחסית של מדינות הלאום. זו הייתה גם ההגות המדינית המתקדמת המקובלת בתקופה. הוא מוכיח שבאותה תקופה, מדינות ערב גירשו את היהודים מתוכן, ללא כל סיבה, ללא מלחמה וללא פרובוקציה. ומתוך הפרספקטיבה הזאת, הוא בחן את בריחתם של רוב ערביי א"י ואת הגירוש של חלקם, בתוך הסיטואציה של פלישת כל מדינות ערב למדינת ישראל ביום הקמתה כדי להשמידה. לצורך השוואה עם היחס שלנו לערבים במלחמה, הוא מציג את היחס של הערבים למעט היישובים שנכבשו בידיהם - טבח המוני. מכאן ניתן להבין מה היה צפוי ליישוב היהודי בארץ, אילו הערבים ניצחו. אך למה ללכת רחוק, כאשר אנו רואים איך נוהגים היום הערבים אלה באלה, במלחמות האזרחים הפנימיות? ניתן רק להסיק בקל וחומר איך היו נוהגים באויב הציוני.

כאשר בן דרור בוחן את טענת "פשעי המלחמה", הוא בוחן את מספר האזרחים הבלתי מעורבים שנהרגו בידי ישראל לעומת ההרוגים האזרחיים במלחמות אחרות, באותם ימים, כמו המלחמות של ארה"ב ונאט"ו בעיראק, באפגניסטן ובבוסניה ומוכיח, שמספר ההרוגים במלחמות הללו גדול לאין שיעור יותר ממספר ההרוגים האזרחים במלחמות של ישראל ברצועת עזה. וזאת, למרות שערי ארה"ב ובריטניה אינן מופגזות בטילים מאותן ארצות. ושוב, הכל במספרים מדויקים ונתונים אובייקטיביים, הלקוחים מגורמים רשמיים, הכל מתועד וממוסמך ולכל המסמכים מראי מקום שקופים.

כמי שטבע את המונח "תעשיית השקר" ומקדיש את עיקר מרצו ומשאביו למלחמה בו, כולל עזיבת משרד עורכי דין שהיה מטה לחמו, וכמי שכותב על הנושא בכל במה אפשרית בארץ ובעולם ומרצה על הנושא בפני כל פורום בארץ ובעולם המוכן להקשיב, בן דרור יודע היטב עד כמה מחפשים אותו ומנסים לקעקע את אמינותו. הסיכוי למצוא טעויות בספרו, העמוס לעייפה בנתונים, קטן יותר מהסיכוי למצוא שגיאות בעברית בספר של אבשלום קור.

לפני הבחירות האחרונות של הוגו צ'אבס בוונצואלה, ציטטתי במאמר שכתבתי דברי נאצה אנטישמיים קשים ביותר שנאמרו על יריבו בבחירות, שהיה חשוד בשורשים יהודיים קלושים. בן דרור התקשר אליי ושאל מה המקור, כיוון שהוא רצה לכתוב על כך בעצמו. הצגתי לו את הכתבה ב"ידיעות אחרונות" ממנה העתקתי את הדברים. הוא בחן זאת לעומק, ונמנע מלכתוב, כיוון שלא הצליח לוודא שאכן הציטוט מדויק.

דומני, שאופן כתיבתו יוצאת מנקודת הנחה שיריביו יעשו כל ניסיון למצוא איזו טעות כדי לערער את אמינותו. הוא לא נותן להם את התענוג. וכך, למרות שמדובר ברב מכר ובספר מצוין, לא בכדי אנשי ה"שמאל" הרדיקאלי מתעקשים לא לכתוב עליו מאמרי ביקורת (לפחות עד עתה). זאת, למשל, להבדיל מספרו של טוביה טננבאום "תפוס ת'היהודי" (שלא קראתי אותו ואיני יכול להעיד על טיבו), שכנראה הוא טרף קל יותר.

****

בפרק "אגדת אושוויץ" מתמודד בן דרור ימיני עם טענת "פשעי הכיבוש". אחרי שהוא מציג את הטענות על מעשי הזוועה של ישראל ביהודה ושומרון בשנות שלטונה ובהן ההשוואה הפופולארית למעשי הנאצים, הוא מפשיל שרוולים, נוטל איזמל מנתחים ובוחן באופן יסודי את הנתונים על מצבם של הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה תחת שלטון ישראל, בתחומי החיים השונים, על פי נתונים של מוסדות האו"ם וגורמי מחקר וסטטיסטיקה שונים.

הוא בוחן פרמטרים שונים כמו תוחלת חיים, מים זורמים, תמותת תינוקות, חינוך והשכלה גבוהה, ומוכיח בעובדות, שבמצבם של הפלשתינאים באותם שטחים חלה מהפיכה חסרת תקדים. זו אינה קפיצת מדרגה ואף לא קפיצת קומה, אלא קפיצה לציוויליזציה אחרת. בכל אותם מדדים, מצבם של הפלשתינאים טוב לאין ערוך ממצבה של האוכלוסיה במדינות ערב וממצבם של המיעוטים במדינות המערב.

ומדוע אני מזכיר דווקא את הפרק הזה? כיוון שאם מישהו מסיק ממנו שבן דרור ימיני מצדד בישיבתנו ובשליטתנו ביו"ש, אין הוא אלא טועה. בן דרור ימיני שייך לצד היוני במפה הפוליטית של ישראל ועמדותיו קרובות לעמדות מרצ. לא בכדי, ציפי לבני הציעה לו ערב הבחירות מקום בצמרת רשימת "התנועה" לכנסת. הוא תומך ברעיון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 49' עם חילופי שטחים, כלומר במתווה קלינטון ובהצעות ברק ואולמרט לפלשתינאים. הוא מגדיר את מפעל ההתנחלות כאיום הגדול ביותר על עתידה של ישראל כמדינת לאום יהודית.

אם כך, מדוע הוא מציג את הנתונים הללו?

השאלה הזאת נובעת מאופי השיח הישראלי המקוטב, המחולק אוטומטית למחנה ה"ימין" ומחנה ה"שמאל", "המחנה הלאומי" ו"מחנה השלום", כאשר ברור מראש מה צריכה להיות טענתו של אדם ברגע שהגדיר עצמו למחנה, וברור שהוא יטען רק טיעונים לחיזוק עמדתו ויתיישר לפי הקיצונים ביותר במחנה.

בן דרור משבש את השיח הזה. האיבה כלפיו בקרב ה"שמאל", נובעת מכך שדווקא הוא האיש הלוחם בתעשיית השקר מבית ומחוץ. היה להם הרבה יותר קל להתמודד עם מי שניתן להציגו כאיש "ימין" קיצוני, מתנחל עם דובון ועוזי ושאר הקלישאות המוכרות עד לזרא. בן דרור אינו לבד. ה"מנטורים" שלו, כהגדרתו, הם אישים כפרופ' רות גביזון, פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' אלכס יעקובזון, הסופר ד"ר גדי טאוב ובמידה מסוימת גם העיתונאי ארי שביט מ"הארץ". אך דומני שבן דרור הוא ראש החץ של אותה קבוצה.

אם בן דרור ימיני חושב ששליטת ישראל ביהודה ושומרון סותרת את אמונתו במדינות לאום הומוגניות ואת צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית דמוקרטית, אין הדבר מחייב אותו להשלים עם שקרים ועלילות דם נוראות על מדינת ישראל באשר לשלטונה על אותם אזורים. אין זה מחייב אותו להתכחש לעובדה שקיומה של הרשות הפלשתינאית הקטינה באופן משמעותי של השלטון הישראלי באותם שטחים ואת החיכוך עם האוכלוסיה הפלשתינאית, הגם שאין זו המדינה הפלשתינאית העצמאית שבה הוא מצדד. העובדה שהוא תומך בהצעתו של אולמרט לאבו מאזן, אינה מחייבת אותו לתת יד לשקר הגס של אולמרט המכחיש את העובדה שאבו מאזן דחה את ההצעה (אחרי שאבו מאזן ואולמרט בעצמם העידו על כך). העובדה שהוא תומך ברעיון שתי המדינות לשני עמים, אינה מחייבת אותו לעשות שקר בנפשו ולטעון שיש לנו היום פרטנר לרעיון הזה, שהשלים עם קיומה של ישראל ומוכן להתפשר על "זכות" השיבה. הוא סבור שיש להמשיך ולחתור לפתרון הזה, אך לא לרמות את עצמנו.

לא רק רדיפת האמת מניעה את בן דרור ימיני, אלא בעיקר ראייתו את תעשיית השקר, הדמוניזציה והדה-לגיטימציה לישראל כמכשול הגדול ביותר לשלום. אם ישראל היא מפלצת, מי יעשה אתה שלום? לטענתו, המסע הזה מחזק את ההקצנה והסרבנות הערבית ומונע פתרון בדרכי שלום, ולכן הוא רואה כחובתו, בתור איש של שלום, להילחם בה.

****

 בקרוב ייצא הספר לאור באנגלית. אני רואה בכך חשיבות רבה ביותר, אף יותר מחשיבותו של הספר בעברית. חובה להיאבק בתעשיית השקרים נגד ישראל. הבעיה היא, שעם כל ההערכה למפעלו של בן דרור ימיני, אין הוא אלא הילד עם האצבע על הסכר, מול נחשול השקר האנטישמי והאנטי ישראלי. הוא עושה המון, אבל הוא יחיד, במאבק שצריך להיות מאבקה של מדינת ישראל.

מדינת ישראל שהיטיבה להתמודד עם כל סוג של איום ביטחוני, טרם הגדירה את מסע הדה-לגיטימציה כאיום לא פחות מסוכן, המחייב התמודדות עם התעשייה ויצירת תעשיית אמת מולה. מדינת ישראל, בשיתוף עם יהדות העולם, חייבת להכשיר ולממן אלף בן דרור ימינים שיפעלו בכל העולם נגד תעשיית השקר ויובילו את מתקפת האמת.

אילו הייתי שר החינוך, הייתי מצרף את ספרו של בן דרור ימיני לתכנית הלימודים. "תעשיית השקרים" – ספר חובה!

* "שישי בגולן"