הבלוג של אורי הייטנר

שני סוגים של שיח מתקיימים בנושא חוק הלאום.

סוג אחד הוא שיח של עובדות. סוג שני היא שיח של דימויים.

בשיח העובדות, מדובר בהצעת חוק שנועדה להשלים מרכיב משמעותי ביותר בחוקה הנבנית לישראל, החסר בין חוקי היסוד. חוקי היסוד מעגנים את תפקידם של מוסדות השלטון ואת זכויות האזרח בישראל (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק). אולם אין עדין חוק יסוד המעגן את הגדרתה, צביונה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין עוד תוקף חוקתי ללוז מגילת העצמאות: "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין עיגון בחוק יסוד לדגל הלאום, להמנון הלאומי ולסמל המדינה. אפילו חוק השבות אינו מעוגן בחוקי היסוד (את העיוות הזה, משום מה, הצעת החוק אינה מתקנת).

זהו חוק שכל ציוני אמור לתמוך בו. זהו חוק שראוי היה לקבלו ברוב גדול מאוד בכנסת, כהחלטה היסטורית וחגיגית (באיחור של 66 שנים).

בשיח הדימויים, מדובר בהצעת חוק לאומנית וגזענית, הפוגעת בדמוקרטיה ומכרסמת בזכויות האזרח של המיעוטים בישראל. 

אין קשר בין הדימוי למציאות, אולם דימויים משפיעים על המציאות ויוצרים מציאות. בשיח על החוק גבר הדימוי על העובדות. השיח על החוק יצר מציאות, שבה החוק מצטייר כפוגע בשוויון הזכויות ומי שתומכים בו מתכוונים לפגוע במיעוטים ובדמוקרטיה. הצד השני של שיח הדימויים, הוא שמתנגדי החוק מתנגדים להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. גם הדימוי הזה אינו נכון. יש מתנגדים כאלה, כמובן, וכקורא "הארץ" אני קורא כמה מאמרים ברוח זו מדי יום. אבל הרוב המכריע של מתנגדי החוק, ובהם מפלגות הקואליציה "יש עתיד" והתנועה, מפלגת העבודה ואישים כבני בגין, דן מרידור, משה ארנס, רות גביזון, בן דרור ימיני, דן מרגלית ואחרים, הם ציונים הדוגלים ביהדותה של המדינה.

במציאות שנוצרה, התעקשות על החוק במתכונתו הנוכחית תזיק יותר מאשר תועיל. אני כותב זאת כמי שתומך בחוק בכל מאודי. אם החוק הזה יעלה ולא יעבור, ואף אם הוא יעלה ויעבור בקושי, על חודם של קולות מעטים, ייווצר נזק לאומי חמור כתוצאה מהמסר השגוי כאילו מחצית הכנסת והעם מתנגדים להגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם הצעת החוק תיגנז, הנזק יהיה גדול שבעתיים, כיוון שהדבר יצטייר כחוסר יכולת לחוקק בכנסת חוק המגדיר את ישראל כמדינת הלאום היהודית.

בסיטואציה שנוצרה, יש לעצור, ולחשב מסלול מחדש.

****

איך נוצר המצב הזה?

גורם אחד לכך הוא התבטאויות קיצוניות ומתלהמות של חלק מתומכי החוק, ברוח הדימוי שמתנגדיו יצרו לו; התבטאויות לאומניות, אנטי דמוקרטיות ופוגעניות כלפי המיעוטים.

גורם שני, הוא התנהלות בעייתית של נתניהו, שהעלה את ההצעה להכרעה בעיצומו של משבר קואליציוני בנושא התקציב ובנושאים נוספים וניהל את המשבר בהליכה על הסף, מתוך רצון לכופף את ידי שותפיו הקואליציוניים, שהעריך שלא ילכו עד משבר, בשל פחדם מן הבחירות. הוא כבר החל לרקום פשרה – למה התעקש להעלות להצבעה את ההצעות מעוררות המחלוקת בטרם הצעתו הושלמה?

אבל הגורם העיקרי והעגום, הוא הצלחתה של שטיפת המוח הפוסט ציונית, שבמשך עשרים שנה טִפְטְפָה את טענת הכזב כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. רוב גדול של הציבור שולל את הגישה הזאת, אולם מושפע ממנה. וכך, עצם הצעה המדברת על חיזוק צביונה היהודי של המדינה, בלי להצמיד לה את האופי הדמוקרטי וזכויות הפרט האוניברסליות, מיד חשודה ומעוררת התנגדות. יש להתמודד עם הניצחון התודעתי הזה של הפוסט ציונות בדרכי חינוך והסברה, אך הפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ולכן החקיקה אינה יכולה להתעלם מהמצב התודעתי הבעייתי.

****

הפתרון למשבר, הוא שינוי הצעת החוק ויצירת חוק חדש, שיש בו עיקרי ההצעה הנוכחית באשר להיותה של ישראל מדינת הלאום היהודית, אך גם סעיף המגדיר את זכויות הפרט השוות לכל, ללא הבדלי דת, לאום ומגדר.

הסעיף הזה מיותר, כיוון שהוא כבר קיים בחוקי היסוד ואינו קשור לחוק הלאום, אולם אין נזק באזכור העיקרון הזה מחדש. אם בזכות התוספת הזאת, יוכנס לחוקת המדינה חוק יסוד המגדיר את היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי והוא יתקבל ברוב גדול, יהיה זה יום חג לציונות. הדבר נחוץ במיוחד, לנוכח נזקי מחול השדים שנוצר סביב הצעת החוק הנוכחית. 

* "שישי בגולן"