הבלוג של אורי הייטנר

המייסד והנשיא המיתולוגי של מכללת ספיר, פרופ' זאב צחור, שיחד עם עוזי דיין ייסד את כנס שדרות לחברה בשנת 2002, קיבל בכנס מגן הוקרה על מפעל חייו.

בדבריו הוא הזכיר, שהכנס נועד להוות משקל נגד לכנסי הרצליה וקיסריה ולשאת אופי שונה – עממי, פתוח ללא תשלום לקהל הרחב ומתקיים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית-כלכלית. ומה שמאפיין אותו הוא גם היכולת לשמש במה ומגבר לזכות הצעקה.

ואכן, אלה מאפייני הכנס, בו אני משתתף מדי שנה, מאז שנתו השניה.

הפוליטיקאים המשתתפים בו יודעים, שאין זה כנס מעונב כמו הכנסים שהזכרתי. לא אחת הם נתקלים בהפגנה, במחאות, בקריאות ביניים וצעקות, לרוב בגבולות הטעם הטוב, אם כי היו מקרים חריגים, בשנים קודמות, שחצו את הגבול.

ובכל זאת, המנהיגים מקפידים לבוא לכנס לשאת בו את דבריהם – שרים, ראשי מפלגות,

ח"כים וראשי רשויות רבים.

ובאופן קבוע, ראש הממשלה נעדר מן הכנס. גם כאשר היה זה שרון, המתגורר 5 ד' נסיעה מן המקום. וכבריטואל קבוע, היעדרותו של ראש הממשלה מוזכרת שוב ושוב ומוצגת כסירוב מתוך חשש להתמודד עם הציבור.

אכן, ראוי היה שראש הממשלה ייטול חלק בכנס. מצד שני, לנוכח סידורי האבטחה המעיקים כאשר שר הביטחון נאם (ובעצם שעתיים לפני בואו)... אולי עדיף שרוה"מ לא יבוא...

הנואמים המרכזיים ביומו השני של הכנס היו נשיא המדינה והרמטכ"ל, אולם אני לא נשארתי למושב האחרון, בו הם התארחו.

****

ביום השני עבר הכנס ממכללת ספיר לסינמטק שדרות. עוזי דיין, נשיא הכנס, ביקר את החלטת הנשיא לבטל את השתתפותו של עמיר בניון בטקס במשכנו, כיוון שמבחנו של חופש הביטוי הוא דווקא באמירות המקוממות.

ראש העיר המארח, אלון דוידי דיבר על ה"טיפטוף" של טילים ברמה "נסבלת" לאורך שנים, מהן סבלו יישובי עוטף עזה ושדרות, ואמר שאסור למדינה להשלים עם מציאות כזאת. הוא קרא לא להשלים עם "טפטוף" הטרור בירושלים.

ראש העיר ירושלים ניר ברקת, שדיבר אחריו, הציג את הפעולות הנעשות להשבת השקט והפסקת האלימות והטרור בעיר, ואמר שהאתגר לאחר השבת השקט הוא גם לפעול לצמצום הפערים הסוציואקונומיים בין שני חלקי העיר. את עיקר דבריו הקדיש למצב החברתי כלכלי בעיר, וקרא לממשלה להנהיג תקצוב דיפרנציאלי, על פי מדדים סוציואקונומיים וביטחוניים. הוא קרא לגלות אחריות ולשמור על הסטטוס קוו בהר הבית, שגם עליו אינו אהוב.

זהבה גלאון, ראשת מרצ, אמרה דברים נכוחים על פתרונות ראויים למצב החברתי כלכלי, כמו העלאת שכר המינימום, צמצום הפטורים ממס לתאגידים הגדולים ולמקורבים, פירוק מונופולים בתחומי המזון ותחומים נוספים המייקרים את המחיה ופוגעים בצרכן ועוד. אולם אין צדק חברתי ללא סולידריות חברתית, ובעוד רוממות הסולידריות בגרונה, היא לא היססה להסית נגד המתנחלים, בנוסח "הכו במתנחלים והצלתם את הכלכלה". היו אלה דברים מבישים.

כמובן שהיא השתלחה בחוק הלאום. כנראה שגלאון מבינה שמתגבשת פשרה בנוגע לנוסח החוק, ולכן תקפה ישירות את מתווה החוק של נתניהו והציגה אותו כאפליה בחוק של 20% מן הציבור. לא זו בלבד שמדובר בשקר גס גם בנוגע לחוק המקורי, לא כל שכן בהצעת החוק של ראש הממשלה, שיש בה סעיף מיוחד הקובע שלא תהיה אפליה כזאת.

יו"ר ההסתדרות ניסנקורן דיבר נכוחה על מאבק חברתי לצמצום העוני והפערים החברתיים והציג שלושה אפיקים למאבק: העלאת שכר המינימום, ביטול עובדי הקבלן והעסקת בעלי מוגבלויות. הסכמתי עם כל מילה שלו בנדון, אף שדומני שהשביתה הכללית במשק עליה הכריז בנאומו מוקדמת מדי, ומן הראוי לנהל מו"מ בלי הצמדת אקדח לרקה.

בשלב השאלות, התגלה לפתע ניסנקורן אחר. כאשר הוא נשאל שאלות מאתגרות בדבר הוועדים הגדולים הפועלים לקידום העובדים החזקים על חשבון החלשים, על פרשת נמל אשדות והאלון חסניזם ועל תנאי הפרישה הטייקוניסטיים של עופר עיני, הוא החל להשתולל, לצעוק על השואלים שהם אויבי ההסתדרות ושלא יסיטו אותו מן המאבקים העיקריים הצודקים לשאלות צדדיות.

אלו אינן שאלות צדדיות. המאבק שניסנקורן מוביל צודק, אך עליו להיעשות בידיים נקיות. על ההסתדרות המנהלת מאבק על דמות החברה, להוות מופת בדמותה היא. ללא דוגמה אישית, אין מנהיגות אמת. כתבה המשוררת רחל: "ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא".

****

מושב צעירים של הכנס הוקדש למשפט ציבורי בנושא חוק ועדות הקבלה, שהתקבל בכנסת ובג"ץ דחה את העתירות נגדו.

אקדים ואומר, שבנושא זה קיים פער אדיר בין המציאות והדמוניזציה שבעלי אינטרס לפגוע בהתיישבות יצרו לחוק. מאז ראשית ההתיישבות הכפרית בא"י, הקהילה בחרה את חבריה, שותפיה. החוק, שהוצג כחוק "דרקוני, אנטי דמוקרטי, גזעני, חלק מן הגל העכור של חקיקה אנטי דמוקרטי" בלה בלה בלה – כל המלל הפוסט ציוני השקרי, המוכר עד לזרא, בסך הכל ניסה להציל זנב כבשת הרש ולאפשר ליישובים שליטה מינימלית על המצטרפים אליהם. החוק נוגע רק לגליל ולנגב, ליישובים עם פחות מ-400 משפחות ועם מספר מקסימלי מוגדר של יכולת הגידול. אותם יישובים יכולים לא לקבל אנשים בשל אי התאמה למרקם החברתי של היישוב, אולם היכולת הזאת מוגבלת בכל כך הרבה התניות, עד שהיא כמעט אות מתה.

המשפט שעסק במשפחה שלא התקבלה ליישוב שיתופי דתי בנגב הסתיים, כצפוי, בפסיקת השופטת דליה דורנר לכפות על היישוב לקלוט לתוכו משפחה, שוועדת הקבלה פסקה פה אחד שאינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב, שהמלצת האבחון הפסיכולוגי הייתה חד משמעית – המשפחה אינה מתאימה ושוועדת הערר, שאין בה איש הקשור ליישוב קיבלה אף היא את עמדת היישוב.

המקרה הוא מקרה אמתי.

דומני שהייתה זו המחשה, איך בג"ץ עלול לעקר ולרוקן את החוק ובעצם לפעול בניגוד לו ולרוחו, ולהנחית מכת מחץ איומה על ההתיישבות הכפרית הקהילתית בישראל.

אחרי הכרעת הדין הזאת, לא נותר לי עוד תיאבון להמשך הכנס. 

* "חדשות בן עזר"