הבלוג של אורי הייטנר

הקמת ממשלת נתניהו השלישית נשאה בשורה גדולה לפוליטיקה הישראלית ולחברה הישראלית, שמשהו חדש מתחיל, שישראל עולה על דרך חדשה.

הברית המפתיעה בין לפיד ובנט, "יש עתיד" ו"הבית היהודי", הייתה בשורה גדולה לחברה הישראלית. אחרי שנים של דיכוטומיה בין "שמאל" ו"ימין", בין חילונים ודתיים, ופילוג החברה הישראלית סביב שאלת הגבולות, דומה היה שהחלוקה המסורתית הזאת נשברת. הקואליציה החדשה הציבה סדר יום חדש, על פיו תוכנה של המדינה חשוב לא פחות מהגבולות, ולכן בעלי עמדות שונות בנוגע לגבולות מתאחדים כדי ליטול אחריות משותפת לשינוי חברתי משמעותי.

"ברית האחים" בין לפיד ובנט הייתה מסר חשוב לחברה הישראלית. בנט הציג ציונות דתית מתונה, מתחדשת, פתוחה – היפוכה של החרד"לות. ככזה, הוא העניק ביטוי פוליטי להתרחשות עומק בחברה ובתרבות הדתית לאומית בשנים האחרונות, בניגוד לתדמית המקצינה והמתחרדת של מגזר זה. נאומו החם, המקבל והאוהד של בנט בוועידת הרבנים הקונסרבטיביים, שבו הוא התייחס באותם אהדה, קבלה וחום גם לרפורמים, הוא בעיניי ציון דרך משמעותי בחברה הישראלית. איש מקודמיו לא עשה זאת, איש שמקודמיו לא היה מעז לעשות זאת. הוא עשה זאת, כאשר הציבור שאותו הוא מייצג היה בשל לכך. פתיחת מפלגתו לחילונים והצבת אישה חילונית בצמרת הרשימה, הייתה משב רוח רענן.

כזו הייתה גם רשימתו של לפיד. איני מתכוון לרשימת כוכבים נוסח ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה" (וכמו חברי רשימתו עופר שלח ויעקב פרי), אלא לרשימה של אנשי אמת, אנשי חברה, חינוך, תרבות ורוח מן המעלה הראשונה. הוא הרכיב רשימה שמבחינת המסר לחברה הישראלית, היא היפוכה של "שינוי" בראשות אביו. שינוי הייתה מפלגת החילונים והחילוניות הקיצונית, והמסר שלה היה שנאה, לעג ובוז אובססיביים לדת, לדתיים ובעיקר לחרדים. טומי לפיד מעולם לא היה מעמיד במקום השני ברשימתו רב אורתודוכסי, ראש ישיבה.

בבחירתו של יאיר לפיד ברב שי פירון למס' 2 ומועמדו לתפקיד שר החינוך, היה מסר חברתי חשוב. וכך גם בבחירת המנהיגה הדתיה ד"ר עליזה לביא, וכך בבחירת הרב החרדי דב ליפמן, ובבחירת ד"ר רות קלדרון – אשת רוח משמעותית ביותר בחברה הישראלית ומן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בכלל ובתי המדרש הפלורליסטיים בפרט, בדור האחרון. כך גם בבחירתו של מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, מנהיג חברתי וחינוכי אוטנטי שצמח כמורה ומחנך, מנהל בית ספר וראש העיר. המסר שבהרכב הזה, היה מסר של אחדות לאומית, של גשר בין שסעים ובין חלקי החברה.

אחד הרגעים היפים והמרגשים בכנסת הזאת, היה נאום הבכורה של רות קלדרון בכנסת, שהיה בעצם שיעור במדרש. רבע מיליון כניסות לצפיה בנאום ביוטיוב בתוך ימים ספורים, העידו על כך שהחברה הישראלית כמהה מזה שנים רבות, לקול שרות הביאה לכנסת. אני נחשפתי לנאום הזה, לראשונה, דרך סטטוס בפייסבוק של נפתלי בנט, שיצא מגדרו כדי לשבח אותה על הנאום, תחת הכותרת "משהו חדש מתחיל".

וכל זה התמוסס והוחמץ במהרה. המפלגות החדשות והמנהיגים החדשים התגלו כעסקנים מן הסוג הישן, הדבקים בחוליי הפוליטיקה הישנה. יוזמות חשובות לחברה הישראלית כמו חוק הגיור וחוק השבת, שעשויות היו לחזק את דמותה היהודית של המדינה, אך באופן פלורליסטי ופתוח, ולאו דווקא אורתודוכסי וכפייתי, הוכשלו בידי "הבית היהודי".

"חוק הלאום" שנועד לאחד את כל הציונים החלוקים ביניהם בשאלת שלמות הארץ, מדיניות ההתיישבות, הביטחון והשלום לאמירה משותפת בדבר המאחד ביניהם – האמונה בהיותה של ישראל מדינת הלאום היהודי, הוכשל בידי מי שלא הייתה להם כל סיבה להתנגד לחוק, בשל אינטרסים זרים. וכיוון שלא היו להם סיבות אמתיות להתנגד לחוק, הם יצרו דימוי שקרי לחוק והדביקו לו תוויות של חוק "גזעני", "לאומני", "אנטי דמוקרטי", "פוגע בזכויות המיעוטים" אף שהם ידעו שאין לכך שחר. השפל היה ההסתה המכוערת את העדה הדרוזית נגד החוק. בעיוות החוק הם פצעו את מרקם החיים העדין בחברה הישראלית ופגעו במעמדה הבינלאומי של המדינה.

הכנסת עומדת להתפזר, כנראה, ותתקיימנה בחירות חדשות בקרוב. חבל מאוד שמדינת ישראל מיטלטלת לבחירות יקרות ומיותרות בטרם הוציאה הכנסת את שנתה השניה. אולם מצער הרבה יותר, שהבשורה הגדולה, התקווה הגדולה, הוחמצה. מי יודע מתי תהיה שוב שעת כושר כזאת?

* "שישי בגולן"