* המאבק נגד הטייקוניזם – המונופולים והקרטלים של
קומץ בעלי ההון הבולעים כל מתחרה, משתקים את הכלכלה ונוטלים לעצמם את משאבי המדינה
ומשאבי הטבע של הארץ, הוא מאבק משותף של הסוציאל-דמוקרטיה המאמינה בסולידריות חברתית,
בצמצום פערים ושוללת את שלטון בעלי ההון, ושל הקפיטליזם הנאור, הדוגל בכלכלה חופשית
ותחרותית ובשוויון הזדמנויות. פירוק מונופול הגז הוא ציון דרך במאבק הצודק הזה.
כמו תמיד, אנו צפויים למסע הפחדות על מכה
קשה למשק האנרגיה. אלו הפחדות שווא.
* בראשית שנת 2001, זמן קצר לפני מערכת הבחירות
המיוחדות לראשות הממשלה, שעה שאהוד ברק עשה ניסיון אחרון ונואש להגיע בכל מחיר להסכם
עם הפלשתינאים ערב הבחירות, הוא קיבל מכתב מהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין,
שהתרה בו אודות הבעייתיות שבהגעה להסכם בסיטואציה כזו. איני חסיד של האקטיביזם המשפטי
ואיני משוכנע שהערה כזאת ראויה דווקא כאמירה משפטית של יועץ משפטי, אך רובינשטיין בדבריו
נתן גושפנקא רשמית ומשפטית למה שכל אזרח הגון הבין בשכלו הישר – אין לאהוד ברק מנדט
להכרעות היסטוריות. אין לו מנדט לחייב את מדינת ישראל בהסכם היסטורי. פג תוקף המנדט
שקיבל מן העם. עליו להרפות, לבקש את אמון העם ורק אם יקבל – להמשיך בדרכו.
היה זה תחת מתקפת הטרור שבה פתח ערפאת
אחרי שדחה את הצעותיו מרחיקות הלכת של ברק בקמפ-דיוויד. ממשלתו של ברק התפוררה,
והוא נאלץ להתפטר. כראש ממשלת מעבר, הוא זחל על גחונו, תחת אש ודם ותימרות עשן,
בניסיון לחלץ הסכם, איזשהו הסכם, לפני הבחירות. היועץ המשפט לממשלה חייב היה לעצור אותו. אגב, ברק צפצף על הנחיית
היועץ. לא שזה עזר לו...
ממשלה מכהנת עד יומה האחרון והיא נהנית מכל הסמכויות. אולם השכל הישר
אינו מאפשר לממשלת מיעוט ערב בחירות לחייב את מדינת ישראל להסכם קיצוני כל כך,
בדיוק בסוגיה שעליה נסובו הבחירות.
* כעת, היועץ המשפטי לממשלה אמור להחליט האם לאשר את החלטת ראש הממשלה
להעלות את שכר המינימום. לכאורה, הוא פועל על פי התקדים של רובינשטיין. אבל זה
מגוחך.
לא מדובר במהלך היסטורי בלתי הפיך. לא מדובר בנושא שנוי במחלוקת –
להיפך, האופוזיציה תומכת במהלך והציעה אותו גם כשרוה"מ התנגד. אין כאן כל
עילה להתערבות כלשהי של היועה"מ.
ניתן לבקר את נתניהו ולתקוף אותו על ההחלטה ולטעון שזוהי החלטה
פופוליסטית וכלכלת בחירות. אך הטענה הזאת היא במסגרת השיח הציבורי וקמפיין
הבחירות. אין לה כל משמעות משפטית. ההחלטה הזו, גם ערב בחירות, היא בסמכות מלאה של
הממשלה. מי ששולל זאת, מציע למעשה ואקום שלטוני בחודשים שלפני הבחירות. זה אבסורד.
* העלאת שכר המינימום במגזר הציבורי, בהמשך להעלאת שכר המינימום במגזר
הפרטי, היא בשורה גדולה למשק ולחברה הישראלית. זו בשורה גדולה לרבבות עובדים שאינם
יכולים לפרנס בכבוד את משפחותיהם ולהעניק להם תנאי קיום סבירים. זו תרומה חשובה
למלחמה בעוני. זו הזרמת חמצן לכלכלה הישראלית וצעד מחולל צמיחה ממדרגה ראשונה.
ראויה לברכה ההסתדרות שהציבה את הדרישה הזאת על ראש שמחתה, הכריזה על
סכסוך עבודה ואיימה בהשבתת המשק. ראויים לברכה ארגוני המעסיקים, שחתמו על ההסכם
הראשון וסימנו את הדרך לממשלה. ראוי לברכה ראש הממשלה שצירף את הממשלה כצלע
השלישית במשולש. וגם אם ההחלטה של נתניהו נובעת מכלכלת בחירות, זו החלטה מבורכת
וחשובה.
* הנזק של הבחירות המיותרות הללו אינו רק בזבוז ישיר של 2 מיליארד ₪,
לא רק הנזק של קיפאון המשק מהקפאת התקציב על המינימום שבמינימום של 1/12 מבסיס
התקציב הקודם, לא רק הנזק החברתי והערכי ממערכת בחירות רדודה, לעומתית, קיצונית,
שכל סדר היום שלה הוא שנאה אישית, אלא גם הקפאה אם לא עצירה של כמה רפורמות
חיוניות ביותר לחברה הישראלית. כוונתי למימוש מסקנות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני,
במסקנות ועדת גרמן לחיזוק הבריאות הציבורית ולרפורמות והתקצוב הדיפרנציאלי של
מערכת החינוך, למשל.
הרפורמות הללו עשויות היו להיות נדוניה משמעותית של הממשלה לבחירות
במועדן. אולם כמו עצם החלטתו התמוהה של נתניהו לטלטל את המדינה במערכת בחירות
מיותרת טרם זמנה, כך גם בחירתו להסתיר את ההישגים הללו למען מצג שווא של חוסר
יכולת למשול. שמא הוא אינו רוצה בהישגים לשרי "יש עתיד"? או שמא הוא
פשוט מתנגד לרפורמות הללו?
* עצם הביטוי "שרי יש עתיד", הוא הבעיה. זו אינה בעיה רק של
נתניהו, אלא כשל בסיסי של השיח הפוליטי בישראל. השרים אינם "שרי יש
עתיד", אלא שרי ממשלת ישראל. הישגיהם וכישלונותיהם הם הישגים וכישלונות של
הממשלה ושל ראש הממשלה. כל עוד לא נבין זאת, שום חוק משילות לא ייצור כאן משילות
אמתית.
* יש לשבור את קשר השתיקה תרתי משמע – שתיקת העיתונות בנושא זכות
השתיקה של הרצוג. עיתונות אמתית, המודעת לתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה
הישראלית, לא הייתה נותנת להרצוג מנוח, ולא הייתה מאפשרת לו להתחמק מן הפרשה.
* במה תרמו שבע שנות פולחן אישיות בזבזני, ראוותני ורהבתני בבית הנשיא
למלחמה בעוני?
* "חתרן בלתי נלאה" – כך, בשלוש מילים קצרות, תמצת יצחק
רבין את דמותו של שמעון פרס. אף שאני מסתכן ב"כל המוסיף גורע", אוסיף
עוד שתי מילים – חסר גבולות. חתרן בלתי נלאה וחסר גבולות. חתרנותו אינה יודעת
גבולות של גיל, אינה יודעת גבולות גיאוגרפיים, ובעיקר – אינה יודעת גבולות של
חוצפה.
וציפי לבני עולה עליו.
* ח"כ אלעזר שטרן הודיע על פרישתו מן "התנועה". השאלה
היא למה הוא בכלל נכנס לשם? מה היה לו לחפש שם? מה הוא איבד שם?
* הליכוד ו"ישראל ביתנו" הובילו את המהלך של העלאת אחוז
החסימה; אחד הסעיפים המרכזיים ב"חוק המשילות". מפלגת העבודה, מרצ
והמפלגות הערביות הובילו את ההתנגדות לחוק.
כרגע נראה שהתוצאה הצפויה של העלאת אחוז החסימה, היא איחוד המפלגות
הערביות לרשימה אחת גדולה, שתגדיל הן את כוחן המספרי ובעיקר את כוח השפעתן
הפוליטית וכוח המיקוח שלהן. תוצאה צפויה נוספת, היא פגיעה משמעותית בכוחם של פלגי
ש"ס, עד אפשרות קיצונית ששניהם לא יעברו את אחוז החסימה.
את המשילות העלאת אחוז החסימה לא תחזק. אבל דומני שמי שיזמו את החוק
יהיו הנפגעים הגדולים ממנו ומי שהתנגדו לו יהיו המרוויחים הגדולים ממנו. יתכן
שהעלאת אחוז החסימה תתברר כמעשה שיוריד את הליכוד מהשלטון ויעביר אותו לידי מפלגת
העבודה.
אני התנגדתי עקרונית להעלאת אחוז החסימה. נדמה לי שאלה שתמכו בו,
עלולים להצטער על היום שהגו את הרעיון ההרסני מבחינתם.
* גיבור חדש לשמאל הרדיקאלי – אוריאל שמואל פררה. עריק ומשתמט, ששוחרר
לאחר שישב למעלה מחצי שנה בכלא למען "זכותו" לערוק ולהשתמט. חרדי
אוטו-אנטישמי, אנטי ציוני, אנטי ישראלי, הנושא דגל של מלחמה בציונות
וב"אקיבוש אמשכיט". מי האיש? אפס מאופס, פרזיט עלוב נפש החי ובועט בנו,
בזכות נכונות ההקרבה הבלתי מותנית של בנינו.
הדבר החמור ביותר, הוא רשימת הגורמים שנאבקו למען החלאה. הצטיידו
בשקית הקאה וקראו את רשימת התודות שהוא כתב בעמוד הקלון - דף הפייסבוק שלו: 40 אמהות, סרבניות נגד הכיבוש, לוחמים לשלום, שוברים
שתיקה, לא משרתות, אני בוחר/ת בשלום, Peace
now, פרופיל
חדש, יש גבול, זוכרות, אפרטהייד ישראלי, ססטוסים סמולנים, Amnesty International Israel and Greece, גוש שלום, שיחה מקומית, הטלוויזיה החברתית,
חד"ש, יש דין, התחברות-תארבוט, שלום עכשיו,URF UD, Coalition of women for peace.
* גדעון לוי מכחיש את הטענה שהוא ירק על חייל. האם הוא דובר אמת? איני
יודע, הרי לא הייתי שם. אבל איני מאמין לו. למה? כי איני מאמין לשקרנים מועדים.
הוא הרוויח ב(חוסר) יושר את אי האמון בו.
* הידיעות על המתרחש בגדוד "צבר"
מצערות, מדכאות ומדאיגות. יש מי שהן ממלאות אותו תועפות של שמחה לאיד.
גדעון לוי חוגג: "גם הבריונות
בכבישים והאלימות במועדונים נולדו בהם [בקסרקטיני צה"ל א.ה.]. אי אפשר להמשיך
להתייחס לצבא רק כקורבן של החברה, ולחיילים — כממלאי פקודות בלבד. מי שהתפרע ללא רסן
ב'צוק איתן' בעזה, ינהג כך גם במפקדת הגדוד. ובריון שהשתולל בחניבעל ברפיח, יהיה בריון
גם בביתו. רוח 67' מעולם לא התפוגגה, ועיקרה: לנו מותר הכל, בצבא ובאזרחות".
מעניין. אני מציע לעשות מחקר כזה: לבדוק
את כל מי שהואשמו בעבירות אלימות בעשור האחרון. לראות מה האחוז מתוכם ששירתו בצה"ל,
לעומת כלל האוכלוסיה. אח"כ לראות מה אחוז הלוחמים הקרביים מתוכם, לעומת כלל האוכלוסיה.
אח"כ לראות מה אחוז המילואימניקים הקרביים מתוכם. אח"כ למדוד את אחוז
הקצינים מתוכם. האם מחקר כזה יאושש את הטענה? או שמא הוא יצביע על יחס הפוך בין שירות
קרבי בשטחים לבין אלימות? האמת, עם יד על הלב, מישהו חושב שיש בכלל צורך במחקר, כדי
לדעת את התשובה הנכונה? אבל מה הבעיה להגיד? זה הרי נשמע כל כך יפה. אקיבוש וגו'. באמת
נשמע טוב.
או הטענה שתאונות הדרכים הן בגלל אקיבוש.
הרי "הגורם האנושי" מביא לכאן את נורמות אקיבוש. והרי רמת התשתיות ירודה,
כיוון שכל הכסף הולך ל"כבישי האפרטהייד של אקיבוש".
מי שיבחן את העובדות יגלה, להפתעתו, שב-1967
נהרגו בתאונות דרכים 406 ישראלים (לא מצאתי נתונים של שנים מוקדמות יותר). ב-2013 נהרגו
283. זאת, בעוד האוכלוסיה הישראלית גדלה פי ארבעה ומספר כלי הרכב הכפיל את עצמו פי
כמה וכמה. מספר ההרוגים לגודל האוכלוסיה ירד פלאות באותן שנים. אבל אלו עובדות. אפשר
להשוות את כוחן של עובדות לכוחן של סיסמאות? ניתן להשוות את עוצמת המציאות לעוצמת מיתוס
אקיבוש?
* פרשת קצין המודיעין – נניח, רק נניח, שהוא לא ידע שהנערים הם בני
15.5 וחשב שהם בני 16. נניח... נו, אז? אז אולי זאת לא עבירה פלילית. אבל מה זה
אומר על האיש, על הנורמות המוסריות שלו? מה זה אומר עליו כבן אדם? ומה זה אומר
עליו כמפקד, בצבא שהעלה את האדם שבחייל ובמפקד על ראש שמחתו?
* אגב, כל ההסתייגויות ("נניח"
וכו'), נובעות מכך שאיני מאמין לו שלא ידע.
* התנועה הקיבוצית חרטה על דגלה את העבודה כערך ובין השאר חינכה את
ילדיה על הערך הזה. מגמות ההפרטה בתנועה הקיבוצית שחקו את החינוך לעבודה, ומעטים
הקיבוצים שהנערים בהם עובדים, כחלק מן התכנית החינוכית. לשמחתי, בקיבוץ שלי, קיבוץ
אורטל בגולן, הנערים עובדים, החל מכיתה ז'. חובת העבודה שלהם הולכת וגדלה עם הגיל וכך
גם מגוון מקומות העבודה. ענפי הקיבוץ והצוות החינוכי מעניקים ליווי מתאים לנוער
בעבודה. עבודת הנוער היא מיזם חינוכי חשוב ביותר. זיקתו של הנוער העובד בחקלאות,
למשל, לאדמה, לארץ ישראל, לציונות מתחזקת לא פחות מכל מסר עיוני, שלא לדבר על
החינוך לאחריות, לחריצות, למוסר עבודה, לראש גדול וכו'.
בשנים האחרונות, חוקי המדינה מקשים יותר ויותר על המיזם החינוכי.
החוקים הללו באים מהמקום החיובי ביותר, שכסוציאליסט איני יכול שלא לתמוך בו בכל
לבי – מניעת ניצול ילדים. אולם כאשר הבן שלי, שמכיתה ז' עבד יום בשבוע וברבים מימי
החופשות במטע, נאלץ לעזוב כי אסור להעסיק ילד מתחת לגיל 16 בענף עסקי, והוא נאלץ
לעבור לעבודה בענף שירות, הוא חש תסכול עמוק, והוא סופר את הימים עד שיגיע לגיל
16. ואני מזדהה מאוד עם צערו ותסכולו.
אני מקווה שתמצא הדרך החוקית להבחין בין ניצול ילדים לבין מיזם
חינוכי, ולדעת להחריג עבודה במסגרת מיזם כזה, מעבודה אחרת. זהו אתגר שאני מצפה
דווקא ממי שמובילים את המאבקים לזכויות עובדים בכלל וזכויות נערים עובדים בפרט –
למצוא פתרון מחוץ לקופסה.
מכל מקום, על אף הפגיעה במיזם החינוכי החשוב שלנו, ברורה לי המטרה
החיובית של אותה חקיקה.
* אני מזכיר זאת, בהקשר של כתבה שהתפרסמה השבוע ב"הארץ",
בעקבות אכיפת חוקי העסקת ילדים של משרד הכלכלה, שמנעה הופעה של ילדי מקהלת
"אנקור" באופרה "כרמן", בשעות שאסור להעסיק בהן ילדים. גם
במקרה זה, כדאי למצוא דרך יצירתית להחריג את המיזם החינוכי המוסיקלי הזה, אף שאין
הוא עומד בלשון הפורמלית של החוק.
אולם "הארץ" עשה מכך מטעמים, בפרט בשל איסור על הילדים
להשתתף באופרה "כרמינה בוראנה" גם בשל תכנים העוסקים בסמים, אלכוהול
ומין. כיוון שאיני מכיר את האופרה ותכניה, איני יכול להביע דעה בנושא. אולם
עקרונית, אין ספק שיש תכנים שאינם מתאימים לילדים. עם זאת, אני מעדיף שנושא כזה
יבחן בידי אנשי מקצוע מתחומי החינוך והתרבות, ולא פקחי משרד הכלכלה.
"הארץ" הפך את זה להוכחה לחינוך חשוך, אנטי תרבותי, מסתגר וכו', והמקהלה
האוטומטית החלה להפיץ את הכתבה באופן ויראלי ברשתות החברתיות, בליווי צקצוקי לשון
של "אוי, מה קרה לנו" ומכאן למסקנה האידיאולוגית העמוקה "רק
לא...".
ראוי לזכור, שגם אם נעשתה כאן טעות, כמו בנושא עבודת הנערים בקיבוצים,
היא נובעת ממקום חיובי, של חוקים סוציאליים מתקדמים של הגנה על זכויות הילד. אבל
אם נזכור זאת, איך זה יסתדר לנו עם האידיאולוגיה של "רק לא"?
* בפרשת השבוע, פרשת "ויגש", נפתחת הגלות הראשונה של עם
ישראל – גלות מצרים. אף כובש זר לא הגלה את יעקב ובניו. הייתה זו החלטה שלהם. הם
ירדו מהארץ.
הם לא ירדו כי שמעו שמחיר המילקי בגושן זול יותר מאשר בארץ כנען, אלא
ממש, לצורך הישרדות פיסית. "כִּי-אֵין
מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי-כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".
אולם במהרה הם השתקעו והתנחלו בגולה, על גדות הנילוס. "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד".
בסיפור הזה פתחתי את השיעור שלי, היום, ב"לימוד גליל".
* מזה 12 שנים פועל בגליל המערבי הארגון "לימוד גליל",
ארגון על טהרת ההתנדבות, המזמן לקהילה חוויות למידה בעולם התוכן היהודי על גווניו.
פעילות השיא השנתית של הארגון, היא כנס דו-יומי גדול, שבשנים הראשונות נערך בקיץ
במתנ"ס מעלה יוסף, ומאחר והוא לא יכול להתקיים במלחמת לבנון השניה, הוא עבר
לחנוכה בכפר הנופש ראש הנקרה, ומאז הוא מתקיים במקום ובמועד הזה. בעקבות
"לימוד גליל", צצו "לימודים" דומים במקומות שונים בארץ. השנה
הייתי בין מארגני "לימוד גולן" הראשון. זו השנה ה-11 ברציפות שאני מלמד
בכנס "לימוד גליל", לפחות שיעור אחד.
* בכל שנה, הכנס הוא סביב נושא מרכז. הנושא השנה היה קצת חריג: "המשביר
לכל עם הארץ" – מזון בהגות היהודית. נשמע קצת מוזר... מה כבר יש לדבר על
אוכל? והאם זה דבר משמעותי כל כך? אולם האמת היא, שהיהדות שוללת את ההפרדה בין רוח
וחומר, ועניין חומרי כמו האוכל בהחלט ראוי לדיון. וביום שבו התפרסם דו"ח
העוני של ארגון "לתת", שהציג את חרפתה הגדולה של החברה הישראלית – אין
ספק שיש משמעות ומהות אמתית, רוחנית ומעשית, בעיסוק בשלבים הנמוכים ביותר בסולם
הצרכים של מסלו.
במשך היומיים מתקיימים בכנס 75 הרצאות ושיעורים בנושא המזון, כך
שבוודאי שיש הרבה מה לענות בו.
* ברגע שקיבלתי, לפני חודשים אחדים, את ההודעה על הנושא השנתי, קפץ
לראשי המשפט "כי כבד הרעב בארץ", והחלטתי שהנושא בו אעסוק יהיה הירידה
מן הארץ. האם רעב מצדיק ירידה מן הארץ? האם מצב כלכלי מצדיק ירידה מן הארץ? באילו
תנאים? באיזו קיצוניות? "כי כבד הרעב בארץ" – זו הייתה הכותרת המקורית
שתכננתי להעניק ללימוד.
ואז הופיע קמפיין ההטפה לירידה מן הארץ לברלין, או בכיבוסית
"מחאת המילקי", והמרתי את הכותרת המקורית בחדשה – "לא על המילקי
לבדו".
פתחתי את השיעור בסיפור ירידתם של בני ישראל מצרימה, והמשכתי בשורה של
טקסטים מן המקרא, ספרות חז"ל, הגות ציונית, הזמר העברי ופובליציסטיקה
אקטואלית. בדיון עסקנו בשאלת הירידה מן הארץ מכל זווית אפשרית. המסר שלי הוא
שמקומו של יהודי הוא בארץ. נקודה. וגם אם אדמתי בוערת – אין לי ארץ אחרת.
* החדשות הטובות בפרשת השבוע, הן איחוד משפחת ישראל – תחילה האיחוד של
יוסף ואחיו ובהמשך, האיחוד של המשפחה כולה – יעקב, בניו, נכדיו וניניו. החדשות
הרעות – האיחוד הזה היה במצרים ופתח את התקופה הארוכה והמיוסרת של הגלות והעבדות
במצרים.
פתחתי את הלימוד בפרשת "ויגש" וסיימתי אותו בהפטרת השבוע.
גם בהפטרה, בחזון הגאולה של הנביא יחזקאל, יוסף ויהודה שבים ומתאחדים. אולם הפעם
הם מתאחדים במולדת, בארץ ישראל. החזון הציוני של יחזקאל - נבואת קיבוץ הגלויות
הזאת, חקוק בטרקלין האירועים במשכן נשיאי ישראל.
"כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי
יְהוִה: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
חֲבֵרָו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ
אֶחָד בְּיָדִי. וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם.
וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם: כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי
אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל
וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם
וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד.
... וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ
אֲבוֹתֵיכֶם. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם. וְדָוִד
עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם
יִהְיֶה אוֹתָם. וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם, וְנָתַתִּי אֶת-מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם
לְעוֹלָם".
* ביד הלשון
במאהל המחאה החברתית בקריית שמונה, בקיץ 2011, התנוססה כתובת ענק:
צדק, לא צדקה.
הייתי שותף למחאה ופעיל במאהל בקריית שמונה (בין השאר הובלתי בו קבלות
שבת ואירוע רב משתתפים ערב תשעה באב ועוד), אך מאוד לא אהבתי את הכתובת הזאת; את הדיכוטומיה
בין צדק וצדקה, בין אותן שתי מילים שהשורש שלהן זהה ורק האות ה"א מבדילה
ביניהן. האמנם קיימת סתירה בין המושגים?
כוונת המוחים הייתה שצדק פירושו נטילת אחריות של המדינה לקדם צדק
חברתי, להילחם בעוני ולצמצם פערים. צדקה פירושה השלמה עם העוני והפערים, אך קריאה
לעשירים לפתוח את הלב ואת הכיס ולזרוק עצם או נדבה. הצדקה נתפסה כמזוהה עם מרגרט
ת'אצר שהובילה מדיניות קפיטליסטית קיצונית של התנערות המדינה מכל מחויבות חברתית,
תוך עידוד העשירים להיות פילנטרופים, ברוח החסד הפרוטסטנטי. היא נתפסה כמזוהה עם
אהוד ברק, שכראש הממשלה הוביל מדיניות ניאו-ליברלית קיצונית ובתגובה לדו"ח
העוני שהצביע על עליה חדה בעוני בתקופתו, הוא קרא לחזקים בחברה "לפתוח את
המקררים".
אך האם באמת קיימת סתירה בין צדק וצדקה? ההגדרה הראשונה לצדק במילון
אבן שושן היא: יושר, כנות, דרך האמת. ההגדרה הראשונה לצדקה היא: צדק, יושר, כנות.
כלומר, בהגדרה הבסיסית אלו מילים נרדפות. אחת ההגדרות הנוספות לצדק, היא
"מידת הדין", להבדיל ממידת הרחמים. אך גם בין ההגדרות לצדקה נאמר: משפט
אמת, דין צדק. ואכן, בלשון המקרא הצדקה מקבילה למשפט, כלומר למשפט צדק. רק ההגדרה
החמישית לצדקה, במילון, היא: גמילות חסדים, נדבה לנצרכים.
האם באמת קיימת סתירה בין צדק חברתי וצדקה? אני רואה אותם משלימים זה
את זה. הצדקה היא התביעה מן היחיד, ובראש ובראשונה התביעה מעצמי, לעשות למען
הזולת, למען חברה טובה יותר. התביעה לצדק היא תביעה מן החברה, מן הקולקטיב, מן
המדינה לצמצם את העוול, את הפערים, את הרוע. איני מאמין בתביעה מן המדינה ללא
תביעה מן הפרט ולהיפך. הערך החברתי החשוב ביותר בעיניי הוא הערבות ההדדית, או
הסולידריות החברתית בשפה אוניברסלית, והוא מפנה תביעה לכל המעגלים: הפרט, המשפחה,
הקהילה, החברה האזרחית, המגזר העסקי והמדינה.
אילו אני ניסחתי את הכרזה, היה כתוב עליה: צדקה וצדק.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
