את חופשת חנוכה של תמר הארכנו ביום נוסף. הפעם, לא עוד יום כיף עם
אבא, אלא יום עם משמעות שמעבר, סיור שורשים במקומות בהם ביליתי את ילדותי.
נולדתי וגדלתי בר"ג, בסוף רח' עוזיאל, בשולי שכונת הווילות
תל-גנים. הבית בו נולדתי וגדלתי עד סוף כיתה ג', היה דירה פצפונת בעוזיאל 132. משהוריי
התבססו מעט, שידרגנו מעט את הדיור, ובקיץ 72' עברנו מספר בתים דרומה, ובצדו השני
של הכביש. בבית הזה אבא שלי מתגורר עד היום ותמר מכירה אותו.
התחלנו את הסיור ב"בית הישן". לא ניסינו להיכנס לדירה, אך
טיילנו בחצר. לאכזבתי, היא הולבשה שלמת בטון ומלט, ולא נותר הרבה מן החצר הגדולה ומרחבי
המשחקים.
משם המשכנו לגן תל-גנים, גן השעשועים שבו בילינו את ילדותנו, הנקרא
היום "גן הלוחמים", לזכר בני השכונה שנפלו במערכות ישראל. באזור המתקנים
של אז, אין עוד מתקנים. המתקנים נמצאים במקום בו הייתה המדשאה עליה שיחקנו כדורגל.
המתקנים עצמם... בטיחותיים מדי. כלומר, לא כייפים.
ראינו את גני הילדים שבהם למדתי וביקרנו בבית הספר. בית הספר "תל-גנים"
נקרא היום "יאנוש קורצ'אק". היה זה כמדומני ביקורי הראשון בו מאז סיום
כיתה ח' ב-1977 (אולי הייתי במסיבת הסיום של אחי, שלוש שנים מאוחר יותר). המקום
השתנה ללא היכר. כל החצר מרוצפת, אין בה אפילו פיסת אדמה גלויה. רגע, איך הם
חופרים בורות לג'ולים ולגוגואים? ואיך הם משחקים "בי"?
המבנה הגדול המרכזי, הוא היום קטע קטן במבנה הרבה יותר גדול. הצריפים הירוקים
בהם למדנו בכיתות ב' ו-ד' כמובן שכבר אינם נמצאים. אולם הספורט הישן כבר איננו וגם
לא מגרש הכדורסל. מגרש הכדוריד הוא כעת מגרש רב תכליתי.
אין ספק שהמקום היום משודרג יותר ולבטח על פי תפיסות חינוכיות, ואילו
אני אורח לרגע המנסה לשחזר רגעי קסם נוסטלגיים, כמו לחפש את הברזיה... ובכל זאת,
נראה לי שקצת פחות בטון וריצוף לא היה מזיק לנפשם של הילדים.
אכלנו פלאפל ב"מרכז הפלאפל לנוער" הפועל מ-1966. כעת הוא
מנוהל בידי בנם של המייסדים, אך הוא הפך לאימפריה שהשתלטה על כל הבלוק, כולל
"מרכז השוארמה לנוער", "מרכז הגריל בר לנוער" ועוד. שוחחנו עם
הבן, וסיפרתי לתמר איך בדרכנו מהצופים עצרנו לקנות מנה פלאפל, ועל התור הענק
שהשתרך במוצאי שביעי של פסח.
שבט הצופים היה ביתי השני. בעצם, ביתי הראשון. בתקופת נעוריי, שם היה
עולמי – כמדריך ורשג"ד וכפעיל מרכזי בשכבה שלי ובשבט. השבט היה אז אימפריה של
5,000 חניכים עם מועדון ענק. היום כנראה מדובר בשבט קטן הרבה יותר, והמקום גדול
עליו. שום דבר לא השתנה במקום, כאילו הזמן עמד מלכת. אך המקום נראה מוזנח ומטונף,
וממש חשתי צער ובושה. שמחתי שהמקום נקרא בית משה ויוסף, לזכרם של מייסדי השבט משה
למלשטרייך ויוסקה מרגולין. אך המראה לא ממש מכבד את זכרם.
כשתמר הייתה קטנה, היה לנו משחק. יש בגופי אי אלו צלקות, מתאונות שונות
שחוויתי בימי חלדי. נהגתי לספר לה שבכל צלקת נמצא סיפור. היא הייתה תולשת מתוכה את
הסיפור, והייתי מספר לה אותו. כך שאת סיפור הצלקת שבראשי היא מכירה, ולא נותר לי
אלא להראות לה את החלון שהתעופף ופתח אותו, באמצע פעולה, מול חניכיי.
המשכנו ב"הר הבנים" הצמוד לשבט הצופים, שם התנהלה רוב
פעילות הצופים. ברחבת המסדר של הגדוד שרישג"דתי ניצבת היום אנדרטה יפה לזכר
הנספים בשואה. הלכנו לגרם המדרגות שבו הקבוצה שלי עברה את הפעולות, כשהייתי בכיתה
ד'...
להבדיל מן השבט, הגן יפה ומטופח.
נסענו למרכז ר"ג. הראיתי לתמר את תחנת המשטרה וסיפרתי לה על
התקפת האצ"ל על המשטרה והראיתי לה את האנדרטה לזכר דב גרונר ועולי הגרדום
"האריה הגדול והאריה הקטן". בכיכר רמב"ם סיפרתי לה איך בכיתה
י"א, הנחיתי שם קרנבל פורים של תנועות הנוער, ולפני 10,000 צופים חיקיתי, כפי
שאהבתי וידעתי, את בגין ורבין, גולדה ופרס. ובמקום בו היה קולנוע "הדר"
בגבעתיים, סיפרתי לה על המופע האחרון של אריק איינשטיין "חמוש
במשקפיים", שזכיתי לראות אותו במקום.
את תיכון "בליך" ראינו רק מבחוץ, כי לא מצאנו מקום חניה
במרחק סביר. הוא דווקא לא נראה שונה במיוחד מכפי שהיה כשלמדתי בו. בפעם האחרונה
הייתי שם כדובר ועד יישובי הגולן בתקופת המאבק. הרציתי שם ביום שבו נערך "משאל
עם" על הגולן. כל התקשורת התעניינה, בשל המיתוס על "בליך" המנבא את
תוצאות הבחירות. מיותר לציין שניצחנו בענק.
סיימנו בגן העליה השניה בגבעתיים. שם מתקני השעשועים הרבה יותר
רציניים מאשר בגן "תל-גנים". תמר השתעשעה ואני ישבתי כדרך הזקנים על
ספסל וקראתי ספר.
כמעט הכל השתנה, למעט עץ השקמה העתיק והענק, ליד בית ילדותי, עליו
ביליתי כל כך הרבה שעות. כמובן שתמר טיפסה עליו.
תמר נהנתה לא רק מיום הרבה יותר כייפי מיום הלימודים שהפסידה, אלא גם
מיום הרבה יותר משמעותי. וגם לי הייתה זו חוויה נוסטלגית נעימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
