הבלוג של אורי הייטנר

א .   ה ל ב   ה פ ו ע ם   ש ל   ה י ח ד   ה ק י ב ו צ י

בספרו "חצי חליל" מספר מוקי צור על הימים שבהם עבר קיבוצו עין גב להגשה עצמית בחדר האוכל (במקום מעבר של עובדי חדר האוכל עם עגלה וחלוקת האוכל לחברים).

"בעת המעבר להגשה העצמית עבדתי כחצי שנה בחדר האוכל. המעבר היה לא קל אבל מעניין. בעבר התבקשו החברים למלא שולחנות, ולהיות מוכנים לשבת עם חברים שלא תמיד היו עמם בקשרי ידידות. השינוי פטר אותם מצורך זה. כעבור זמן קצר התברר כי קבוצות עובדים, קבוצות מוצא, חבורות שגובשו – כולם מצאו לעצמם שולחנות קבועים. מדי פעם הייתי מתיישב בשולחן 'לא לי', כי רציתי לטעום את אחוות הקבוצות השונות במנות מגוונות. לא פעם לוותה ישיבתי במבטי פליאה, תמיהה ואפילו כעס. אורחים שלא הכירו את המפה הסודית שנרקמה שגו שגיאות גסות, והחברים חגגו את גיבוש השפה החדשה. אחד הוותיקים הקשישים חש שאין לו קבוצה שתעטוף אותו, על כן היה מתכנן עם מי יישב היום. הוא היה אורב לו בתור ההגשה העצמית ומבקש ממנו שיישא עבורו את מגש האוכל וכך יכול היה להצטרף למי שבחר בו. אלא שהיו חברים שנמנעו מחברתו. הם היו נושאים את מגש האוכל ומניחים אותו על שולחן לא תפוס בידי קבוצה, ונוטשים אותו לאכול לבדו. אבל הוא לא נכנע. כיוון שאהב לצייר, היה מתיישב על יד מי שבחר ומבקש רשות לצייר אותו. בתחבולה זו זכה בחֶבְרָה. עקבתי אחר מאמציו ובאמצעותו הבנתי את המתרחש. תפשתי עד כמה לכל הישג יש גם מחיר. היחד הלוחץ עלול להפוך בקלות לבדידות מוגנת. כל עוד שהיחד נוצר בתנאי מצוקה והכרח, אין הוא חושף את המחיר הרגשי המלווה אותו. עם התמורה הוא עומד למבחן חדש ולעתים אף אכזרי".

הסיטואציה המתוארת כאן התרחשה לפני שנים רבות, עוד לפני הקמת אורטל. במה היא רלוונטית לנו, בימינו? מאז הקמת הקיבוץ הראשון ועד היום, חדר האוכל הוא נייר הלקמוס להבנת החברה הקיבוצית. חדר האוכל הוא הלב הפועם של היחד הקיבוצי, לטוב ולרע. לא בכדי, סוגיית חדר האוכל כה מרכזית באורטל, לאורך השנים.

גם בתהליך החברתי הנוכחי, בשיטת אדיג'ס, נבחר חדר האוכל כאחד מחמשת הנושאים לטיפול מקיף בחודשים הקרובים. יש בהחלט מה לשפר בהתנהלות חדר האוכל, אך מה שחשוב הוא לא לשפוך את התינוק עם המים – למצוא פתרונות לבעיות, אך לשמר את חדר האוכל במתכונתו השיתופית.

ב .   ר ק   ה ה ת ח ל ה

יישר כוח לתדהר ולבעלי התפקידים ששיתפו וסיכמו את שנת הפעילות שלהם.

אני הייתי מעדיף שמידף כזה ייצא בראש השנה. קודם כל, כיוון שכיהודים, זו תרבותנו, השנה העברית היא שנתנו. אך גם כיוון שבפרקטיקה המעשית, אורטל מתנהלת על פי השנה העברית. זו השנה החקלאית, זו שנת מערכות החינוך, זו שנת התרבות והחגים, זו שנת הצמיחה הדמוגרפית ואף כמשפחות ובוודאי כהורים לילדים – זו גם השנה המשפחתית.

אני רוצה לציין משפט אחד ששבה את לבי במידף החגיגי, מתוך סיכום הגיל הרך שכתבה רותם: "נתחיל בבשורה משמחת, זו השנה הראשונה מזה שנים רבות שמספר ילדי אורטל גדול יותר ממספר ילדי החוץ. כמו כן, מספר עובדות הצוות מהקיבוץ גם כן גדול. יש כאן צמיחה דמוגרפית?!?!"

יש ויש. וזוהי רק ההתחלה. לה לה.

ג .   כ א פ ר י ם   ו כ מ נ ש ה

בקבלת השבת האחרונה, בירכתי את צעירי אורטל, בסופשבוע הצעירים:

תודה לצעירי אורטל ובפרט לערן, שהרימו את הכפפה והובילו את קבלת השבת.

בשם ותיקי אורטל אני מברך את צעירי אורטל ובני אורטל בסופשבוע מוצלח ופורה.

לברך את הבנים זה כל כך פרשת "ויחי"...

בפרשה מברך יעקב, טרם מותו, את בניו; כל בן והברכה הייחודית לו. יעקב אינו מברך בנוסח "שתמשיך להיות מי שאתה". הברכות שלו הן צידה רוחנית לדרך ומתן משימה ושליחות לדורות.

אחד התיאורים המרגשים בפרשה, הוא של ברכת יעקב לנכדיו, בניו של יוסף, מנשה ואפרים. וכה אמר יעקב: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". איזו ברכה יפה!

ועוד הוסיף יעקב: "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". ועד היום, בכל הדורות ובכל העדות, נוהגים ההורים להניח ידיהם על ראשי ילדיהם, כהניח יעקב את ידיו על ראשי אפרים ומנשה, ולברך אותם: "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה".

וזו ברכתנו לכם, בנות ובני אורטל, צעירות וצעירי אורטל. ישמכם אלוהים כאפרים וכמנשה.

אנו מייחלים לראותכם ממשיכים כאן את היצירה שלנו, את דרך החיים שלנו. אך גם מי שיבחר, באופן זמני או קבוע, בדרך אחרת – אני מאמין ומקווה שהוא נושא עמו כצידה לדרך, לא רק חוויות ילדות נפלאות ומראות נופים קסומים, אלא את הערכים והשקפת העולם עליהם מבוסס אורח החיים של אורטל, והם מלווים אותו כדרך החיים שלו ואותה הוא מנחיל הלאה. 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל