הבלוג של אורי הייטנר

בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, עלה כוכב צעיר בשמי "שלום עכשיו" – אברום בורג. הוא היה קצין צנחנים צעיר, מוכשר, מרשים, רהוט וכריזמטי. אך העניין התקשורתי והציבורי בו נבע בעיקר מן הכיפה הסרוגה שעל ראשו ויותר מכך, מן העובדה שהוא היה בנו של יוסף בורג, מנהיג המפד"ל ושר בממשלה שהחליטה על מלחמת שלום הגליל, שנגדה הפגין בורג.

נאומו של בורג הצעיר בהפגנת "שלום עכשיו" גנב את ההצגה התקשורתית לא רק בשל סגולותיו כנואם מזהיר, אלא בראש ובראשונה כי היה "אדם נשך כלב".

על אף חילוקי הדעות הפומביים, אברום בורג נהג כבוד באביו והשר בורג קשישא התייחס לבנו בסלחנות אבהית.

בורג היה פעיל מרכזי במאבק נגד מלחמת לבנון, ואף נפצע בפיגוע הטרור היהודי נגד הפגנת "שלום עכשיו" לאחר פרסום מסקנות ועדת כהן, מרסיסי הרימון שרצח את אמיל גרינצווייג.

השאלה המסקרנת הייתה, האם עמדתו של בורג, החריגה בקרב צעירי הציונות הדתית, ייחודית רק לנושא מלחמת לבנון, או שהוא נוקט בהשקפת עולם יונית, ברוח עמדות "שלום עכשיו". במהרה התברר שאכן, מדובר באיש המחנה היוני בישראל בהשקפת עולמו הכוללת. הוא נכנס לפוליטיקה כחלק מן "השמיניה" – הגוש היוני הצעיר במפלגת העבודה, לצד חיים רמון, יוסי ביילין, עמיר פרץ, נוואף מסאלחה, חגי מרום, אפרים גור ויעל דיין.

הנישה שתפס בורג בשמיניה, הייתה כנושא הדגל של הפרדת הדת מן הפוליטיקה. גם כאן, הוא הציג משנה סדורה, היטיב לנסחה ולייצג אותה, אולם משך את תשומת הלב בעיקר בשל הכיפה שעל ראשו והיותו בנו של מנהיג המפד"ל לשעבר. יש לציין, שלהבדיל מ"הבית היהודי" של היום, המפד"ל של בורג הייתה בראש ובראשונה מפלגה דתית, שעיקר מעייניה, עיסוקה, דרישותיה הקואליציוניות היו בנושא הדתי – בהידוק הקשר בין דת ומדינה, בחקיקה דתית ובמאבק דתי. המפד"ל הפילה ממשלות והובילה משברים סביב הנושאים הללו. ולכן, מאבקו של בורג הבן, היה מסקרן מאוד, ואף הצטייר כמרד הבן באביו.

בשנותיו הרבות בפוליטיקה ובכנסת, ששיאן היה תפקידו כיו"ר הכנסת, התבלט בורג כאחד הדוברים המובהקים והמוכשרים של ה"שמאל" הציוני. הדגש שלי הוא על המילה "ציוני" – לא זו בלבד שעמדתו היונית הייתה מעוגנת בציונות, אלא שהוא עצמו הרבה לעסוק בסוגיות הציונות, הלאומיות היהודית, הקשר בין העם היהודי בארץ ובגולה, בעידוד עליה לארץ וחינוך יהודי בגולה. לא בכדי, הוא נבחר לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

זמן קצר לאחר שסיים את תפקידו ופרש מן החיים הפוליטיים, החל להתגלות במאמריו, ראיונותיו לתקשורת, פעילותו הציבורית וספריו בורג חדש. מי שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית (ואף הקפיד לרפד את מושב הג'יפ שכנראה לא היה להרצל ולבן גוריון, אך המשיך לשרת את ישבנו של בורג שנים רבות אחרי שפרש מתפקידו והמציונות) היה לפוסט ציוני.

בורג החדש לא היה עוד עצם מעצמותיו של ה"שמאל" היוני הציוני, אלא איש ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ציוני, האנטי ישראלי על סף האוטו-אנטישמיות (ולעתים אף מעבר לסף).

אך טבעי הוא, שבורג מצא את מקומו בחד"ש – המפלגה האנטי ציונית, האנטי ישראלית הקיצונית. כחובש כיפה הוא נסע בשבת לוועידת חד"ש בנצרת, והסביר זאת כ... פיקוח נפש.

            תופעה חולנית

מיהי חד"ש, ביתו הפוליטי החד"ש של אברום בורג?

במאמר שפרסמתי ערב הבחירות הקודמות, גיניתי את היהודים השותפים לחד"ש וכיניתי אותם תופעה חולנית. הדברים הקפיצו עליי מגיבים רבים, בדף הפייסבוק ובבלוג שלי, לאו דווקא תומכי חד"ש, חלקם אף נקטו בלשון בוטה. המסר המרכזי, היה טענה שבעצם אני שולל שיתוף פעולה יהודי ערבי, אחווה יהודית ערבית.

האמירה הזאת החזירה אותי למוטו של העיתון "על המשמר" ז"ל, ביטאונן של מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אכן, אני מאמין שאין שמץ של סתירה בין אחוות עמים, אחווה יהודית ערבית, לבין ציונות. כן, אני מאמין שזה הסדר הנכון – בראש ובראשונה ציונות, ואחריה ומתוכה גם אחווה יהודית ערבית. איני מקבל את הגישה, על פיה אחווה יהודית ערבית חייבת להיות אחווה בין ערבים לאומיים, אפילו לאומניים, לבין יהודים השוללים את הלאומיות היהודית ובזים לה, יהודים אנטי ציונים. סלידתי מיהודי חד"ש בשום פנים ואופן אינה בשל האחווה שלהם עם ערבים, אלא בשל היותם אנטי ציונים.

לא זו בלבד שאיני שולל את האחווה היהודית ערבית, אני חותר לאחווה כזו ושותף לה. אולם אחווה אמתית אינה כרוכה באובדן זהות, באובדן עצמיות.

ה-dna של חד"ש (בימים ההם)

מיהי חד"ש? מה ההיסטוריה שלה?

חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, נוסדה ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977). היא קמה מתוך ניסיון למתיחת פנים והצגת מראה חדש לפניה השמרניות והמיושנות של רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה, שהייתה והנה (היום היא נקראת מק"י – עוד נחזור לכך) המרכיב המרכזי, הגדול והחשוב בחד"ש. רק"ח צירפה אליה את הפלג הרדיקאלי של "הפנתרים השחורים" בראשות צ'רלי ביטון, ועוד רסיסי קבוצות. אך למעשה, הייתה זו אותה רק"ח הישנה והרעה. חלפו שנים רבות עד שהשם חד"ש נקלט בתודעה הציבורית – עוד שנים רבות היא נקראה בפי כל רק"ח.

מיהי רק"ח? ב-1965 התפלגה מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. משה סנה ושמואל מיקוניס, מראשי המפלגה, החלו לגלות סימני הסתייגות מעמדתה האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאנטישמית של ברית המועצות ואף העזו לבקר אותה פה ושם. הדבר הביא לפילוג, כאשר הרוב הערבי במפלגה, יחד עם הגורמים הרדיקאליים בין היהודים, הקימו את רק"ח, שבראשה עמד מאיר וילנר ולצדו תופיק טובי.

הפער בין שתי המפלגות בא לידי ביטוי מובהק כעבור שנתיים, במלחמת ששת הימים. מק"י ומפלגת השמאל הרדיקאלית "העולם הזה" תמכו בצד הישראלי במלחמה והגדירו אותה כמלחמת מגן. רק"ח תמכה בצד הערבי והגדירה אותה כתוקפנות ישראלית אמריקאית נגד עמי ערב. כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, התמונה חזרה ונשנתה – בעוד מק"י (שהצטרפה ל"מוקד", אך עדין הייתה מיוצגת בכנסת, עד הבחירות, כמק"י, בראשות מיקוניס) ו"העולם הזה" תמכו בצה"ל, בצד הישראלי. רק"ח תמכה בתוקפנות המצרית סורית.

דרכה האנטי ישראלית הקיצונית של רק"ח באה לידי ביטוי לא רק במלחמות הכוללות, אלא גם ביניהן. לאחר הטבח במינכן, למשל, הכנסת כולה התאחדה בהודעת אבל וגינוי תקיפה לטבח. לא, לא הכנסת כולה. הכנסת כולה, חוץ מרק"ח. רק"ח לא יכלה לגנות את הטבח. דוגמה נוספת – למחרת מבצע אנטבה, התכנסה הכנסת לישיבה חגיגית שבירכה את הממשלה ואת צה"ל. רק"ח החרימה את הישיבה, ופרסמה הודעה שבה גינתה את הפעולה התוקפנית נגד ריבונותה של אוגנדה.

מה הביא את רק"ח לעמדות הקיצוניות הללו?

רק"ח, ולפניה מק"י (עד שהחלו סימני ההתפכחות שהובילו לפילוג), יותר מכל מפלגה קומוניסטית אחרת במערב, הייתה שפחה חרופה של בריה"מ. לא הייתה לרק"ח כל אמירה עצמאית, זולת דקלום דפי המסרים שהונחתו ממוסקבה.

מאיר וילנר עצמו חתום על מגילת העצמאות. איך ניתן להסביר זאת? בריה"מ, שלאורך כל השנים הייתה אויבת הציונות, שינתה את גישתה לתקופה קצרה מאוד, אבל התקופה החשובה ביותר – ותמכה בהקמת מדינת ישראל. אנדריי גרומיקו, שגריר בריה"מ באו"ם, ולימים שר החוץ הסובייטי ונשיא בריה"מ, הפתיע בנאום פרו ציוני מובהק בעצרת האו"ם. בריה"מ תמכה בתכנית החלוקה והכירה בישראל לאחר הכרזתה. באותה תקופה קצרה, גם מק"י הייתה פרו ישראלית. כאשר צה"ל נסוג, במהלך מלחמת העצמאות, משטחים בצפון סיני, בריה"מ התנגדה לנסיגה הזאת, וראתה בכך הישג של האימפריאליזם הבריטי שמצרים של המלך פארוק הייתה בת חסותה. ולכן, הקומוניסטים חברו לרוויזיוניסטים במועצת העם (הפרלמנט הזמני, עד הבחירות לכנסת הראשונה) בהתנגדות לנסיגה...

אולם משבריה"מ חזרה למדיניותה האנטי ישראלית, האנטי ציונית, האנטישמית, הקומוניסטים תמכו בדרכה ודיבררו אותה ללא סייג, כולל תמיכה בלתי מסויגת במשפטי הרופאים ובעלילות דם אנטישמיות של סטלין ושל ממשיכיו.

היהודים במק"י ולימים ברק"ח, לא הצטרפו אליה בשל היותם אנטי ציונים, אלא בשל היותם קומוניסטים. עמדתם האנטי ציונית והאנטי ישראלית, הייתה פועל יוצא מעמדת בריה"מ. חלק מן הערבים שהצטרפו למפלגה, ובראשם תופיק טובי, היו אף הם קומוניסטים מוצהרים. אולם במשך השנים, היא משכה אליה רבים מן הציבור הערבי, בשל היותה מפלגה אנטי ישראלית מובהקת. כל המדינה הזדעזעה כאשר ב-1975 רק"ח ניצחה בבחירות לראשות עיריית נצרת וח"כ תופיק זיאד, משורר שכתב שירי שטנה לאומניים נגד ישראל, נבחר לראשות העיר. הציבוריות הישראלית ראתה בכך אות להתגברות הקו הלאומני של ערביי ישראל.

בריה"מ בינתיים התפרקה. מה שנשאר מחד"ש הוא היותה מפלגה אנטי ישראלית, מפלגה לאומנית ערבית. קומץ היהודים שנותרו בה, הם קומוניסטים שנשארו דבקים הן בהשקפת העולם הקומוניסטית, והן בהשקפת העולם האנטי ציונית הקיצונית. תמר גוז'נסקי ודב חנין, שניהם ילדים לפעילים מרכזיים ברק"ח, שנולדו בתוך התנועה, התחנכו בתוך התנועה, חשו נרדפים בשל עמדותיהם החריגות, היו שותפים לתנועת הנוער שלה – בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי) וזו גישתם עד היום. אגב, ב-1989 רק"ח החליפה את שמה וחזרה לשמה המקורי – מק"י.

השורשים האנטי ציוניים הקיצונים של חד"ש הרבה יותר מוקדמים מרק"ח ואף ממק"י. כבר ב-1919 קמה הפק"פ - פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (ביידיש) וקצת לאחר מכן פלג אחר – מופ"ס (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית), שהתאחדו והתפלגו חליפות, ופעלו עד הוצאתם אל מחוץ לחוק בידי הבריטים וחידשו את פעולתן עם הקמת מדינת ישראל במסגרת מק"י.

פק"פ ומופ"ס לחמו בציונות, תמכו ללא סייג בערבים, כולל במאורעות הדמים של הערבים נגד היהודים ב-1921, 1929, 1936-1939. לא רק הרבה לפני "הכיבוש", הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. האויבת המרכזית של הקומוניסטים הייתה תנועת העבודה הציונית.

מאורעות הדמים תרפא (1921), בהם נרצחו כחמישים יהודים (ובהם הסופר יוסף חיים ברנר), החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני אחד במאי הציונים למפגינים הקומוניסטים היהודים ביפו. מפגיני פק"פ הסיתו את הערבים להתקומם נגד השלטון הבריטי המפלה אותם לרעה ומעדיף את הציונים, כטענתם, וההמשך ידוע.

זה ה-dna של חד"ש; מאז ימי הפק"פ במאורעות 21 ועד "צוק איתן" – תמיכה בלתי מסויגת בצד הערבי בכל עימות ובכל מלחמה בינם לבין ישראל.

ה-dna של חד"ש (בזמן הזה)

האם חד"ש היום, היא אכן המשך ישיר של אותה תנועה, של אותה אידיאולוגיה, של אותה תפיסת עולם.

דרך אחת לבחינת השאלה, היא עמדת חד"ש בעת מלחמות ועימותים בינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. קו רצוף נמשך ממאורעות תרפ"א (1921) עד מלחמת "צוק איתן" – הזדהות מוחלטת עם האויב. ודוק – כלל איני מדבר על התנגדות למלחמה, למבצע, להחלטה ישראלית זו או אחרת. יש הבדל בין דיון ציבורי ופוליטי, האם נכון או לא נכון להגיב בצורה זו או אחרת על טרור, האם לצאת למלחמה זו או אחרת, האם לבצע מבצע זה או אחר, כשאלת האינטרס הישראלי: מה טוב יותר לישראל, לבין הזדהות עם הצד השני. חד"ש עקבית בתמיכתה ובהזדהותה המלאה עם הצד השני.

דרך אחרת היא לבחון את מצע חד"ש. מאחר וטרם התפרסם מצע חד"ש לבחירות 2015, אנתח את מצע המפלגה בבחירות 2013. יש לסייג את הניתוח בהבנה, שהמצע מנוסח בזהירות יתר, באופן שלא יהווה התרסה בוטה נגד החוק האוסר התמודדות של מפלגות המתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. למשל, סביר להניח שגם במצע הבחירות הקרובות לא תופיע עמדתו של מחמד ברכה, יו"ר המפלגה, שבראיון ל"הארץ" לפני שבועות אחדים התנגד ל"ישראל" כשמה של המדינה.

לפני שאציג מה יש במצע חד"ש, אציג מה אין בו – אין בו תמיכה ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. לא, חד"ש אינה מצדדת ברעיון המדינה האחת. אלא שכמו אבו מאזן, היא מצדדת ברעיון "שתי המדינות", אך לא ברעיון "שתי המדינות לשני עמים". ולא בכדי. אז לאילו שתי מדינות תחולק הארץ?

נפתח בהגדרת הגבול בין המדינות. כאן, הדברים ברורים – "שתי מדינות בגבולות ה-4 ביוני 1967". גבול ה-4.6.67 אינו נוגע רק ליהודה, שומרון וירושלים: "כינון שלום עם לבנון וסוריה על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967, החזרת רמת הגולן לסוריה ופינוי השטחים הלבנוניים שנותרו כבושים בידי ישראל".

ספק אם סוריה עוד קיימת. ספק רב האם תתקיים. אבל יש "להחזיר" לה את הגולן. אולם הנסיגה הישראלית אינה צריכה להיות לגבול הבינלאומי, אלא כדרישת סוריה במו"מ עם ישראל, לקווי 4.6.67. מה ההבדל בין שני הקווים הללו? בשנים 1949-1956, סוריה השתלטה על שטחים ריבוניים של ישראל, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ושל הסכמי שביתת הנשק. היא השתלטה על חופה הצפון מזרחי של הכינרת, מצפון לעין גב ועד שפך הירדן; על רמת הבניאס, על חמת גדר ועוד. אם ישראל נדרשת לסגת משטחים שכבשה במלחמת מגן, למה הנסיגה צריכה להיות גם משטחי הכיבוש התוקפני של סוריה? כיוון שחד"ש תמכה ותומכת אוטומטית בכל תוקפנות ערבית נגד ישראל ומצדדת אוטומטית בכל דרישה ערבית מישראל. זה ה-dna שלה.

ובאשר ל"פנוי השטחים הלבנוניים שנותרו כבושים בידי ישראל" – כזכור, לפני 15 שנים ישראל נסוגה מלבנון. את גבול הנסיגה שרטט האו"ם. פקחי האו"ם עברו עם סרגל כמעט על כל מטר בגבול, והחליטו היכן הוא יעבור. במקרים רבים, הייתה מחלוקת בין ישראל לפקחי האו"ם אודות מיקום הגבול. יש מקומות שבהם הסימון של האו"ם חייב נסיגה משטחים חקלאיים השייכים ליישובים ישראליים (משגב עם, לדוגמה). אולם ההחלטה הישראלית הייתה לקבל את פסיקת האו"ם, כדי להבטיח שלא תהיינה עוד כל תביעות ללבנון, ולא תהיה ללבנונים כל עילה להמשיך בתוקפנות.

לאחר הנסיגה הישראלית, המציא חיזבאללה את פרשת "חוות שבעא", כעילה להמשך הטרור. לכך מתכוונת חד"ש בדרישתה לנסיגה משטחים לבנונים – לקבל את תכתיב חיזבאללה. למה? כי זה ה-dna שלה. לתמוך אוטומטית בכל דרישה אנטי ישראלית, הזויה ככל שתהיה, של גוף קיצוני ככל שיהיה.

נחזור לסוגיה הפלשתינאית. כאמור, מצע חד"ש דורש שהגבול בין שתי המדינות יהיה קווי 4.6.67. ומה יהיה משני צדי גבולות ה-4 ביוני?

מן הסתם – מדינת לאום לעם הפלשתינאי ולצדה מדינת לאום לעם היהודי. האמנם? אז זהו, שלא. בנוגע למדינה שממזרח לגבול, אין כל בעיה: "מימוש זכותו של העם הערבי הפלסטיני להקמת מדינתו העצמאית הריבונית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית, בצד מדינת ישראל. קווי ה-4 ביוני 1967 יהיו גבולות השלום המוכרים והבטוחים בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית". במילים אחרות – מדינת לאום פלשתינאית. יתר על כן – המדינה הפלשתינאית תהיה נקיה מיהודים: "פירוק כל ההתנחלויות שהוקמו בגדה המערבית הכבושה, לרבות בירושלים המזרחית". במילים אחרות – טיהור אתני, הכרוך בגירוש של כ-750,000 יהודים, החיים בהתיישבות ביהודה ושומרון, ובכל השכונות היהודיות במזרח ירושלים.

ומה יהיה בצד המערבי של אותו גבול? שמא מדינה יהודית נקיה מערבים שיגורשו למדינה הפלשתינאית, לשם ההדדיות? חלילה. הרי לאורך המצע שוב ושוב מזהירים מי שמציעים את הטרנספר ההמוני של מאות אלפי יהודים, מפני הטרנספר המתוכנן לערבים, כאילו רעיון כזה עומד על הפרק.

האם אותה המדינה שממערב לקווי 4.6.67 תהיה מדינת הלאום של העם היהודי? אין כל אזכור למושג מדינה יהודית, מדינת לאום יהודית, עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם מוזכרים כקיבוץ לאומי הזכאי להגדרה עצמית.  אין במצע "מימוש זכותו של העם היהודי למדינתו העצמאית".

אז מה יהיה במדינה הזאת? הנה, כמה דוגמיות. מה יהיה המנון המדינה, מה יהיו סמלי המדינה? "למען תהיה ישראל מדינה המבטיחה שוויון לכל אזרחיה, תיאבק חד"ש לחקיקת חוק יסוד: שוויון האדם; לביטול האפליה והדיכוי הלאומי בכל המישורים; להבטחת שוויון מלא לאזרחים הערבים בארץ, וכדי שסמלי המדינה, לרבות הדגל וההמנון, יהלמו את העקרונות האלה". המנון, דגל וסמל המאפיינים את היותה של ישראל מדינת לאום יהודית? חס וחלילה. מדינה יהודית פירושה "אפליה ודיכוי לאומי". וכך, לאורך כל המצע, ישראל מוצגת כמדינה גזענית ופשיסטית המפלה את הערבים, וקוראת למעשה לביטול כל סממן של מדינת לאום יהודית. התיישבות יהודית? "התוכניות השונות, המיושמות במסגרת מה שמכונה 'פיתוח הגליל והנגב', הן בפועל תכניות לייהוד הגליל והנגב, אשר מתעלמות מהצרכים של התושבים הערבים באזורים אלה".

האם במסגרת המדינה השוויונית, כלומר הלא יהודית, ייאכף החוק על האזרחים הערבים, למשל בתחומי הבניה והמאחזים הבלתי חוקיים? "הפסקת מדיניות הריסת הבתים; הכרה בכל היישובים הערביים הלא-מוכרים בצפון ובנגב והקמת רשויות מקומיות בהם". היום פטורים האזרחים הערביים משירות בצה"ל ואף משירות לאומי חלופי. אולם החזון של חד"ש מדבר על מדינת כל אזרחיה, שבה לא אמור להיות כל הבדל בין ערבי ליהודי. מה אומר מצע חד"ש בנדון? "חד"ש מתנגדת לכפיית שירות לאומי במסווה של 'התנדבות' " [המירכאות במקור]. וכן – "ביטול גיוס החובה המוטל על הצעירים הערבים-הדרוזים". "הערבים הדרוזים" הם כמובן הדרוזים, שאין להם זכות להגדיר עצמם, אליבא דחד"ש.

לא אוסיף בדוגמאות, אומר רק שהמסר החוזר ונשנה הוא הפיכתה של ישראל ממדינה גזענית למדינה דמוקרטית ושוויונית. והמסר ברור – יש סתירה בין מדינה יהודית (שמשמעותה – מדינה גזענית) למדינה דמוקרטית, ולכן על מדינת ישראל לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך לדמוקרטית.

איזו עזות מצח – מימוש "זכותו הלגיטימית של העם הערבי הפלסטיני למדינה עצמאית" מחייבת טיהור אתני ומדינה נקיה מיהודים. לעומת זאת, לעם היהודי כלל אין זכות למדינה משלו. חזון שתי המדינות של חד"ש, הוא מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים ולצדה ... מדינת שקשוקה, לא יהודית.

יאמר הקורא: כן, אבל אחרי שהארץ תחולק, לפחות יובטח רוב יהודי משמעותי. נכון, אז היא לא תקרא מדינה יהודית; המנונה, דגלה, וסמליה לא יהיו יהודיים. לא יהיו בה חוקים "מפלים" "ליהודים בלבד" כמו חוק השבות. אבל זו תהיה מדינה בעלת רוב יהודי ברור.

האמנם? גם לכך מתייחס מצע חד"ש: "הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם". זה שם קוד ל"זכות" השיבה. ולא שיבה למדינה הפלשתינאית הנקיה מיהודים, חלילה. כלומר, לצד מדינת הלאום הפלשתינאית הנקיה מיהודים, לא זו בלבד שלא תהיה מדינת הלאום היהודי, גם לא תהיה רק מדינת כל אזרחיה, אלא היא גם תוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים.

זהו פתרון שתי המדינות נוסח חד"ש. לא שתי מדינות לשני עמים. בסופו של דבר – שתי מדינות פלשתינאיות, שבאחת מהן יורשו לגור גם יהודים.

****

ונשאלת השאלה – למה? למה?! למה לשיטתם אין לעם היהודי הזכות הטבעית להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית? הרי איש אינו מפקפק בזכותו של העם הספרדי למדינת לאום משלו. איש אינו מפקפק בזכותו של העם הפולני להגדרה עצמית. איש אינו מפקפק בזכותו של העם הסיני למדינה ריבונית במולדתו. גם קיומן של עשרים מדינות לאום ערביות אינו מוטל בספק. למה העם היהודי הוא היחיד שאין לו הזכות הזאת? למה רק מדינת הלאום היהודי צריכה להפסיק להתקיים, ולהפוך לשקשוקה?

הגישה הזאת, המפלה בין העם היהודי לשאר העמים – יש לה הגדרה. ההגדרה הזאת, אינה "דמוקרטיה", אינה "שלום" ואינה "שוויון", כפי שמתיימרת להיות חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. ההגדרה הזאת היא – אנטישמיות. זה ה-dna של חד"ש.

אז איך אפשר להגדיר את התופעה של יהודים המשתייכים למפלגה כזו? אני הגדרתי זאת כ"תופעה חולנית". ואיך הגדיר את התופעה, ברל כצנלסון, מורנו ורבנו?

            סילוף שכלי ונפשי

המורה הגדול של תנועת העבודה, ברל כצנלסון, היטיב לתאר את התופעה, במאמר שפרסם בגיליון חגיגי של "דבר", באחד במאי 1936: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו".

אברום בורג, שבמשך שנים רבות ייצג את תנועת העבודה בכנסת והגיע עד תפקיד היו"ר, ואת תנועת העבודה הציונית במוסדות הלאומיים והגיע עד תפקיד נשיא ההסתדרות הציונית ויו"ר הסוכנות היהודית, הגיע לסילוף כזה, שכלי ונפשי, אותו סילוף עליו התריע ברל, שכל מה שעושה עמו, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים. זוהי תופעה חולנית, מעוררת גועל, סלידה ובוז. מה הפלא, שבורג נחת בטבעיות בחד"ש?

* "שווים"