* ככל שנחשפים שמות
המועמדים מטעם "כולנו" לכנסת, הולכת ומתגבשת תמונה מעודדת, של נבחרת
איכותית, ערכית, חברתית. ד"ר יפעת שאשא ביטון היא מנהיגה אמתית, המחויבת לצדק
חברתי, לערבות הדדית, לחינוך, לקידום ההשכלה הגבוהה בכלל וההשכלה הגבוהה בפריפריה
בפרט. יפעת תהיה נציגת אמת של קריית שמונה, של הגליל, של הצפון, של הפריפריה.
* רחל עזריה, אף היא מועמדת מטעם "כולנו", היא מנהיגה
חברתית בעלת קבלות של מאבקים ועשיה. היא דתיה המייצג יהדות דתית פלורליסטית,
שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. היא לוחמת חברתית שנים רבות, ושותפה במאבקים
לאיכות הסביבה, למען מסורבות גט, נגד עוולות חברתיים (הייתה מיוזמות "מחאת
העגלות") ולמען צדק חברתי. שותפה מרכזית בקואליציה של ארגונים ירושלים
המקדמים מאבקים למען ירושלים פתוחה, סובלנית וצודקת. היא סגנית ראש העיר ירושלים
מטעם "ירושלמים".
וכך כתבתי לפני הבחירות המוניציפליות האחרונות: "אילו הייתי ירושלמי הייתי מצביע לתנועת 'ירושלמים'
בראשות רחל עזריה למועצת העיר. 'ירושלמים' היא תנועה משותפת לדתיים וחילונים, נשים
וגברים, הפועלת למען ירושלים כעיר פתוחה ופלורליסטית, המקיימת תרבות יהודית ישראלית
מתקדמת למען תושביה על כל מגזריהם ונאבקת למען רווחה, חינוך וצדק חברתי. רחל עזריה
הינה מנהיגה ולוחמת חברתית עם קבלות, כולל במישור הפוליטי במסגרת פעילותה במועצת העיר
ירושלים".
* קבוצות השמאל הרדיקאלי המנסות לבצע השתלטות עוינת על מפלגת העבודה,
ממקדות מאמץ ברשתות החברתיות נגד מועמדותו לכנסת של איתן ברושי, מזכ"ל התנועה
הקיבוצית. איתן מגלם בעיניהם את כל מה שנתעב ושנוא בעיניהם: הקיבוץ, ההתיישבות,
הביטחון, הציונות. הם מתעבים את איתן, התומך בתכנית אלון ובבקעת הירדן ישראלית. הם
משמיצים אותו ואת התנועה הקיבוצית כולה, בכל שיטות ההסתה המוכרות על "הקיבוצניקים
האשכנזים המתנשאים" בלה בלה בלה. יהיה זה מחזה מביש, אם יוסי יונה ומרב
מיכאלי ייצגו את מפלגת העבודה ואיתן ברושי יהיה בחוץ.
* מתפקדי הליכוד גילו אחריות והדיחו מהרשימה את פייגלין. נקווה
שמתפקדי העבודה יגלו אחריות וידיחו מן הרשימה את מרב מיכאלי.
* הכרזתו של פייגלין על הקמת תנועה חדשה, היא צעד ראוי, שהיה עליו
לעשותו לפני שנים, כשהחליט לפנות למסלול הפוליטי. לפייגלין מסר מהפכני, רדיקלי, ייחודי
ומקורי ומן הראוי שיציג את המסר, ואת היומרה שלו להנהיג את העם, לבחירת העם. אם
מפלגתו תעבור את אחוז החסימה, בחירתו לכנסת תהיה ראויה והוגנת, כי פייגלין יבטא את
עמדת בוחריו וייצג אותם בכנסת כראוי. זאת, בניגוד למצב הקיים, שבו פייגלין מכהן
מטעם הליכוד, כאשר ברור שאין הוא מייצג את עמדות בוחרי הליכוד, והוא נבחר בזכות
היותו ראש לקבוצה הדוקה ומאורגנת, שעמדותיה אינן עמדות הליכוד וכבר הוכח שחבריה
אינם מצביעים לליכוד. פעילותו בליכוד הייתה ניסיון להשתלטות עוינת, וטוב שחברי
הליכוד שמו לה קץ.
אף שאני מתנגד בחריפות לעמדותיו של פייגלין, אני מעריך אותו כח"כ
איכותי, בעל עומק אידיאולוגי ויכולת לבטא את השקפותיו בבהירות ורהיטות. אולם
האסטרטגיה הפוליטית שבה נקט עד כה, אינה הגונה ואינה דמוקרטית, וניצלה לרעה את
כללי המשחק הפוליטיים.
* אני שמח על בחירתה הצפויה של ח"כ גילה גמליאל לתפקיד שרת
הרווחה. גמליאל ריכזה את סיעת הליכוד בוועדת הכספים, אך עם כל המגבלות של משמעת
קואליציונית, היא הייתה אופוזיציה חברתית אמתית למדיניות הכלכלית של הממשלה, ופעלה
במשותף עם ח"כים מן האופוזיציה. אף שגמליאל היא תל אביבית, היא נושאת את דגל
הפריפריה. כסגנית שר, היא הקימה את מרכזי הצעירים בפריפריה, המקדמים את ענייני
הצעירים בתחומי תעסוקה, השכלה, תרבות, הדרכת הורים צעירים ועוד. היא הובילה חוקים
משמעותיים, כמו שנת לימודים על חשבון המדינה למשוחררי צה"ל ובוגרי שירות
לאומי במוסדות אקדמיים הממוקמים באזורים בעלי עדיפות לאומית. היא יזמה תכנית
להקצאת רבע דונם לבוגרי יחידות קרביות שבחרו להתיישב ביישובים כפריים קהילתיים
בגליל ובנגב (ככל הידוע לי מתקיים פיילוט כזה במספר יישובים).
גמליאל תהיה שרה צעירה (בת 41) ואני מאמין שצפוי לה עתיד מזהיר
בפוליטיקה הישראלית.
* יש לשבח את האופוזיציה שהודיעה שלא תתנגד לבחירתה של גמליאל (אם אכן
תנהג כך). יאמר הדבר לזכותה של האופוזיציה בכלל, ובתקופת בחירות, המתאפיינת בהקצנה
והתלהמות, בפרט. דומני שהדבר מעיד בעיקר על ההערכה האישית שגמליאל זוכה לה מכל
קצוות הקשת.
* אחרי שהבעתי את דעתי על האפשרות שהעסקנית העילגת, הוולגרית והרחובית
מירי רגב, תכהן כשרה בממשלה, תקפו אותי מגיבים רבים על כך שהגישה שלי היא אנטי
דמוקרטית, כי אני תומך רק באריסטוקרטים ולא במי שמייצג את העם. כמו מירי רגב יש
רבים מאוד בעם, ולכן היא צריכה לייצג אותם בממשלה.
הקדשתי לכך מעט מחשבה במהלך סוף השבוע, והשתכנעתי. הייתה לי הארה.
עכשיו אני מבין איך צריך להרכיב את הממשלה הבאה. למשל, יש בעם אחוז מסוים של
מטומטמים. כיוון שאנו בדמוקרטיה, הם ראויים לייצוג נאות. לכן, כאשר מרכיבים את
הממשלה, חשוב מאוד למנות שרים מטומטמים, על פי משקלם היחסי באוכלוסיה.
* ועוד נכתב על ביקורתי על רעיון העוועים שרגב תכהן כשרה בממשלה, שאני
כותב זאת כי היא מעדות המזרח. מי שכתב זאת הוא גזען עלוב, שבוי בדעות קדומות,
כיוון שהוא משליך את תכונותיה של רגב על מוצאה. בעיניי, כל הסוגיה העדתית היא
גלותיות שפג תוקפה והגיע הזמן שתמצא את מקומה הראוי בפח האשפה של ההיסטוריה. אנו
יהודים, ישראלים, ואין כל משמעות רלוונטית לארץ המוצא של ההורים שלנו (שאצל אחוז
הולך וגדל בציבור הוא מעורב לגמרי). אמנם איני נוהג להתייחס למוצא, אבל אם כבר
נכנסנו לזה – כבר מספר פעמים כתבתי שהח"כ המצטיין ביותר בעיניי היא אורלי לוי
אבוקסיס, וככל הידוע לי היא אינה... איך הם קוראים לזה... "אשכנזית", או
משהו כזה. לעומת זאת, הפוליטיקאית לשעבר (ולשעתיד?) המזכירה בסגנונה את רגב נושאת
את שם המשפחה רוזנבלום.
* נאומו של נתניהו בהשקת קמפיין הליכוד, הבוז ליריביו הפוליטיים,
הצחוק המעושה הזה כשגיחך על "בוז'י וציפי" לקול נהמת הקהל, היו כל כך
נמוכים, כל כך לא ממלכתיים, כל כך לא מנהיגותיים, כל כך לא ראש ממשלתיים. זה היה
ברמת השיח של "רק לא ביבי". הוא ירד כמעט לרמה של מופע האימים של ציפי
לבני ב"מצב האומה".
* בראיון שקיים יעקב אילון עם הרצוג ולבני, הוא חרג מכללי קשר השתיקה
התקשורתי, והעלה על סדר היום את מעורבותו של הרצוג בשחיתות שלטונית, ועל כך הוא
ראוי לברכה. אולם משום מה, הוא לא דרש ממנו הסבר על מעשיו והוא לא הזכיר את העובדה
שהרצוג שמר על זכות השתיקה, כאחרון העבריינים.
אילון ניגש לסוגיה מנקודת המבט של יחסי הזוגיות בין לבני והרצוג. הוא
הקריא דברים חריפים שהשמיעה באותם ימים ח"כ לבני נגד חוסר המוסריות של
המעורבים בפרשת עמותות ברק, וביקש מן השניים להתייחס.
תגובתו של הרצוג הייתה מזעזעת. הוא אמר שדבריה של לבני לגיטימיים, כי
היא הייתה באותם ימים ח"כית באופוזיציה ובתור שכזאת תפקידה הוא לתקוף את
השלטון. המסר הסמוי בדבריו, הוא של "כולם מושחתים" ויש להשלים עם עובדה
זאת, ויש להשלים גם עם העובדה שהאופוזיציה בתורה מבקרת את המושחתים, כמגלמת תפקיד
בהצגה, וכשהשלטון מתחלף – יש חילופי תפקידים בין מי שתפקידו למעול ומי שתפקידו
לזייף ביקורת.
מסר בלתי מוסרי ובלתי חינוכי מצד מי שמתיימר להנהיג את מדינת ישראל.
* המשטרה גיבשה תשתית ראייתית לכתב אישום נגד בנימין בן אליעזר, באשמת
לקיחת שוחד. האיש כמעט נבחר לנשיא המדינה, כמועמדה של מפלגת העבודה בראשות יצחק
זכות-השתיקה הרצוג.
* בכתבה בוויינט על המלצת המשטרה להעמיד את פואד לדין, נכתב שהוא חשוד
ב"קבלת שוחד". הגיע הזמן לא להשתמש עוד בצירוף המילים המכובס "קבלת
שוחד", אלא לקיחת שוחד. שוחד אין מקבלים. שוחד לוקחים. זאת עבירה אקטיבית.
* ליברמן, בעל החלומות: "ובחלומי, פואד
בן אליעזר הוא רוסי, והמשטרה רודפת אחריו בגלל היותו רוסי".
* השר אהרונוביץ' מביע פליאה על שש
חקירות נגד ליברמן ו/או "ישראל ביתנו" בידי המשטרה. הוא רק שוכח להזכיר,
שמחצית מן החקירות נעשו כשהוא היה סמפכ"ל המשטרה והמחצית השניה כשהוא היה השר
לביטחון פנים.
* הקמפיין המנסה להאשים את נפתלי בנט, שבהיותו מ"פ צעיר בסיירת
מגלן גרם להפגזה בשוגג על אזרחים בכפר כנא, שהביאה להפסקת מבצע "ענבי
זעם", הוא מועמד מוביל בתחרות האוסקר לקמפיין הנחוּת והנקלה של השנה.
* הקמפיין הזה מזכיר לי קמפיין לפני בחירות 1992 נגד רבין, שעיקרו היה
סיפור "התמוטטותו" ערב מלחמת ששת הימים. חנן פורת יזם גילוי דעת של אנשי
ציבור מימין ומשמאל שהוקיע את הקמפיין. האם ימצא במחנה ה"שמאל" מקבילו
של חנן פורת?
* הקמפיין הנבזי נגד בנט פתח דיון בערוץ השני. ומי ה"מומחה"
שהוזמן לאולפן? התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. אותו לא מעניין – כן בנט, לא בנט.
מבחינתו זו הייתה עוד הזדמנות להשתלח במדינת ישראל ולהעליל על צה"ל. המנוול
חזר שוב ושוב על "פשע מלחמה", "טבח", "טיוח" וכו', בלשונו
שלוחת הרסן.
חלאת המין האנושי.
* כשיוסי ביילין החליף את יוסי שריד בראשות מרצ, הדבר נראה כפניה חדה
שמאלה של המפלגה. יוסי שריד, כשר בממשלה וכחבר כנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון וועדת
המשנה למודיעין ולשירותים החשאים, היה תמיד ביטחוניסט, פטריוט ופרגמטיסט. יוסי
ביילין היה הרבה יותר יונה, הרבה יותר שמאלה ממנו.
היום, כשאני קורא את המאמרים של שניהם, יוסי שריד רחוק ת"ק על
ת"ק פרסה משמאל ליוסי ביילין. שריד שקוע עד צוואר בביצת הטרוניה והקוטראי; מר
נפש, נרגן וממורמר ומפיץ סביבו רעל של שנאה, ייאוש ודכדוך. יוסי ביילין, לעומתו,
מצטייר בכתיבתו כמעט כאיש מרכז – אחראי, פטריוט, שקול, מתון, פרגמטיסט. בין השנים,
לא ביילין הוא זה שהשתנה.
* ציפי לבני הפתיעה בראיון גלוי לב ב"ניו יורק טיימס" בו
אמרה אמת – מי שפוצץ את המו"מ בין ישראל לפלשתינאים לא היה נתניהו אלא אבו
מאזן. היא גם תקפה את אבו מאזן על צעדיו החד-צדדיים, כמו ההליכה לאו"ם ולהאג.
כעת מן הראוי שתבהיר, שעל הפלשתינאים לבחור בין מו"מ לניסיון ליצור פתרון
כפוי. אם הם רוצים לחזור לשולחן הדיונים, עליהם למשוך את כל פניותיהם לאו"ם
ומוסדותיו. על לבני להבהיר, שישראל לא תאפשר לפלשתינאים להמשיך לפסוח על שתי
הסעיפים.
* והרי התחזית: א. ראש הממשלה ושר הביטחון יבטלו את החלטת צה"ל
להוציא את החיילים מיישובי עוטף עזה, סמוכי גדר. למה? האם אין הם סומכים על החלטתם
המקצועית של הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום? הם סומכים עליהם, אבל ההחלטה הזאת לא
באה להם בעיתוי טוב, סמוך לבחירות. ב. אחרי הבחירות, יוצאו החיילים מן היישובים
וראש הממשלה ושר הביטחון יתנו גיבוי לרמטכ"ל ולאלוף הפיקוד. ג. מי יהיו ראש
הממשלה ושר הביטחון אחרי הבחירות? אין לי מושג.
* תחזקנה ידיו של שר הביטחון, הפועל להוצאתו
אל מחוץ לחוק של הקו-קלוקס-קלאן הישראלי - להב"ה. דמוקרטיה שאינה מתגוננת, היא
דמוקרטיה ויימארית.
* בערוץ הראשון הוקרן חלקו הראשון של סרט
התעודה על חוות גלעד. הסרט אוהד אותם מאוד ונעשה מנקודת המבט שלהם,
כך שאי אפשר לטעון שהוא נועד לפגוע בהם.
מה שרואים שם, זו חבורה של פורעי חוק אנרכיסטים, הבזים למדינה, לחוקיה
ולמוסדותיה, ובנוסף לכל גזענים חשוכים. איתי זר מתחצף לשופט ומודיע לו שאין הוא
מכיר בסמכותו של בית המשפט לשפוט אותו. ילדים ונערים – תינוקות שנשבו, ממתינים
לכוחות הביטחון עם נינג'ות בידיהם, מאחורי הגב, בדיוק כמו ילדי הפלשתינאים
באינתיפאדה, כשהאויב הוא אותו אויב – צה"ל וכוחות הביטחון. "אתה
ערבי" מסנן אחד הפראים כלפי שוטר במשטרת ישראל. "הגיעו דרוזים
מסריחים" אומר פורע אחר על המג"בניקים. "מה פתאום אתה הולך
למילואים?" שואלת אשתו של זר את אחד מחבריה, "אתה משרת אותם". והוא
משיב לה: "כאשר יחליטו להרוג את הערבים, מי יעשה את זה?"
להרוג את הערבים. תפיסת עולם ג'ינוסיידית, מפי יהודי, 70 שנה אחרי
השואה.
קן צרעות.
* גיבורי היום ב-ווינט: כמה מאות נמושות שוויתרו על האזרחות הישראלית
שלהם. והחגיגה הגדולה – עליה של 65% ב"תופעה". כדאי לדעת – לא זו בלבד
שהירידה מן הארץ היא הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה, העליה לארץ השנה הייתה הגדולה
ביותר בעשר השנים האחרונות.
* ערעורה של הפרקליטות על החלטת ועדת השחרורים לקצר את עונשה של אתי
אלון, נקמנית, ומגלמת את מידת הדין במקום שבו נדרשת מידת הרחמים. 13 שנים בכלא, זו
תקופה ארוכה מאוד. זהו עונש נורא. היא עשתה מעשה נורא והעונש מגיע לה. אולם לשם מה
קיימת ועדת השחרורים? כדי לבחון, על פי אמות מידה מקובלות, את התנהגותו של האסיר
בכלא, הבעת חרטה מצדו, הערכה אודות יכולתו להשתקם. מי שעומד בקריטריונים, מאסרו
מקוצר והוא יוצא לחופשי.
הפרקליטות אינה מערערת על שיקול דעתה של ועדת השחרורים בנוגע לאמות
המידה המצדיקות את מידת הרחמים, אלא מתנגדת לשחרור בשל חומרת העבירות. על חומרת
העבירות הכריע בית המשפט בגוזרו עליה מאסר ממושך. תואיל הפרקליטות להניח לוועדת
השחרורים לטפל בתחום שתחת אחריותה.
ריח של פופוליזם נודף מן הערעור.
* ארי אלון הוא תלמיד
חכם, גדול בתורה, דרשן מחונן לאורך עשרות שנים, שהעמיד דורות של תלמידים ומקדיש את
כל חייו ומרצו לאהבת התורה, להגדלתה ולהאדרתה. ארי אלון הוא אחד הבולטים בין תלמידי החכמים שיוצרים ומחנכים ברוח
ריבונית, כהגדרתו, להבדיל מהרוח הרבנית, האורתודוכסית.
ארי אלון הוא אחד הכותבים המרכזיים והבולטים במיזם "929 –
תנ"ך ביחד", המיזם הפתוח והפלורוליסטי כל כך, הנותן במה לכל מרחבי קשת
האמונות והדעות, בפרשנות לתנ"ך. דווקא בשל עומק הגותו ויצירתיותו, הוא הפך
מוקד לביקורת מצד אורתודוכסים קיצונים ובעטיו הפך המיזם מוקד ביקורת של החרד"לים
הקיצונים והבדלנים.
בסוף השבוע השני של המיזם, חל משבר, שעיקרו הוצאתו של ארי מן המיזם,
במידה רבה בשל שרשרת של אי הבנות, סערה ציבורית בקרב שוחרי המיזם וחזרתו של ארי אל
המיזם בהסכמה הדדית. סוף טוב, הכל טוב!
ומי ייתן, שבמקום משברים כוחניים
על כבוד, מעמד וכסף, תִּרְבְּנָה בתוכנו מחלוקות לשם שמים על פרשנות המקרא ועל מקורות
ישראל.
* אורי משגב מנהל מלחמת גרילה נגד מיזם "929 – תנ"ך
ביחד", שהוא בעיניו קונספירציה מיסיונרית של בנט ו"האחים היהודים"
להשתלט על המדינה ועל מוחות הישראלים. את החילונים הכותבים למיזם (שהם הרוב מבין
למעלה ממאה כותבים רק בשבועיים הראשונים) הוא מכנה, כבר בשני מאמרים,
"אידיוטים שימושיים".
פרק י"א בספר בראשית הוקדש במיזם, ברובו, לכתיבה של פוליטיקאים
(איני בטוח שאני אוהב את הרעיון). בין הכותבים, האידיוטים השימושיים של בנט: יצחק
הרצוג, יאיר לפיד, זהבה גלאון ודב חנין. מה הפלא שבנט (שאף הוא בכותבים) מחייך
בתמונתו הנשקפת מן האתר.
* ביד הלשון
את אחת הפינות האחרונות הקדשתי לאופן ההגיה של המילה דּוּ"חַ.
בעקבות הפרסום, הפנה אליי קורא שאלה, בזו הלשון: "מדוע הגרשיים נמצאים בין האות ו' לאות ח'? למה אינם
בין ה-ד' ל-ו'?"
הכלל הוא, שבראשי תיבות הגרשיים מופיעות תמיד בין שתי האותיות האחרונות במילה. למשל, איננו
כותבים אר"הב, כלומר גרשיים בין הקיצור של "ארצות" לקיצור של
"הברית", אלא ארה"ב.
אגב, את ראשי התיבות דו"ח ניתן לכתוב ללא גרשיים – דוח, כיוון
שהיא הייתה למילה בפני עצמה, ואף נוצר ממנה הפועל לדווח וממנו המילה דִּיווּחַ.
אולם למרות שאני יודע עובדה זאת, אני ממשיך לכתוב דו"ח. כך אני רגיל וקצת
צורמת לעיניי הצורה דוח.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
