הבלוג של אורי הייטנר

שחור על גבי שחור / עדי קיסר

בְּמִבְטָא כָּבֵד אָהֲבָה אוֹתִי סָבְתָא שֶׁלִּי

וְדִבְּרָה אֵלַי דִּבּוּרִים תֵּימָנִיִּים

שֶׁאַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי,

וּבְתוֹר יַלְדָּה

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֵיךְ פָּחַדְתִּי לְהִשָּׁאֵר אִתָּהּ לְבַד

מֵחֲשַׁשׁ שֶׁלֹּא אָבִין אֶת הַלָּשׁוֹן בְּפִיהָ

שֶׁהִמְשִׁיכָה לְנַגֵּן אֵלַי בְּחִיּוּךְ,

וַאֲנִי לֹא הֵבַנְתִּי

מִלָּה אַחַת שֶׁאָמְרָה

וְהַצְּלִילִים נִשְׁמְעוּ רְחוֹקִים רְחוֹקִים

גַּם כְּשֶׁדִּבְּרָה אֵלַי קָרוֹב.

וּפַעַם אַחַת

אֲנִי זוֹכֶרֶת,

קָנְתָה לִי פְּרִילִי אָנָנָס

וְאַחֲרֵי שֶׁנִּקַּבְתִּי בָּאֲגוּדָל

אֶת עֲטִיפַת הָאָלוּמִינְיוּם הַדַּקָּה

וְשָׁתִיתִי הַכֹּל,

רָצִיתִי לוֹמַר תּוֹדָה

אֲבָל לֹא יָדַעְתִּי

בְּאֵיזוֹ שָׂפָה צָרִיךְ

וְיָצָאתִי לַגִּנָּה הַגְּדוֹלָה

קָטַפְתִּי פֶּרַח

וְהִגַּשְׁתִּי לָהּ אוֹתוֹ,

מְבֻיֶּשֶׁת

אֲנִי זוֹכֶרֶת

כַּמָּה מְבוּכָה עָמְדָה בֵּינֵינוּ

שֶׁל דָּם אֶחָד

וּשְׁתֵּי לְשׁוֹנוֹת אִלְּמוֹת

וְהִיא שָׁטְפָה אֶת גְּבִיעַ הַפְּרִילִי 

בִּשְׁתִיקָה

מִלְּאָה בּוֹ מַיִם

וְהִנִּיחָה בּוֹ אֶת הַפֶּרַח שֶׁנָּתַתִּי לָהּ.

אַף פַּעַם לֹא הֵבַנְתִּי

מִלָּה מִמַּה שֶׁאָמְרָה

סָבְתָא שֶׁלִּי,

אֲבָל אֶת הַיָּדַיִם שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי

אֶת הַבָּשָׂר שֶׁלָּהּ הֵבַנְתִּי

לַמְרוֹת שֶׁאַף פַּעַם

לֹא הֵבִינָה בֶּאֱמֶת

אֶת הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי

וְרַק אָהֲבָה אֶת הַגּוּף הַקָּטָן שֶׁלִּי

שֶׁל הַבַּת שֶׁל הַבַּת שֶׁלָּהּ.

וְלִפְעָמִים הַלֵּב מְבַקֵּשׁ לְעַצְמוֹ

דְּבָרִים מוּזָרִים

כְּמוֹ לִלְמֹד תֵּימָנִית

וְלַחְזֹר לַקֶּבֶר שֶׁלָּהּ

לְהַצְמִיד שְׂפָתַיִם לְתוֹךְ הָאֲדָמָה

וְלִצְעֹק פְּנִימָה

אֶת כֹּל מַה שֶׁהָיָה לַיַּלְדָּה הַהִיא לוֹמַר

וּבְעִקָּר לְהַזְהִיר אוֹתָהּ

מֵהַפֶּרַח שֶׁהֵבֵאתִי לָהּ

פֶּרַח מָלֵא בִּנְמָלִים.

שיר מקסים. שיר מרגש. סיפור אנושי.

וכשקראתי אותו לראשונה, התרגשתי שבעתיים. כי השיר החזיר אותי לילדות שלי ולאוֹפָּפָּה.

אופפה הוא סבא בגרמנית. לסבי, אבא של אבי, קראנו אופפה, ולעתים אפילו בצירוף המוזר "סבא אופפה". אף שאופפה חי בישראל 27 שנים, הוא לא ידע מילה בעברית. הוא חי בגרמנית. פעם ביום היה מאזין לחדשות ביידיש, הקרובה לגרמנית והוא הבין אותה, כדי להתעדכן. אמי לא ידעה גרמנית, אך כיוון שידעה יידיש, הם יכלו לשוחח ולהבין זה את זה בשילוב של שתי השפות. ואילו אנו, אחיי ואני, לא הבנו מילה בגרמנית וביידיש. 16 שנים היה לי סבא, שלא ידעתי את שפתו והוא לא ידע את שפתי. הוא אהב אותנו. אהבנו אותו. אהבתי אותו. בלי מילים. בשיחה אילמת.

כילד דיברתי אליו עברית. הוא לא הבין את השפה, אבל אני חושב שאיכשהו הוא הבין אותי. הוא היה מביא לי בולים ויחד סידרנו אותם באלבומים. שיחקנו דמקה. ובכל יום שישי הוא נתן לכל אחד מאתנו לירה, אותה שלשלנו לקופת "דן חסכן".

כשהגיע אלינו, מיד הסרתי את מגבעתו הגדולה וחבשתי אותה על ראשי הקטן ולקחתי את מקל ההליכה שלו, שהיה בגובה שלי או את המטריה השחורה שלו, ו"הייתי אופפה".

אז לא הבנתי את מהותה של הבדידות שלו; לחיות בארץ זרה, בשפה זרה, במנהגים זרים שכל כך רחוקים ממנו. לא הבנתי את הזרות של מי שגם בקיץ הרמת גני החם, המהביל והמיוזע, לא יצא מהבית בטרם לבש חליפת שלושה חלקים שחורה, ענב עניבה מהודקת, כמי שחי במקום אחר, בארץ אחרת, ביבשת אחרת, באקלים אחר. כי באמת, גם כשחי כאן, הוא חי במקום אחר. כשעלה לארץ, היה בסך הכל מבוגר בשנה מגילי היום. איני יכול לתאר לעצמי חיים בנתק כזה מן הסביבה.

****

אבא שלי עזב את ארצו, את שפתו ואת בית אביו, ובגיל 17 עלה לא"י כאידיאליסט חדור אמונה ציונית יוקדת, מבלי שידע אם יזכה עוד לראות את הוריו. הוא עלה בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, ולאחר כ"ט בנובמבר, כשהבריטים שחררו את מי שטרם מלאו להם 18, הגיע לארץ היישר לקרבות מלחמת השחרור.

אביו, סבא שלי, לא היה ציוני. הוא שלל את הציונות והתנגד לה מכל וכל. אך כל השקפת עולמו התנפצה בשואה, בה איבד את בנו הבכור ורבים מבני משפחתו. ארבע שנים אחרי בנם הצעיר, אבי, עלו סבתי (שלא זכיתי להכיר) וסבי לישראל. לא מתוך אידיאולוגיה. מתוך הישרדות.

האם עלייתו של סבי הייתה עליה ציונית? כן, בהחלט. הציונות לא נועדה לציונים. היא נועדה ליהודים. היא נועדה לשים קץ לאנומליה של החיים בגלות, נוכריים, מודרים ומוקצים, ללא פיסת אדמה מתחת לרגליהם, ללא חיים לאומיים, ללא ריבונות. כל יהודי שעלה לארץ, מכל טעם שהוא, עלה עליה ציונית, הגשים את הציונות. אבל אנשים כסבי וכמו סבתהּ של עדי קיסר היו דור המדבר. המחיר האישי שהם שילמו היה מחיר קשה וכואב.

****

אני חש הזדהות עמוקה עם האמפתיה של עדי קיסר לכאב של סבתה, למחיר המהפך בחייה הבוגרים. אולם המסקנות שלנו הפוכות.

עדי קיסר ייסדה את התופעה הספרותית–תרבותית–חברתית "ערס פואטיקה"; קבוצת משוררים מזרחיים המנציחים את זהותם הנבדלת כמזרחיים, מתוך ניכור חריף לציונות ולמדינת ישראל, שהיא בפיהם "מדינת אשכנז". הם מבטאים שנאה כלפי התרבות ה"אשכנזית", אם בפי רועי חסן הכותב בערגה על שריפת ספריו של נתן זך, ואם בפי קיסר עצמה, שבראיון זלזלה בשירתו של ביאליק, "הגבר האשכנזי".

דווקא מתוך הערכה לכישרונה של קיסר, כה צר לי על בחירתה האידיאולוגית בניכור למולדתה, לעמה, למדינתה; בבחירתה בבדלנות ספרותית, המצמצמת ומרדדת את התרבות. למה מצמצמת? כי יופיה של התרבות היהודית הישראלית היא היותה תוצר של עשיר של שבעים גלויות. בעבורי, שירתו של שלום שבזי, המשורר הגדול של יהדות תימן, היא מורשת אבותיי, בדיוק כמו סיפוריו של שלום עליכם על העיירה היהודית במזרח אירופה. היכולת לקבל ולאמץ את היצירה היהודית על כל נדבכיה, על כל שורשיה, על כל המגוון האינסופי הזה, היא מתנה תרבותית שאין לה אח ורע בעמים. והנה, עדי קיסר וחבריה, ילידי הארץ שגדלו לתוך התרבות הזאת, במקום להזרים לתוכה את המורשת המזרחית כדי להעשירה ולשאוב מתוכה את המורשת האשכנזית כדי להעשיר את עצמם; במקום לנהל דיאלוג מחבר בין המסורות והמורשות, בוחרים בגטו בדלני של מזרחיות ובוחרים להנציח כעסים ורגשות קיפוח וניכור ולהוריש אותם לילדיהם. איזו בחירה אומללה.

גם אני, כעדי קיסר, חש אמפתיה לכאבו של סבי, אך איני מביט אחורה בזעם, ואיני מחפש אשמה בכאבו באף ממסד. אני מודע למה שהגדירה לאה גולדברג כ"כאב שתי המולדות". אני מודע לכך שזאת המציאות של דור המדבר, זה המחיר של דור המדבר. ואני מצדיע לסבי ולכאבו, שהיו נדבך בבניין הארץ והמדינה וביצירת החברה היהודית הישראלית שבה אני חי. זכיתי להיוולד במולדתי, מולדת העם היהודי, במדינתי, מדינת העם היהודי, בשפתי העברית, שפתו של העם היהודי, בתרבותי היהודית. ואני זוכה לגדל כך ולחנך כך את ילדיי.

וכל כך הייתי רוצה לראות משוררת צעירה ומוכשרת כעדי קיסר בוחרת להיות חלק מן ההוויה הזאת. וכל כך צר לי, שאת כאב השיחה האילמת עם סבתה, היא מתרגמת לשיחה אילמת אתי, אף שאנו חולקים אותה שפה, כי בעיניה אני "אשכנזי".

חבל. 

* "שישי בגולן"