הבלוג של אורי הייטנר

לא היה מנהיג ומדינאי בתולדות המדינה, שגרם למדינת ישראל לזק מדיני כבד לאורך שנים, כמו אהוד ברק.

על דעת עצמו, ללא החלטת ממשלה, ללא החלטת כנסת, ללא רמז על כך בבחירות בהן ביקש וקיבל מנדט מן העם, הלך ברק לוועידת קמפ-דיוויד והציע לערפאת הצעות מדיניות מופקרות ומרחיקות לכת, המנוגדות לדרכה המדינית של מדינת ישראל על כל ממשלותיה, מימין ומשמאל.

ביהירות של "אני ואפסי עוד", ובפזיזות שאין כדוגמתה, ריסק ברק, פחז כמים, את הקונסנזוס הלאומי של ישראל. בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בו הציג יצחק רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים, הוא ניסח את הקונסנזוס, תחת הכותרת "לא תהיה נסיגה לקווי 4.6.67", ומנה את ירושלים השלמה וסביבותיה, את בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג", את גושי ההתיישבות וכמובן לא העלה על דעתו נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל, מה שמכונה "חילופי שטחים". בבחירות 99' בהן נבחר ברק, אפילו במצעה של מרצ לא דובר על חלוקת ירושלים.

ברק הפך באחת את כל ה"לאווים" ל"הנים". הוא הציע הצעה המבוססת על קווי 4.6.67, הוא הציע חלוקת ירושלים – ולא רק שכונות הקצה, אלא העיר העתיקה, הוא ויתר על בקעת הירדן ותמורת גושי ההתיישבות הגדולים הציע נסיגה משטחים ריבוניים כ"חילופי שטחים". כל זאת, ביהירות משיחית, של מי שיודע הכל ויכול להחליט לבדו על הכל – הוא נבחר בידי ההשגחה העליונה להביא שלום על ישראל ועל המזרח התיכון.

שלום? לא, הוא לא הביא שלום על ישראל. המהמר שיחק על כל הקופה (שלנו), ונחל כישלון חרוץ. כזכור, הצעתו נדחתה בידי ערפאת בבוז, בדם ואש ותימרות עשן. במקום לקום באומץ ולומר – ניסיתי הכל, הפכתי כל אבן, אולם מרגע שהצעתי נדחתה היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא החל לדקלם את המנטרה, ש"זו ההצעה ואין בלתה". הוא דחף את קלינטון להציע את הצעתו – "משופרת" לכיוון הפלשתינאים, ולשווק אותה כ"מתווה קלינטון", וגם אותה הפלשתינאים דחו. ולאחר מכן, כשהפלשתינאים הגיבו על ההצעה במתקפת הטרור שגבתה חיי 1,500 ישראלים, הוא זחל על גחונו לטאבה ימים אחדים לפני הבחירות והורה לאנשיו לעשות הכל, העיקר שיביאו איזשהו הסכם. וכאשר גם הצעותיו אלו נדחו, ודחלאן "המתון" כינה אותן "חרטא ברטא", ניצב ברק מול הציבור בטלוויזיה ערב הבחירות ואמר: השלום הוא בהישג יד. אם תתנו לי מנדט, נעשה את הצעד הנוסף לשלום.

המהמר עמד על סף תהום, וביקש מנדט לעשות "עוד צעד אחד". כזכור, אזרחי ישראל גירשו אותו בבושת פנים ממשרד ראש הממשלה. אולם את האבן שהוא השליך, גם אלף חכמים יתקשו להוציא. בציפיות שהוא עורר, הוא יצר מצב מדיני חדש, שבו כל הצעה ישראלית לפשרה ברוח רבין, נחשבת לסרבנות קיצונית. הנזק שהוא גרם למדינת ישראל, הוא נזק נורא.

ברק הלך לוועידת קמפ-דיוויד חודשים אחדים אחרי כישלון ניסיונו להגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. כל עוד ניהל מו"מ על הגולן, הוא היה ממוקד מטרה כטיל מונחה מכוון. הוא היה אובססיבי להיות האיש, שיביא שלום עם סוריה, עם הרודן אסד אותו נהג לכנות שוב ושוב: "מנהיג אמיץ וחזק, מעצבה של סוריה המודרנית". הוא לא הציע לו נסיגה לגבול הבינלאומי, אלא נכנע לגחמתו לדרוש נסיגה גם משטחים שסוריה כבשה מידי ישראל בשנים שלאחר מלחמת השחרור – לכך הם התכוונו כשדיברו על נסיגה לקווי ארבעה ביוני ולא לגבול הבינלאומי. אולם לאחר שבכל הסקרים הבין שההסכם שהוא רוקם יידחה במשאל העם לו התחייב, הוא התעקש על רצועה של כמה עשרות מטרים (!) על חוף הכינרת. אסד דחה על הסף את ההצעה.

בראיון ל"הארץ", ערב שבת האחרונה, השתבח ברק ביכולת שלו לראות קדימה ולחזות דברים שאחרים אינם רואים. הוא לא ראה, שנסיגה מהגולן תביא לחוף הכינרת את דאעש.

בראיון הוא הזמין את עם ישראל לקרוא לו, כפי שהצרפתים קראו לדה-גול, להציל את ישראל מפני הקטסטרופה. הוא, שכראש הממשלה נהג כמהמר והימורו המיט עלינו מתקפת טרור נוראה, מצפה שנפקיר בידיו את גורלה של ישראל. 

* "ישראל היום"