* הפגנת הענק של אזרחי צרפת נגד הטרור הייתה מרשימה ביותר ומעוררת
כבוד והתפעלות. עם שלם יצא לרחובות להביע מסר לאומי של "עד כאן"! למחרת
בבוקר מתחיל המבחן – האם הייתה זו הוצאת קיטור, או יריית פתיחה לשינוי דרכה
הפייסנית של אירופה כלפי הקנאות האסלאמית והטרור, ומלחמה נחושה של העולם החופשי
נגד האיום האסלאמיסטי.
* אם זה לא היה עצוב, ניתן היה להגדיר את השתתפות אבו מאזן בעצרת נגד
הטרור בפאריס כאתנחתא קומית.
* בעקבות השתתפותם של אבו מאזן וחמור יותר
– נציגו של ארדואן, בעצרת נגד הטרור בפאריס, כדאי היה להזמין אותם להשתתף בהלוויית
הנרצחים בירושלים. מה יש? אסור להם ליהנות קצת?
* בהתלהמות סביב שליחותו הלאומית של נתניהו
לצרפת, נשבר השפל של האידיאולוגיה האנטיביבית. מהי המשנה האידיאולוגית הזאת? אנטיביבי.
וביתר פירוט? אנטי-ביבי.
* על ישראל לצאת ביוזמה מדינית.
על ישראל ליזום שילוב ידיים של מדינות העולם החופשי, במלחמת חורמה
בטרור האסלאמיסטי, שהוא האיום הגדול ביותר על שלום האנושות מאז מלחמת העולם השניה.
טילים מעזה, פיגועי התאבדות בת"א, התרסקות מטוסים לתוך מגדלים
בניו-יורק, ניסיונות לייצר כור גרעיני באיראן, טבח במערכת עיתון בפאריס – זו אותה
המלחמה. גם כשארגונים שיעים וסונים לוחמים זה בזה, מדובר בזרועות של אותו תמנון.
המדיניות הפייסנית של העולם החופשי כלפי האויב המאיים עליו, חיזקה
אותו והפכה אותו לאיום מפלצתי.
ישראל צריכה לפעול במישור המדיני וההסברתי, כדי לקדם מאבק של העולם
החופשי על קיומו.
* על ממשלת ישראל לצאת בקריאה ליהדות צרפת לעלות לישראל. יש לשלוח
שליחי עליה לצרפת על מנת לעודד ולארגן אותה. על החברה הישראלית והממשלה להיערך
לאתגר הציוני הגדול והמלהיב של קליטת יהדות צרפת, ולהעלותו למקום גבוה בסדר היום
הלאומי של ישראל. זאת משמעותה של ישראל כמדינה ציונית, מדינת הלאום של העם היהודי.
* המסר ליהודי צרפת אינו צריך להתמקד באנטישמיות, אלא מסר חיובי – עלו
למדינת ישראל כי היא מדינתכם, היא ביתכם, היא מדינת הלאום שלכם. בחרו בחיים בישראל
כי רק בישראל אתם בני בית ובעלי בית, ולא זרים. בואו הביתה!
* נשמעת טענה, לפיה על ישראל להימנע מקריאה ליהודי צרפת לעלות, כי
הדבר עלול לפגוע בצרפת ולפגוע ביחסים בין המדינות.
מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, קמה כדי להגשים את החזון
הציוני של קיבוץ גלויות. גם אם הדבר עלול לפגוע ביחסים בין המדינות, יש להכפיף כל
שיקול אחר, לשיקול הזה, כי זאת תכלית קיומה של ישראל.
* ... ואם מדובר בפגיעה במערכת היחסים, הפגיעה היא תוצאת הצבעתה האנטי
ישראלית של צרפת לאו"ם. מן הראוי שהטלטלה שעוברת צרפת תגרום לה להבחין בין
טוב ורע, לשם שינוי.
* אלה הלועגים לכל קריאה לא להיכנע לטרור,
ומגדירים אותה בשמות חיבה כ"זיקפה לאומית" ושאר קלישאות חלולות שכבר היו
לזרא, לפתע מטיפים בימים האחרונים נגד כניעה לטרור. עליית יהודי צרפת היא בעיניהם כניעה
לטרור. לא להאמין.
* למשל, במאמר ל"הארץ", השתמש חמי שלו בביטויים שאינם
מקובלים בעיתון זה, כמו "כניעה לטרור" ו"מולדת". כלומר, קריאה
ליהודי צרפת לעלות לארץ, אופס... "להגר" לארץ ולא להישאר
ב"מולדתם", כלומר בצרפת, היא כניעה לטרור. אני חייב לומר שהשתוממתי
לקרוא דברים אלה דווקא במאמר של חמי שלו. לא מתאים לו. אבל מתאים לעיתון שבו הוא
כותב לאחרונה.
* גדעון לוי, חלון הראווה של "הארץ", הוא תומך עקבי של חמאס
בכל עימות עם ישראל, כפי שנוכחנו רק לאחרונה, במלחמת "צוק איתן". חמאס,
אל-קאעדה ודאעש הם זרועות של תמנון הקנאות האיסלאמית הג'יהאדיסטית. בקיץ הם תקפו
בטילים את אזרחי ישראל. בחורף הם ערכו טבח במערכת עיתון בפאריס.
איך גדעון לוי מפרש את הטבח? הוא מנתק אותו מהקשרו האמתי – הג'יהאד
האסלאמי נגד העולם החופשי, שמלחמתו נגד ישראל היא מרכיב בתוכו, ומציג אותו כמתקפה
נגד עיתונאים, ומיד מתקרבן בהצגת מכתב איום שהוא קיבל.
כמובן שמכתב האיום מגונה ועל המשטרה לחקור ולחפש את המאיימים. לוי
אינו יכול להתכחש לכך, שבמלחמת הציוויליזציות, שבשבוע שעבר צדו האחד של הרובה היה
מערכת "שרלי", הוא תועמלן של הצד היורה.
* מערכת "הארץ" לא תנוח ולא תשקוט עד שתראה חיילים וקצינים
שחירפו את נפשם במלחמת "צוק איתן" על הגנת המדינה ואזרחיה וכדי למנוע
חטיפת חבריהם, מובלים אזוקים לחדרי חקירות כפושעים פליליים. יום אחר יום יוצא
העיתון במאמר מערכת יותר מביש בנושא. כאשר שר הביטחון מסביר את ההבדל בין חקירה
פלילית שפניה לאתמול ותפקידה לחפש אשמים לבין תחקיר מבצעי שפניו למחר ותפקידו
להפיק לקחים ולהשתפר ויוצא נגד רעיון העוועים של חקירה פלילית נגד לוחמים שלא
ביצעו פשעי מלחמה, מאמר המערכת מתגולל עליו, תובע ממנו לא להתערב ומאשים אותו
במניעים זרים. בתחרות הקשה מאוד של "הארץ" עם עצמו, בנושא הזה
"הארץ" הגיע לשפל המדרגה מבחינה מוסרית.
* בשירו "על זאת", בעיצומה של מלחמת השחרור, קרא אלתרמן
להעמיד לדין על פשעי מלחמה לוחמים שסרחו. דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון,
הורה להדפיס את השיר ולהפיצו בקרב כל יחידות צה"ל. ובצדק רב.
על מה היה מדובר?
חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה
–
נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר!
וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר
אִישׁ זָקֵן וְאִשָּה
נִלְחֲצוּ מִפָּנַיו אֶל הַקִּיר.
וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִׁנַּיִם-חָלָב:
"אֲנָסֶּה הַמִּקְלַע"... וְנִסָּה!
רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו...
וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.
אם חלילה יגלה התחקיר המבצעי של "צוק מגן" פשעים מסוג זה,
יש לפתוח בחקירה פלילית נגד החשודים ולהעניש את האשמים במלוא חומרת הדין. אולם לא
בכך מדובר, כי אם בפעולה צבאית מוצדקת ומוסרית, שבמהלכה נהרגו אזרחי אויב,
שהמחבלים השתמשו בהם כמגן אנושי. בתחקיר המבצעי יש להפיק לקחים ולבחון את הדרך
לשיפור דרכי המלחמה בתנאים הללו, כולל הדרך להמעיט בנפגעים אזרחיים בקרב המגן
האנושי של המחבלים. אולם אין כאן כל מקום לחקירה פלילית, אפילו לא כדי לרצות את הצביעות
של עמוס שוקן והדבוקה שלו: גדעוןלויאורימשגבספירכלבסקיבמיכאליצחקלאורעודאבשארת.
* טוהר הנשק ומוסר הלחימה הם ערכים מקודשים בצה"ל, מיום הקמתו.
השימוש לרעה בשם הערכים הללו כדי לסרס את צה"ל, לרפות את ידי המפקדים
והלוחמים, לפגוע ברוח הלחימה של צה"ל ולשבש את ההגנה על מדינת ישראל, הוא
חילול הקודש.
* אותו "הארץ", המנהל מסע צלב להעמדה לדין פלילי של לוחמי
צה"ל ומפקדיו, ולכאורה מגן על עצמאות הפצ"ר בפני שר הביטחון, הוא זה
שהוביל מערכה נגד העסקתה כמרצה למשפטים באוניברסיטת ת"א של אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי
(דבל"א) בפרקליטות הצבאית, לאחר מבצע "עופרת יצוקה". העיתון רדף את
שרביט-ברוך בדיוק כפי שעושים גורמים אנטישמים באירופה במסגרת ה-BDS וניסה למנוע ממנה באופן "ליברלי"
פרנסה ותעסוקה, בשל שירותה בצה"ל, בפרקליטות הצבאית. היה זה מסר כלפי קציני
הפרקליטות הצבאית, מה מצופה מהם מ"הארץ". ולכן, יש להתייחס בחשדנות רבה
להגנה ש"הארץ" מעניק, כביכול, לפצ"ר. זאת הגנה מפוקפקת מאוד, דומה
יותר לפרוטקשן. אם תנהג נכון, לא תעבור את הזובור שעברה שרביט-ברוך. ומי יודע עד
כמה ההפחדה הזאת משפיעה, במודע או שלא במודע, על שיקול דעתו של הפצ"ר.
* כתבתי בפייסבוק על אליהו קויפמן, מטיף אוטואנטישמי חרדי מן הזן של
סאטמר ונטורי קרתא. מיד הופיעה תגובה לפיה אין הבדל בין המיעוט הקנאי האוטואנטישמי
הזה לכלל החרדים, הרי "כולם" לא מכירים במדינה ולא משרתים בצה"ל
בלה בלה בלה.
כתבתי נגד חבירתו של אברום בורג לחד"ש האנטי ציונית, ומיד קיבלתי
תגובות לפיהן אין הבדל בין הרצוג ובורג ובין מפלגת העבודה וחד"ש. כולם אנטי
ציונים סמולנים קיצונים בלה בלה בלה.
בימים האחרונים אני קורא דיאלוג מרתק בין יוסי ביילין ורעו הקרוב
אברום בורג, המבליט את הקרע האידיאולוגי העמוק ביניהם. הקרע הוא על העמדה כלפי
הציונות. ביילין אינו מסתפק בהצהרה כללית "אני ציוני", אלא מציג בצורה
עמוקה את השקפתו ואת נקודות המחלוקת. ביילין הוא בעיניי יריב פוליטי קשה, ואני
שולל מכל וכל את השקפותיו המדיניות, אולם מי שקורא את מאמריו, כולל את הסברי
מניעיו להשקפתו המדינית אותה אני שולל, נוכח בעליל שאלו הן עמדות ציוניות לעילא
ולעילא, הנובעות משיטתו בדרך להגשמת הציונות. ביילין גם הגה ויזם את אחד המיזמים
הציוניים המוצלחים ביותר בדור האחרון – "תגלית".
ביילין אינו איש מפלגת העבודה, אלא עדין איש מרצ, גם היום, אחרי
שהרחיקה לכת, תחת זהבה גלאון, הרבה "שמאלה" מכפי שהייתה בימיו. ועם זאת,
זו גישתו. וכך גם גישתה של מפלגת העבודה, שאף עמה אני בוויכוח אידיאולוגי חריף
(לצערי יש בתוכה היום ניסיון אנטי ציוני להשתלטות עוינת, ששלוחתו בכנסת היוצאת היא
מרב מיכאלי, הקרובה בעמדותיה לבורג הרבה יותר מאשר לביילין).
מה גורם לאנשים לעיוורון הזה, לחוסר היכולת להבחין, לא בין גווני
גוונים, אלא בין שחור ללבן? גישה דיכוטומית פנאטית, לפיה כל מה שאינו אני הוא אותו
דבר. יש רק שתי דרכים – הדרך שלי שהיא הגאולה, והיפוכה המוחלט שהיא הדרך לחורבן.
כמובן שחוסר האבחנה הזה קיים באותה מידה הן ב"שמאל" והן
ב"ימין". הרי גם ציפי לבני מכנה את נתניהו והליכוד "ימין
קיצוני".
איך אפשר להחזיר את השיח הציבורי לשפיות? איך אפשר לשחרר את השיח
הציבורי משבי שיח הקצוות המסוכן, המבוסס על שנאת חינם ומדרדר את החברה הישראלית
לקרע, חלילה? איך אפשר להציל את החברה הישראלית מאסון שבו האלטרנטיבות היחידות
תהיינה השמאל הרדיקאלי והימין הרדיקאלי?
* פאינה קירשנבאום הודיעה שתשתוק בחקירתה, מה שהופך אותה מועמדת טבעית
לתפקיד שרת המשפטים בממשלתו של יצחק הרצוג.
* השר לביטחון פנים לא סיפק את הסחורה. מרגע שהמשטרה החלה לחקור את
השחיתות ב"ישראל ביתנו", גורלו נחרץ. אבל הבוס אינו פראייר. הוא לא הדיח
אותו מיד. הוא משך את ההדחה, עד אחרי שהשר ישתלח במשטרה, בניסיון נואש להציל את
עורו.
* ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977) נערך לראשונה בישראל עימות
טלוויזיוני בין ראשי המפלגות הגדולות, שר הביטחון ומ"מ ראש הממשלה, מועמד
המערך שמעון פרס, לבין ראש האופוזיציה ומנהיג הליכוד ח"כ מנחם בגין. כצפוי,
שתי המפלגות הכריזו על ניצחונן, אך בקרב הציבור והמבקרים, היה זה ניצחון מוחץ של
בגין.
השניים שבו ונפגשו לעימות טלוויזיוני ערב הבחירות לכנסת העשירית
(1981), כשהפעם בגין הוא ראש הממשלה ופרס ראש האופוזיציה. הפעם פרס ניצח, אף שאין
ספק שבגין היה פולמוסן חריף וטוב ממנו ובעל כושר רטורי ללא מתחרים.
16 שנים חלפו מאז העימות האחרון. היה זה ערב הבחירות לכנסת ה-14
(1999) שבהן נערכה הצבעה בשני פתקים, אחד עבור הרשימה לכנסת ואחד בבחירה הישירה
לראשות הממשלה. מועמד "ישראל אחת" (מפלגת העבודה מורחבת) אהוד ברק סירב
להשתתף, והמשתתפים היו ראש הממשלה בנימין נתניהו ומועמד מפלגת המרכז יצחק מרדכי.
אלו לא היו כוחות. הרי ברור שכושרו הרטורי של נתניהו ומיומנותו כפולמוסן עולים
לאין ערוך על אלו של מרדכי, מה גם שאיש לא התייחס ברצינות למועמדותו. ניסים משעל
אירח את השנים, בתווך הוצב כיסא ריק, כסאו של אהוד ברק. "תסתכל לי
בעיניים", הביך מרדכי את נתניהו. ללא ספק, היה זה ניצחון בנוק-אאוט של מרדכי.
המנצח בעימות, בכלל הסיר את מועמדותו, לנוכח הסקרים שצפו לו תבוסה משפילה. ואילו
המפסיד טכני, אהוד ברק, היה המנצח הגדול של הבחירות.
מאז, לא היו עוד עימותים טלוויזיוניים בין המועמדים. הכל מודעים לשתי
תובנות: א. לנציג האופוזיציה, הצד התוקף, יש יתרון מובהק על נציג השלטון. ב. סירוב
להשתתף בעימות אינו מסב נזק משמעותי לסרבן.
ומאז קיים ריטואל קבוע, שהיה כמעט לחוק טבע – נציג האופוזיציה ידרוש
עימות, ראש הממשלה יסרב, האופוזיציה תתקוף את ראש הממשלה שהוא מפחד מעימות, עולם
כמנהגו נוהג, מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש.
* היוצר הנערץ עליי הוא מאיר אריאל זצ"ל.
פסגת יצירתו, בעיניי, היא האלבום "רישומי פחם". לרגל יום הלשון העברית, שידר
גל"צ ראיון בן שעתיים של מאיר אריאל עם יואב קוטנר, עם צאת האלבום ב-1996. ראיון
מקסים ומרגש. מעולם לא שמעתי את הראיון, אם כי קראתי כמה קטעים ממנו שצורפו לאלבום
המחווה "רישומי פחם בצבע", לפני שנים אחדות.
עזבתי הכל, נטלתי בידיי את חוברת מילות
השירים, ונכנסתי כל כולי לראיון ולשירים.
אני מרבה ללמד את התקליט ושיריו, לכתוב
עליהם ולשדר אותם. וממש התרגשתי לשמוע את דבריו של מאיר, ולראות עד כמה ניתוחיי ותובנותיי
קולעים למחשבתו של היוצר.
ודווקא ללא קשר לדבריו של מאיר אריאל בראיון,
בהאזנה ובקריאה הנוספת של השירים, מצאתי כמה אוצרות נוספים שטרם הגעתי אליהם בחפירות
הארכיאולוגיות הרבות שלי בתקליט הזה.
אין ראוי ממאיר אריאל לשידור ביום הלשון
העברית. אגב, בכנס הלשון העברית "לשון ראשון" המתקיים השבוע בראשל"צ,
יחולק זו הפעם השלישית פרס ראש עיריית ראשל"צ ליצירתיות בשפה העברית ע"ש
מאיר אריאל. כלת הפרס היא חוה פנחס כהן, משוררת מקורית מאוד, ואהובה עליי ביותר.
* ביד הלשון
הסערה חלפה, השלג הפסיק לרדת וכעת מוקד ההתעניינות עובר למפלים
השוצפים קוצפים ולשִׁפְעַת מי הנחלים, נהר
הירדן ומקורותיו. מקורות הירדן הם נחל שניר (חצבני), נחל חרמון (בניאס) ונחל דן.
ולמה נקרא הנחל דן? בשל סמיכותו לתל דן, המזוהה עם העיר המקראית דן.
העיר דן נקראת כך, כיוון שהייתה בירתו של שבט דן.
איך שבט דן קשור לעמק החולה? הרי נחלת השבט היא במרכז הארץ, בגוש דן
ושפלת החוף. נכון, אולם במשך דורות השבט נלחץ בידי פלישתים, נאלץ לנדוד צפונה וכבש
את עמק החולה, ואת העיר ליש, שהייתה לעיר דן.
בערבית נקרא תל דן – תל אל קאדי. קאדי הוא שופט. גם דן הוא שופט. שמו
של השבט, שבט דן, קשור לדין, שהוא אחד מתכונותיו. " דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". השם בערבית שימר את תוכן שמו העברי. שמו הערבי של נחל דן, נהְר דאני,
שימר את שמו העברי.
תל דן הוא אתר ארכיאולוגי רב חשיבות, כיוון שנמצאה בו לפני 21 שנים
הכתובת העתיקה ביותר המזכירה את בית דוד.
* "חדשות בן עזר"