"אבו מאזן ויתר על
'זכות' השיבה", צהלו מוכי האשליות לאחר ראיון של יו"ר הרשות הפלשתינאית
בערוץ השני. באותו ראיון עם אודי סגל, אמר אבו מאזן שהוא מסתפק בפלשתין בגבולות
4.6.67 ושהוא אינו מתכוון לגור בצפת, ומספיק לו לבקר בה. למחרת התראיין אבו מאזן
בתקשורת הערבית, ובשפתו ושפתם של מאזיניו הבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים שהוא
לא ויתר ולא יוותר על "זכות" השיבה. אולם עד היום, יש המזכירים את
הראיון הזה כהוכחה ש"זכות" השיבה היא דחליל שבו ה"ימין" מפחיד
מפני השלום. לכאורה, דבריו לעמו נאמרו לצרכי פנים, אך מה שהוא אמר בטלוויזיה
הישראלית, זה הדבר הקובע, כאילו לא למדו דבר מאוסלו. אלא שגם בטלוויזיה הישראלית
הוא לא ויתר במאומה. הוא בסך הכל אמר שאישית הוא לא מתכוון לגור בצפת. זה הכל. הוא
לא הוליך אותנו שולל. אנחנו הולכנו שולל את עצמנו.
אבו מאזן מסתפק בקווי 67'? אז למה הוא דחה את הצעתו של אולמרט לנסיגה
לקווים אלה? בגלל דרישת השיבה. וכפי שהוא דחה את הצעות אולמרט, כך ידחה כל הצעה
שלא תקבל את ה"זכות" הזאת. הוא מוכן להסתפק במדינה פלשתינאית ריקה
מיהודים בקווי 67', רק כאשר יידע שאת מדינת ישראל, שביהדותה אינו מוכן להכיר, יוכל
להטביע במיליוני "פליטים" פלשתינאים.
גם מרצ מתנגדת להצעה כזאת. אף גורם ישראלי אינו מוכן לכך. אם כן, על
בכלל הוויכוח?
יש ויכוח והוא משמעותי. יש משמעות לעמדתה העקרונית של ישראל, מבחינת
חוסנה הלאומי של המדינה ומעמדה הבינלאומי. כל הדיבורים על "הכיבוש", על
כך שאנו קולוניאליסטים הגוזלים את אדמתם של אחרים, מחלישים את חוסננו החברתי. לא
תהיה לנו תקומה אם נשכח שעמנו הצדק. ומבחינה בינלאומית, כאשר אנו מציגים את עצמנו
ככובשים בארצנו, אנו מערערים את הצדקת עצם קיומנו, כפי שאנו נוכחים בקמפיין הדה-לגיטימציה
לישראל.
אני דוגל בפשרה טריטוריאלית, שנועדה להבטיח רוב יהודי מוצק במדינת
ישראל. כאשר יגאל אלון הציג את תכניתו, הוא פתח אותה בזכותנו על א"י ובזכותנו
להשאיר בידינו חבלי א"י ששוחררו במלחמת מגן וחיוניים לביטחוננו, ורק מתוך
נקודת הנחה זו הוא הציע לוותר על האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים.
כאשר רבין הציע פשרה ברוח זו, העולם קיבל זאת כפשרה הוגנת וראויה. אך
לאחר שברק, בהבל פיו, הציע נסיגה מלאה, לא זו בלבד שהוא לא קידם שלום אלא מתקפת
טרור, הוא גם יצר מצב בינלאומי קשה, שבו כל הצעה שהיא פחות מנסיגה מלאה נתפסת
כ"סרבנות".
הגישה היונית קיצונית, שמוביליה היום הם הרצוג וציפי לבני, ההולכים
בדרכם של ברק ואולמרט, לא תקרב את השלום, אלא תרחיק אותו. היא לא תחזק את מעמדה
הבינלאומי של ישראל, אלא תחליש אותו.
על ישראל להציב מחדש את הקווים האדומים החיוניים לקיומה, כבסיס לכל
מו"מ. נכון, אין היום פרטנר לדרך הזאת, אך גם לנסיגה המלאה אין פרטנר.
בסיטואציה זו, מן הראוי שנגבש את עמדתנו על פי האינטרס הישראלי האמתי, ולא בניסיון
לרצות בכל מחיר את הצד השני. יש לנהל בשום שכל את הסכסוך, כדי להנמיך את להבותיו
ולאפשר תנאים שיקדמו שלום עתידי, שלום אמת.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
