מלחמת יום הכיפורים ראויה לשם "מלחמת ההרתעה".
יותר מכל מלחמה אחרת, דווקא מלחמת יום הכיפורים, זו שבכל שנה ביום
השנה לפתיחתה אנו עסוקים בהלקאה עצמית וחיטוט בפצעים שהותירה, יצרה הרתעה אסטרטגית
רבתי.
יש הצדקה לחיטוט בפצעים; המחדל המודיעיני והביטחוני שקדם למלחמה והביא
להפתעה האסטרטגית ולהצלחת ההונאה המצרית סורית (שאחד מאמצעיה היה יוזמות שלום,
כביכול, שהציגו המצרים בארה"ב), לפלישת האויב אל תוך מדינת ישראל מצפון
ומדרום, לכיבוש שטחים ישראליים לראשונה אחרי קום המדינה, לפינוי יישובים ישראלים
ולמחיר דמים כבד ביותר, שלא היה כמותו מאז מלחמת השחרור.
אין ספק שבמלחמה זאת השיגו מדינות ערב את הישגיהן הגדולים ביותר בשדה
הקרב, בעיקר בראשית המלחמה, אך בגבול מצרים צבא הפולש נותר בשטח ישראל גם בסיומה.
הישגים אלה אפשרו למנהיגים להתפאר בניצחון, ולראשונה לא לחוש מושפלים. אולם דווקא
המלחמה הזאת לימדה את הערבים את הלקח, שלא יוכלו להכריע את ישראל במלחמה.
ב-25 שנותיה הראשונות של המדינה, נערכו ארבע מלחמות כוללות בין ישראל
לבין לפחות אחת משכנותיה, ומלבד מלחמת סיני עם יותר ממדינת אויב אחת. ב-41 השנים
שחלפו מאז, לא התקיימה עוד אף מלחמה כוללת, ומלחמה כזאת אינה צפויה בעתיד הנראה
לעין, על פי כל ההערכות. אין זה מקרה. העובדה שהמלחמה הזאת, שבה ישראל הופתעה
ונתפסה לא מוכנה באופן שאין סיכוי שיחזור על עצמו, הסתיימה בניצחון ישראלי מכריע,
כשצה"ל עוצר מאה ק"מ מקהיר ופחות מארבעים ק"מ מדמשק, שמה קץ
למלחמות הכוללות.
נשיא מצרים תרגם את התובנה הזאת ליוזמת שלום עם ישראל. נשיא סוריה
תרגם את התובנה הזאת לאי לוחמה נגד ישראל, ולחזון האיזון האסטרטגי – חתירה לאיזון
אסטרטגי בין סוריה לישראל בטרם תצא למלחמה.
****
הלקח הערבי ממלחמת יום הכיפור, היה שינוי האסטרטגיה מניסיון להכריע את
ישראל במלחמה, לניסיון לכרסם את יסודותיה ולייאש אותה ואת אזרחיה באמצעות טרור ולימים
גם ירי טילים ובעיקר מאז ועידת דרבן (2001) גם באמצעות מהלכי דה-לגיטימציה שנועדו
למוטט אותה על פי המודל של מיטוט המשטר הלבן בדרא"פ. סוריה שותפה לאורך השנים
בעיצוב האסטרטגיה הזאת, אך את גבולה עם ישראל היא שמרה כגבול שקט.
ביום הכיפורים תשל"ד פלש הצבא הסורי לישראל, כבש את רוב הגולן
ואת החרמון. ביום החמישי למלחמה גורשו אחרוני הפולשים משטח הגולן וצה"ל רדף
אחריהם עד פאתי דמשק. לקראת סוף המלחמה צה"ל שחרר גם את החרמון. הסורים ידעו
היטב שהדבר היחיד שעמד בין צה"ל לבין כיבוש דמשק ומיטוט המשטר, הוא החלטה
ישראלית לעצור. את הלקח הזה הם הפנימו היטב; לפחות כל עוד הגולן והחרמון ישראליים,
לא כדאי להתעסק עם ישראל.
בתום תשעה חודשי מלחמת התשה, המשכה של מלחמת יום הכיפורים, נחתם ב-31
במאי 1974 הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל וסוריה. מאז ובמשך כארבעים שנה, הגבול נותר
שקט לגמרי. כל הסיפורים על כך שההתיישבות בגולן, סיפוח הגולן, מלחמת של"ג, הימנעות
מהסכם על נסיגה מהגולן יביאו למלחמה, התבררו כהפחדות סרק. אסד האב הנחיל את ההרתעה
הישראלית גם לבנו, שאף הוא שמר על גבול שקט. אותה סוריה, שכאשר היא שלטה בגולן היא
הפרה באופן יומיומי את הסכם שביתת הנשק עם ישראל במשך 18 שנות קיומו, כיבדה
באדיקות את הסכם הפרדת הכוחות, כאשר הגולן הוא בידי ישראל.
במשך ארבעים שנה הגבול בין ישראל לבין אויבתה המרה ביותר – סוריה, היה
גבולה השקט ביותר של ישראל, שקט יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. במשך ארבעים
שנה, הגולן היה האזור השקט ביותר בישראל; חף מפיגועי טרור ואפילו רמת הפשע בו
נמוכה מאוד. הביטחון האישי שלנו, תושבי הגולן, היה חזק יותר משל שאר תושבי הארץ.
למעט כמה עשרות טילים שנורו לעבר הגולן מלבנון במלחמת לבנון השניה, נהנינו משקט
אמתי.
השקט הזה היה תוצאה של משטר מרכזי חזק, המשליט את רצונו על הסורים.
המצב הזה השתנה עקב מלחמת האזרחים. סוריה התפוררה לגורמים. הגבול בינינו לבין
הסורים אינו נשלט עוד בידי צבא סוריה, אלא בידי ארגוני טרור איסלאמיסטיים, הנלחמים
בינם לבין עצמם, כמו חיזבאללה השיעי הנלחם נגד דאעש וג'בהת אל נוסרה הסוניות, אך
אלה ואלה אויבים מרים שלנו. אלה ואלה אינן מדינות מסודרות וממושמעות, שיש להן
אחריות להאכיל מיליוני אזרחים, אלא ארגוני טרור שתכלית קיומם הוא הטרור. אלה ואלה
רואים בישראל את האויב הראשי.
אנו חשים את השינוי בזליגות מן המלחמות הפנימיות שלהם מפעם לפעם, אך
גם במקרים אחדים של ירי מכוון. שיגורו של ג'יהאד מורניה להיאסף אל אביו, נועד לסכל
התארגנות של חיזבאללה ואיראן לפיגועים בגולן. יתכן ששאיפת הנקם על הסיכול יביא
להתגברות הפיגועים.
בשלב זה, שבו מתקיימת מלחמת האזרחים, הצדדים אינם רוצים לבזבז עלינו תחמושת.
אך אין זה מן הנמנע שהמצב ישתנה וחיינו ישתנו.
****
השקט הביטחוני בגולן, לאורך עשרות שנים, היה לחלק מהמותג הגולני, חלק
מהווית החיים של תושבי הגולן שהוקרנה למצטרפים ליישובי הגולן, למטיילים הרבים
בגולן ולציבור הרחב.
ומה יהיה עכשיו? איך יהיו חיינו אם התחזית הקודרת הזאת תתממש, והגבול
השלו והשקט יהיה לגבול של עימות וטרור?
****
בסרט העשור לקיבוץ אורטל, סיפר שלמה גלר מקיבוץ בית השיטה, המדריך של
הגרעין המייסד – גרעין אורטל ומהמלווים את אורטל מטעם בית השיטה, על המאבק של
חלוצי אורטל בניסיון לקבוע את מיקומה של אורטל מזרחה יותר. הם לא רצו להיות
ג'ובניקים, הוא סיפר, ותיאר את התסכול של מי שבאו ליישב את הגבול ונאלצו להסתפק
ביישוב הממוקם... 5 ק"מ מן הגבול.
אורטל עלתה על הקרקע ארבע שנים לאחר הסדר הפרדת הכוחות, כשאיש לא העלה
על דעתו שיחזיק מעמד זמן רב כל כך. הסיפור על ראשוני אורטל הוא סיפור אופייני
לראשוני המיישבים את הגולן בכל היישובים; התודעה הביטחונית של מי שהתיישבו במודע
ומרצון סמוך לגבול עם סוריה, על מנת לעצב את הגבול, הייתה מרכיב משמעותי ביותר
בהתיישבות בגולן. אני מאמין שגם בשנות השקט הרבות, התודעה הזאת הייתה קיימת במוח
האחורי של כל אחד מאתנו, וגם של המצטרפים אלינו. אנו יושבים סמוך לגבול עם המדינה
הקיצונית ביותר בין אויבינו.
יש לקוות שהתחזיות השליליות לא תתאמתנה והשקט יחזור לגבול וימשיך
לשרור בגולן. אך גם אם חלילה המציאות תהיה שונה, אני סומך ובוטח באמונה הציונית,
בחוסן החברתי ובלכידות הקהילתית של תושבי הגולן, וביכולתנו לעבור בהצלחה כל מבחן.
אם עמדנו בהצלחה במבחן הקשה של ממשלות ישראליות שניסו לעקור אותנו,
שום דבר לא ישבור אותנו.