הבלוג של אורי הייטנר

כחבר קיבוץ הנשוי לבת מושב, תמיד הבטתי בהשתאות אחרי התופעה, הזרה כל כך להוויה הקיבוצית – ההכרח לבחור בין הילדים בן ממשיך אחד, ולהוריש לו את המשק. ברוב המקרים זה הולך חלק (כמו במשפחתי), אך יש מקרים שבהם הבחירה הורסת משפחות.

בעוד ניתן להבין שבמשק משפחתי הבחירה הזאת היא הכרח, כיוון שהנחלה מוגבלת ויכולה לפרנס משפחה אחת, ואי אפשר להוציא ממנה לחם לכל משפחות הדורות הבאים, קשה להבין מדוע קיים הכרח לבחור רק בן ממשיך אחד לאברהם וליצחק. מדוע אין אפשרות להוריש את הנחלה הרוחנית לכל הבנים, כפי שהיה בדור בניו של יעקב. אולם גם יעקב העדיף את בנו יוסף על פני אחיו, ואת נכדו אפרים על פני מנשה. למה?

בראשית הפרק אנו למדים שבנוסף ליצחק וישמעאל נולדו לאברהם מקטורה, האישה שנשא לאחר מות שרה, גם זמרן, יקשן, מדן, מדיון, ישבק ושוח (ומן הסתם גם בנות, שלא נזכרו בשמן). לכולם נותן אברהם מתנות וליצחק הוא נותן "את-כל-אשר-לו". ואת בני הפילגשים הוא משלחם מעל יצחק בנו, עוד בחייו, ליתר ביטחון, מזרחה לארץ קדם.

ליצחק נולדים שני בנים, יעקב ועשו, ומיד חוזר אותו דפוס של העדפה ובחירה. "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". התסבוכת הזאת פורצת בפרק זה בספור מכירת הבכורה, שהוא רק הקדימון לסיפור הקשה של גניבת הברכה, אליו נגיע בעוד שני פרקים.

התורה מעבירה לנו בכל הסיפורים הללו את התובנה שאין לבכור עדיפות, לבטח לא אוטומטית, אלא יש לבחור ביורש על פי התאמתו. זוהי בהחלט חשיבה מתקדמת ונכונה, אך המחיר המשפחתי שלה כבד.  

* 929