הבלוג של אורי הייטנר

כחבר קיבוץ, אני גאה להשתייך לתנועה המובילה את המיזם, ומאמצת 1,100 חיילים בודדים בקיבוציה. אני גאה בצביקה לוי הבלתי נלאה, המנוע של המיזם והאבא של החיילים (איך זה שהוא טרם קיבל פרס ישראל על מפעל חיים?).

אני מכיר את המיזם כבר משירותי הצבאי. כמפקד בבית הספר למ"כים, היו לי חיילים בודדים. לא היו מסורים ו"מורעלים" מהם. זכור לי שנבהלתי מעצם המחשבה שעליי לפקד על דייוויד בן ה-28, המבוגר ממני בשמונה שנים, אך לא היה לי חייל ממושמע ממנו. במהלך השנים קלטנו באורטל ארבעה גרעיני עולים מקובצים וגרעין "צבר".

על אף היכרותי רבת השנים עם התופעה, הסרט גרם לי להתרגשות עצומה, אולי כיוון שכאבא לחייל, הרגישות שלי גדולה יותר, גם למשפחותיהם של החיילים הבודדים.

הסרט הציג גם את הצד השני של המיזם – הקושי של הבוקר שלמחרת. צה"ל, היחידה, המסגרת הצבאית, הם חממה עבור אותם צעירים. עם שחרורם, הם מוצאים עצמם בודדים, ללא משפחה, ללא מסגרת, והישראליות שלהם שהתחשלה כולה בצבא, אינה מעניקה להם כלים מספקים להתמודדות עם הישראליות האזרחית. הם בודדים, הם מתוסכלים, קשה להם וכמעט מחציתם יורדים מן הארץ.

זוהי החמצה לאומית ממדרגה ראשונה, של מלח העם, שבאו חדורי מוטיבציה ציונית, מתוך מסירות נפש גדולה ואנו מאבדים אותם.

על מדינת ישראל לראות בהשארת החיילים הבודדים בישראל משימה לאומית, להקים מסגרת לאומית לטיפול בחיילים המשוחררים ולהשקיע בכך משאבים.

אולם אין להמתין עד שהמדינה תפעל. עלינו, התנועה הקיבוצית, כמובילי מיזם החיילים הבודדים, לקחת את החיילים הבודדים המשוחררים, כמשימת המשך. עלינו להקים יחידה תנועתית שתיקח על עצמה את קליטת החיילים הבודדים שהיו מאומצים בקיבוצים בתוך קיבוציהם או בקיבוצים אחרים, ואף לסייע למי שבחרו להישאר בארץ אך לא בקיבוץ, בצעדיהם הראשונים. עלינו להציע בית, ליווי ומשפחה מאמצת גם לחיילים בודדים משוחררים שבתקופת שירותם לא חיו בקיבוצים.

אחד מגיבורי הסרט היה ג'ורדן בן סימון, צעיר יהודי מצרפת שעלה לארץ, התנדב ל"אגוז" ונפל במלחמת צוק איתן בקרב בסג'עיה.

מפקד הצוות שלו סיפר, שכאשר היו חבריו שואלים אותו "בשביל מה לך? יש לך שם חיים טובים ונוחים, בנות, מה יש לך לחפש כאן?" הוא נהג להשיב בפשטות "כי צריך. כי צריך".

כי צריך. שתי מילים פשוטות, המתמצתות את הציונות בימינו על רגל אחת.

למה התנועה הקיבוצית מאמצת את החיילים הבודדים? למה הקיבוצים נרתמים למשימה? למה אלפי משפחות בקיבוצים נרתמות לאמץ חיילים בודדים? כי צריך.

צריך לסייע לחיילים הבודדים לא רק להילחם על הארץ ולסכן את חייהם על הגנתה, אלא גם לבנות בה את בתיהם ומשפחותיהם, לבנות ולהיבנות בה, כי טוב לחיות בעד ארצנו.

ומי ייטול על שכמו את האתגר הציוני הזה אם לא אנחנו, התנועה הקיבוצית? למה? כי צריך.

* "ידיעות הקיבוץ"