"ויהי רעב בארץ", כך נפתח הפרק.
המשפט הזה מוכר. כבר היינו בסרט הזה בימי אברהם. ועוד נהיה בו בימי
יעקב ובניו. "כבד הרעב בארץ", זהו שם קוד לירידה מן הארץ.
קשה להלין על אברהם ועל יעקב ובניו. הרי הם לא ירדו מן הארץ כי שמעו שהמילקי
בארץ גושן קצת יותר זול. הם ירדו מן הארץ כי כבד הרעב; בשל רעב שסיכן את עצם קיומם
וחיי ילדיהם. אולם יצחק מוכיח לנו שאפשר גם אחרת.
בניגוד לאברהם וליעקב, שהתורה מקדישה להם פרקים רבים, והם אנשים רבי
עלילות, אנשי חזון ומסר, יצחק תופס חלק קטן בהרבה בחומש בראשית. עד הפרק הזה, הוא
בעיקר מצוי בצלו של אביו הגדול, פאסיבי וצייתן. בפרק הבא הוא מתגלה כזקן וחלש
הנתון למניפולציות של אשתו ובנו. פרק כ"ו הוא הפרק שלו.
ויהי רעב בארץ, אך מצפונו משאיר אותו בארץ. לאורך הפרק מתגלה יצחק
כאיש של עשיה והתיישבות, מרחיב גבולות, חופר בארות, פותח בארות אביו שנסתמו בידי
פלישתים, נוטע נטיעות, קורא בשם למקומות שיהיו לעיר ואם בישראל.
הוא מתמודד עם סכנות ביטחוניות, עם מלחמות על המים, עם אויבים שאינם
רוצים בנוכחותו, עם שטנה, עם אויבים המתעסקים אתו – ולא בכדי נכתב שהם מתעשקים –
בשי"ן שמאלית, כי יש מן העושק בהתעסקות הזאת.
יצחק מתעקש. יצחק אינו מוותר. יצחק נאחז. ומתוך אותה עקשנות, מתוך
אותה נחישות, מתוך אותה היאחזות, מתוך אותו "צומוד", הוא גם מביא לשלום.
"מדוע באתם אליי, ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם?", תמה יצחק כשאויביו
הגיעו אליו מגרר וביקשו לחתום עמו ברית שלום. והם מבהירים, שהצלחתו ועוצמתו הביאה
אותם להכרה, שכדאי להם להשלים אתו. "ראו ראינו כי-היה ה' עמך".
לא קלה הארץ. ההיאחזות בה כרוכה במצב כלכלי קשה, ברעב, בסכנות
ביטחוניות, בשכנים לא סימפטיים. אבל אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת. את
המסר הזה הנחיל לנו יצחק.
מאברהם ומיעקב קיבלנו מורשת רוחנית ומוסרית. אולם ללא קרקע מתחת
הרגליים, התעודה הרוחנית המרחפת והמנותקת חסרת תוחלת. רק כשקרקע מוצקה תחת רגלינו,
כשאנו יושבים לבטח בארצנו, מיישבים אותה, נחושים להתמודד עם כל סכנה ואיום בלי
להישבר, בלי להתכופף, בלי לוותר – רק אז נוכל להגשים את המורשת הרוחנית. רק אז
שכנינו יחפצו בשלום עמנו. רק אז נוכל למלא את שליחותנו האוניברסלית ותתקיים הבטחתו
של אלוהים ליצחק, בהמשך לברכתו לאברהם: "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
