הבלוג של אורי הייטנר

לפני שלושה פרקים פגשנו לראשונה את רבקה אמנו. ואיזו פגישה! רבקה נכנסה לחיינו בגדול. פגשנו אותה באודישן שהפיק עבד אברהם לתפקיד אשת יצחק, שככזו היא תהיה אם האומה. רבקה הייתה "טובת מראה מאוד, בתולה, איש לא ידעה" וגם עשירה, בלי עין הרע. אך תנאי המכרז כלל לא נגעו ליופי ולעושר. תכונות אחרות נדרשו ממי שתהיה אם האומה: "והיה, הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה, וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ואכן, כך היה: "ותכל להשקותו, ותאמר: גם לגמליך אשאב, עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו". מופת של חסד, של אכפתיות, של עזרה לזולת, של מסירות, של חריצות; כל מה שהיינו מצפים מאמנו, שתהווה דוגמה לנו ולבנינו אחרינו.

והנה, בפרקים הבאים אנו מגלים צד אחר לגמרי באישיותה של אמנו. ראשית, שני ילדים יש לה, עשו ויעקב. ורבקה באופן חד משמעי מעדיפה בן אחד על פני אחיו: "ורבקה אוהבת את יעקב". האם זהו מופת הורי? ובהמשך, לא כל כך נעים להודות, אך אנו מגלים את אמנו כתכמנית, הרוקמת מעשה מרמה, שבו גונב יעקב את הברכה מעשו. "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו, וילך עשו השדה לצוד ציד להביא. ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמור: הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמור. הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברכך לפני ה' לפני מותי. ועתה בני, שמע בקולי, לאשר אני מצווה אותך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. והבאת לאביך ואכל, בעבור אשר יברכך לפני מותו. ויאמר יעקב אל רבקה אמו: הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק. אולי ימושנו אבי, והייתי בעיניו כמתעתע, והבאת עלי קללה ולא ברכה. ותאמר לו אמו: עלי קללתך בני, אך שמע בקולי ולך קח לי. וילך ויקח ויבא לאמו, ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו. ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות, אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן. ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו. ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה". ככה? כזאת קנוניה, נגד רצון יצחק אבינו, במרמה, לגנוב מעשו את הברכה? זה המופת של אמנו?

גם יעקב אבינו אינו יוצא כל כך טוב בפרשה, בלשון המעטה. פירוש המילה "עקבה" הוא מרמה. יעקב חותר ללא לאות נגד אחיו הבכור. כאשר עשו חוזר מן השדה, עייף ורעב, ומבקש מאחיו שנזד נזיד, "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", אין הוא רץ ומגיש לו את המאכל הטעים וממהר להשקות גם את גמליו, על פי מופת אמו, אלא מנצל את מצבו של אחיו לעסקה מכוערת. הוא מוכן להאכיל את אחיו בנזיד העדשים, אך לא בלי תמורה: "מכרה כיום את בכורתך לי". וכשעשו התשוש מסכים, אין הוא מסתפק בכך אלא משביע אותו על הוויתור, ליתר ביטחון. רק לאחר שעשו נשבע, הוא נותן לו את מבוקשו.

כשרבקה רוקמת אתו את הקנוניה לגניבת הברכה, אין הוא משמיע כל הסתייגות מוסרית או ערכית. הספקות שהוא מעלה הן רק מעשיות – האם זה יצליח? האם אביו לא יזהה אותו? ובסופו של דבר, ללא בושה, הוא מרמה את אביו וגונב את הברכה מאחיו.

האם על כך נאמר "מעשה אבות סימן לבנים"? האם זה המופת שעלינו ללמוד מאבותינו – מופת של מרמה וגזל? האם אדם שכך השיג את הבכורה ואת הברכה, ראוי בכלל להיות אבי האומה?

לכאורה, התשובה לשאלה זו חיובית. עובדה, לאחר הדברים האלה, יעקב הוא אבינו.

בעיניי, התשובה אחרת לגמרי. הפרשה אינה נגמרת בהפי אנד מבחינתו של יעקב. להיפך, הפרשה מסתיימת בכישלונו המוחלט של יעקב. לא את הבכורה הוא קיבל, אלא הוא נאלץ לברוח, כל עוד נפשו בו, מבית אביו ומנקמת אחיו, ויוצא לגלות ארוכה, ארוכה מאוד וקשה מאוד.

אם המשחק היה מתפוצץ במקום הזה, יעקב היה יוצא וידו על התחתונה. אבל המשחק נמשך, כפי שנראה בפרקים הבאים. יעקב, היוצא חסר כל לגלות, עושה "ריסט". הוא מתחיל הכל מחדש. וכאן ניצבת בפניו בחירה. האם להמשיך בדרך המרמה, העקבה, התכמנות והחתרנות, או לפתוח דף חדש ולהוכיח עצמו בדרך חדשה כמי שראוי להיות אבי האומה.

בפרקים הבאים נמשיך לעקוב אחרי יעקב, אחרי בחירותיו. מבולבלים? גם אנחנו. אל תחמיצו את הפרקים הבאים.

* 929